המאמר מופיע גם בבלוג של המחבר.

מה המשותף בין מכשיר הטלוויזיה, אספירין, מכונית, רפורמציה, דיבלים, פטיפון, מכונת דפוס, כריות אוויר למכוניות ונקניקיה ארוכה העשוייה מבשר חזיר? אם אינכם יודעים זאת הרי שאתם במועדון טוב של אירופאים וגרמנים רבים, אשר בחודשיים האחרונים זכו להיות עדים לפתיחתו של קמפיין חדש: ''כוכבים גרמנים'' שמו, המציין 50 המצאות שגרמנים שונים היו אחראים להן, בבחינת הגניוס הגרמני כבורא עולם טוב ונעים יותר. מבט מדוקדק בחוברת שפורסמה לכך, מעלה מספר שאלות ותהיות.

האם הדברים המותרים לעמים אחרים, מותרים גם לגרמנים? לדוגמה, היכולת להיות גאים בעצמם ובהמצאותיהם השונות על פני ההיסטוריה? לעיתים נדמה כי כל גרמני מן השורה מבקש לברוח מתשובה לשאלה זו כמו מאש.

מבחר המצאות מתוך החוברת
כרית אויר אספירין מכונית בקטריולוגיה בירה דפוס שבב אלקטרוני מחשב מנוע דיזל דיבל דינמו טלוויזיה שעון אטומי נורה הומאופתיה מסוק ג'ינס קפה פילטר ביקוע הגרעין מקרר חשמלית רכבת מגנט אופנוע MP3 מפוחית גלולה למניעת הריון פטיפון הרפורמציה של לותר תורת היחסות קרני רנטגן סורק אופטי בורג שקיק-תה טלפון תרמוס רשמקול-סלילים מעליות תאומות טכנולוגיית-ריק משחת שיניים מצת מנוע

אם מתרשמים מרוח הנכאים והאי-אכפתיות ששורה בחלקים נרחבים של הציבור הגרמני בכל האמור לשאלת הזהות העצמית, שבמקרים רבים אינה אלא שאלת הדחייה העצמית והשנאה העצמית, נראה כי התשובה לכך שלילית.

החיפוש אחר מצויינות והצטיינות נראה כדבר שמבקש להיות שייך לעבר, שכן חיפוש זה הוליד בזמנו את אחת הסטיות הגדולות ביותר בתולדות המין האנושי, אם לא הגדולה מכולם. הזיכרון הלאומי שנכווה קשות בניסיון הגדרת ''האדם העליון'' בעל ''הגניוס העליון'' שבורא וממציא למדינת אשכנז פטנטים, עלה על שרטון שסחף את אירופה וגרמניה אל מערבולת דמים שאיש לא שכח, גם אם ניסה להדחיק זאת.

הרצון, אם כך, לראות את גרמניה כמדינה המבקשת להצטיין בשורה של נושאים שונים, הלך ונהפך ל-OUT במשך הזמן, לפחות מתקופת מהפיכת 68 והערכים השונים שנלוו לה. המדינה הגרמנית אמנם ייצאה לכל העולם באופן שהיווה שיא עולמי ואף סיפקה עבודה למיליוני זרים שזרמו לגרמניה, אולם דברים אלה כאילו שייכים להיסטוריה אחרת, לדבר שאינו מובן מאליו כיום: גרמניה של שנת 2005 היא מדינה שאינה בטוחה בעצמה ובכוחה, וכאילו מסרבת להעניק לעצמה צ'אנס חוזר בכל האמור לתעוזה ומעוף בפיתוחים חדשים.

כך הוחמצה לה התפתחות שלמה של ''דור המחשב'' שלא חיכה להתעוררות הגרמנית כשמונה שנים מאוחר מדי, אשר נאלצה לייבא מומחי מחשב מכל רחבי העולם כדי להדביק ביקוש מקומי. כך גם הוחמץ לו כמעט לגמרי כל הפיתוח הביו-טכנולוגי בגין חוקים ירוקים שונים, שמבקשים לאסור על מחקרים שבהם יכולה, חלילה, להיות איזו שהיא מניפולציה בתחומי גנים או דברים שנחשבים כבעייתיים מבחינה אתית, לפחות עבור הגרמנים עצמם.

