אני משתייך לאותו חלק גדול באוכלוסיה, שלעולם ישנה את דעתו לגבי עונות השנה. מכיוון שעונות האביב והסתיו הן מאוד קצרות בארצנו, כולנו נדונים לחיות רוב השנה בשתי עונות עיקריות שהן הקיץ והחורף. אני, זאת אומרת אנחנו, הבלתי מסווגים, לפחות יודעים דבר אחד בוודאות, שבחורף הקרוב נייחל לקיץ, ובקיץ הבא נייחל לחורף, ככה זה. לא כדאי להיאבק בתכונה הזו, כדאי ללמוד לקבל אותה, להתרגל אליה ואף ליהנות ממנה.

כאשר מגיע הקיץ כולנו שמחים, צוהלים מאושר, מתפשטים ומתערטלים, משתזפים ומתרוצצים יחפים על חוף הים. כעבור כמה ימים, למרבה ההפתעה, אנחנו כבר מקטרים על ''החום הנוראי הזה''. דני רופ יספר לנו כל ערב ביובש על ''עומס החום'' וגורמיו כדי לרמוז לנו שזה לא אשמתו. השמש המסנוורת, הזיעה, האיפור שנמרח, העייפות ותחושת המחנק גורמים לנו לערוג בחזרה לחיקו הצונן של החורף המפנק בו התכסינו בפוך מול הטלויזיה.

כאשר מסתיים הקיץ אחר כבוד ומפנה את מקומו לעונה הקרה והגשומה, שוב אנחנו מתלוננים. הגשמים והקור מכניסים לחיינו דיכדוך וייאוש חורפיים, המשאירים אותנו ספונים בבתינו. רבים מאיתנו, בעיקר הרווקים, נמחקים מהתודעה של מכרינו. החורף מקרב אלינו את הקרובים אלינו ממילא. ככה זה.

הרוטינה הקבועה הזו מאפיינת גם את מה שנקרא ''המאבק בטרור הפלסטיני''. כאשר אנחנו נידונים לפיגוע כלשהו, כזה שנהרגים בו כמה מאחינו, רבים מאיתנו מייחלים ל''תגובה ציונית הולמת'', שמופיעה בשנים האחרונות בדרך-כלל בדמותו של מבצע היי-טק משולב של כמה משרדים ממשלתיים, שהוא כשלעצמו מהווה נס לאומי. בקיצור קוראים לזה ''חיסול ממוקד''. החיסול הממוקד מדגיש מחדש את הישגיה המדעיים של התעשייה הצבאית הישראלית, מנקה את מעט הדמעות היתומות על לחיינו, ממלאת את חזינו בגאווה ובאופטימיות (''עוד מעט הם יתחננו שנפסיק''). אותה תחושה מתפוגגת כעבור זמן מועט, מפני שמחליף אותה החשש מ''תגובת הנגד של אויבינו'', שממשמשת ובאה. מיד יגיע פיגוע נוסף כדי ל''פדות בדם ואש'' את החיסול הממוקד שלנו. ואכן אויבינו לא זקוקים להרבה תירוצים כדי להוציא נגדנו פיגוע ''איכותי'', החיסול הממוקד שלנו פשוט היווה בשבילם מעיין אות או ''אישור'' מגבוה.

אז אנחנו מייחלים לתקופה שאחרי הפיגוע הקודם, כמה רגעים לפני שהחלטנו ''להגיב בכל העוצמה הראויה''. ''עדיף אולי אם היינו מחכים קצת, אולי מתאפקים איכשהו, בערך...'' אנחנו מהרהרים תוך כדי דיפדוף בעיתון. לא נורא בפעם הבאה. אך כאשר מגיע הפיגוע לו חיכינו וייחלנו בייאוש, שוב קשה מאוד לחשוב על המונח ''התאפקות''. רוצים שוב לקום בבוקר לאחר לילה עצוב של סיקור טלויזיוני על הפיגוע של אתמול, ולשתות את הקפה עם איזה ''חיסול ממוקד'' חדש, שיזניק את היום להתחלה חדשה. וחוזר חלילה.

---