ההתפתחות הערכית של תוצאות דור 68 נתנה את אותותיה בהמשך: רבבות צעירים שפנו ללימודי סוציולוגיה ומקצועות הומניסטים שונים, גילו כי אינם יכולים בדיוק ''לייצא'' דבר זה, לא כל שכן שידע עמוק בתחום זה אינו דווקא הדבר שמוביל מדינה אל החדשנות ואל היכולת להתחרות בשווקי העולם עם כוחות עולים. הרעיון שגרמניה היתה בזמנו אחת מהמדינות הנועזות והמתקדמות בעולם בבניית מכונות, כמו פטנטים רבים אחרים שנרשמו על שם ממציאים שונים שצמחו בה, כאילו הלך לאיבוד.

חוברת זו, אם כך, הוצאה על מנת לשפר את בטחונו העצמי של הדור הצעיר. נראה כי החוברת עצמה מנסה לגייס מחדש אל תוך תחומי התודעה את ההישגיות הגרמנית על פני הדורות, שבה אמור הדור הצעיר להתגאות. 50 ההמצאות המוזכרות בספר אכן חשובות בחלקן, ויש בהן הרבה מבשורת המחקר והפיתוח, באופן שיכול לעורר קנאה במדינות אחרות בכל האמור להמצאה, חידוש, יזמות, והעמדת מוצר חדש על הרגליים.

החוברת, אשר בשמה המקורי נקראת Deutsche Stars, הינה קטנה ובעלת פורמט המתאים לכל כיס חולצה. המדפדף בה אינו יכול שלא להתמלא בהרגשה שמחבריה עשו מאמץ מעניין לקבץ את החשוב אל הטריוויאלי, אולי מתוך מטרה לדבר אל לב הצעירים בדוגמאות רציניות וקלילות, אך בוודאי מתוך רצון להציג כמה עשרות המצאות ופיתוחים גרמנים, חלקם חשובים ביותר: כך לדוגמה ניתן לקרוא על נעלי הספורט של ''אדידאס'' לצד המצאת מכשיר הטלפון, ואת שקיק התה ובקבוק התרמוס ליד הרשמקול. כך עומדת לה משחת השניים ליד פטנט המעלית המיועדת לגורדי שחקים, וכך עומדים להם החוקים הסוציאליים של אוטו פון ביסמארק ליד החשמלית, קרני רנטגן, ושאר פטנטים שכולם מתחילתם ועד סופם גרמנים. השאלה הנשאלת הינה בלתי נמנעת: האם ניתן באמת לקבץ כל זאת בספרון אחד ''למען המוטיבציה''?


טלוויזיה תוצרת טלפונקן, 1934האם החוקים הסוציאליים של ביסמארק הנם בכלל ''המצאה'' או ''פטנט'' שעליו ניתן לרשום זכויות יוצרים? אם נניח לרגע שזהו הדבר, למי ניתן לתת את הבכורה על הפטנט הדמוקרטי בעולמנו? ליוון העתיקה? או אולי לרומא? או אולי לאיזה שבט ילידי נידח שבו הזקנים והצעירים, הנשים והילדים, היו כולם בבחינת שווים?

כמו להמשיך קו בלתי ברור זה, מופיע לו מרטין לותר כממציא הרפורמציה, או כמחדש דבר בעולם. האם ניתן לומר שלותר חידש כאן דבר בגין העובדה שלא היה קיים לפני כן, והגיע רק מספר שנים אחר כך לקאלווין? האם הרפורמציה הגרמנית היא דבר שעליו הגרמנים יכולים לטעון כי ''הוא שלנו'', ממש כפי שהיהודים יכולים לומר כי עשרת הדיברות היא רעיון שכולו שלהם?

נקודה אחרונה זו מובילה להתבוננות מעניינת עוד יותר; דף אחד לאחר הרפורמציה של לותר והחידוש שבדבר, מופיע לו אדם גרמני אחר, עם תיאוריה ששינתה את פני העולם: אלברט אינשטיין שמו, עם תורת היחסות.


אלברט אינשטייןהשאלה כמעט מתבקשת: האם אינשטיין היה בעצם גרמני? האם לא הוקע והוקא החוצה מגרמניה בשל יהדותו? האם ניתן ''לגרמן'' אדם זה בדיעבד לצורך יחסי ציבור נאותים יותר? דבר זה מזכיר במעט את נסיונו של בן גוריון לשכנע את איינשטיין לקבל עליו את משרת נשיא המדינה, ובמידה רבה את הכתרים השונים שישראלים ויהודים קושרים לאיינשטיין כיהודי, למרות שהיה רחוק כמזרח ממערב מהגדרת עצמו כאדם בעל זהות יהודית, אולי בדומה לזיגמונד פרויד.

מחברי החוברת הקטנה לא נותנים לעצמם להתבלבל מטענות אחרות שהובאו על ידי מחקר ה''שפיגל'', לדוגמה, שם נאמר שהסינים הקדימו את הגרמנים בהמצאת מכונת הדפוס, או שאלת זכות הראשונים לחוקים סוציאלים באירופה. כל זה אינו חשוב ביחס לאתגר שעומד מול דור חדש של גרמנים, שמבקש להחזיר את הביטחון העצמי ביכולתם לפתח ולהתפתח, לחדש ולהתחדש, ולתת על ידי כך זיק של תקווה בכיוון של ''אופטימיזם תרבותי'', גם אם הגרמנים לא בדיוק יודעים מה זה, ואיך בדיוק אוכלים את זה: בפסימיזם היו הרי תמיד חזקים.

יהודים גרמנים מפורסמים – רשימה חלקית
אלברט אינשטיין ארנסט לוביטש רוזה לוקסמבורג היינריך הרץ שטפן היים זיגמונד פרויד ארתור שניצלר קורט טוכולסקי אלזה לאסקר-שילר פליקס מנדלסון מקס ליברמן ואלטר ראתנאו מאקס ריינהארט פטר לורה ארנולד צווייג קורט וייל יוּרֵק בקר פרדיננד לאסאל קארל מארקס פרנץ קפקא קארל פופר היינריך היינה לאון פויכטוואנגר קארל קראוס

הסיפור על איינשטיין מהווה דוגמא לתופעה שעליה משוחחים יותר ויותר חוגים בגרמניה היומיומית, ולאו דווקא אינטלקטואלים רבי תארים: כיצד יתכן, שואלים יותר ויותר צעירים בתוכניות טלוויזיה ובראיונות של אד-הוק, שחברה שלמה היתה עד כדי כך מטומטמת, רשעה ואידיוטית, כדי להקיא מתוכה את האוצר הבלום שהיה בידיה – הלא הם היהודים הגרמנים שהחזיקו בתארים רבים, ופיתחו במדינה זו דברים רבים וחשובים? כיצד יתכן שחברה קמה ושולחת את מיטב האינטלקטואלים, ההוגים, האמנים, הרופאים והחוקרים אל מחוץ לגבולות ארצה, מכריזה עליהם את המלחמה הטוטאלית, ואת אלה שלא הצליחו להימלט רוצחת?

''מה היה כל כך דפוק בדור הסבים'', סח מרואיין טלוויזיה אלמוני; ''האם לא הבחינו שהיהודים שגירשו היו בעצם גרמנים עוד יותר מהם, בעצם? האם לא הבינו שאנשים אלה היו התגשמות הגניוס הגרמני האמיתי''? נראה שכאילו לא במתכוון נח לו בשאלה זו גם הפיתרון אליה, שכן דומה שכאן בדיוק נעוצה הבעייה; בעיית הקנאה הבלתי מובנת, שהרסה את היהודים פיסית, ואת הגרמנים רוחנית ומוסרית.
הצעיר שהתבטא כך בראיון הרחוב היה עוד יחסית מנומס; כותבת פיליטון בשבועון ה''שטרן'' שאלה לפני כשנה באירוניה, כיצד הגרמנים בעצם מבינים את מושג המולטי-קולטי, אם לפני דור וחצי גירשו והשמידו את הקבוצה שעשתה את ההיטמעות האמיתית והמעניינת ביותר בתולדות האנושות, היינו את הקבוצה היהודית בגרמניה. ''אם לא הצלחנו להטמיע אנשים נפלאים ובעלי שאר רוח אלה, כיצד נצפה מעצמנו להטמיע אנשים שבאים לכאן ללא כל רצון או מוכנות להיטמע בתרבות המערבית''? דומה כי הכתבת נגעה במכוון בפרה הקדושה של הרב תרבותיות, כשהיא לועגת בראש ובראשונה ליומרה הגרמנית של ''הנה דווקא עכשיו נצליח בהטמעה שבזמנו החמצנו'', משמע הדבר תלוי רק בנו. כל דור וההיבריס שלו, מסתבר.

דומה כי דבר אחרון זה בא גם לידי ביטוי עקיף בטקס הענקת פרס הנובל לחוקר הישראלי ישראל אומן. אומן, שנולד בעיר פרנקפורט על נהר המיין בשנת 1930, נאלץ לעזוב עם משפחתו את גרמניה לאחר פוגרום ליל הבדולח בשנת 1938 אל ארה''ב, כשהוא עולה לישראל בהמשך בשנת 1956. הדבר המעניין בהקשר ''המצויינות הגרמנית'' בסיפור זה, הוא אולי העובדה שעיתונים שונים רחבי גרמניה התרכזו במיוחד בעובדה שרוברט (sic) אומן הוא יליד גרמניה, משמע ''אחד משלנו'' באופן סמוי, שנאלץ מתוקף הנסיבות המחרידות לעזוב את מולדתו – שכן מדוע טרחו לציין את עובדת היותו יליד פרנקפורט בחגיגיות כה גדולה? מדוע מצא לנכון העיתון הראשי של עיר גדולה ומכובדת, לדוגמה, לבשר בעמודו הראשון כי הפרס ניתן לעילוי ישראלי יליד גרמניה, שנאלץ לעזוב את מולדתו? האם יש בציון זה מעין תחושה קטנה שהנה, עוד גרמני ייקה שכולנו כל כך רוצים להיות גאים בו – קיבל פרס נובל...?

שאלה זו יכולה להישאל כמובן באירוניה רבה, אולם הנקודה הכללית שעולה בעקיפין ובאופן בלתי מודע מטרנד חדש זה, יכולה לסבר גם את האוזן הישראלית, ולטפל בעניין הזהות הנרכשת לצרכי כבוד: האם ניתן לצרף אל מדינה מסויימת כל אדם שמוצאו התרבותי, האתני, או הדתי קשור בה, וזאת על מנת להתגאות בו או לציינו אי שם בין השורות כ''אחד משלנו''? האם מודל ישראל-המחפשת-את-הגניוס-היהודי בכל אדם שאי פעם תרם משהו לאנושות ולאו דווקא חש או התנהג כיהודי – תיהפך לדוגמה מכוננת של חיפוש גרמנים ואנשים ממוצא גרמני שאי פעם תרמו דבר זה או אחר לאנושות?

בהתחשב בספרו הרומנטיציסטי והכסנופובי-גזעני של יוליוס לנגבהן ''רמברנדט כמחנך'' (1890), אשר בו ''גירמן'' כל גורם אירופאי שרצה ביקרו – הרי שדבר אווילי מסוג זה לא יוכל להתרחש אי פעם בעתיד, לפחות מבחינת חיפוש צאצאי גרמנים ''אריים'' במקומות שונים בעולם.
מצד שני דומה כי גם ללא טריק גזעני זה ניתן למצוא לא מעט אנשים ממוצא גרמני שעסקו ועוסקים בחיפוש המצאות וחידושים, חלקם אף יהודים. מי יודע, אולי הלקח הגרמני המודרני מכל הסיפור הטראגי של הסימביוזה היהודית-גרמנית, היא ההפנמה המאוחרת של הטעות, הרשעות, הרוע והטימטום בהיטפלות ליהודים – שכן מי אם לא אנשים אלה, ביחס נאה ביותר למספרם בכלל האוכלוסייה, הביאו את הכבוד האמיתי לגניוס הגרמני?

---