החלק הראשון נמצא כאן.

המאמר הזה, שהוא שני בסידרה שהחלה בעיקבות חקיקה שלא במקומה (לדעת הכותב) בנושא של שיווי זכויות, יעסוק בהשלכות היומיומיות של האפליה ושיווי הזכויות, ושל האמצעים שננקטו לטפל בבעיה. עובדת קיומה של אפליה בעבר, וזה כלל לא משנה מה היו הסיבות שגרמו לה, אינה יכולה להצדיק אפליה הפוכה בהווה. יש מקום, במקרים מסויימים, להשתמש באפליה הפוכה על מנת לתקן עיוותים שהאפליה הקודמת יצרה, אבל זה לא יכול להיות יותר מאשר פתרון זמני. שימוש מוגזם באפליה הפוכה יכול בקלות לגלוש ליצירת עיוותים חדשים, לא פחות חמורים, מאלה אותם היא באה לפתור, ולהביא למעגל קסמים שלא יהיה לו סוף.

על מנת להקדים השגות אפשריות, ברצוני להדגיש שכל הדיון להלן ייתייחס לחברה במצב נורמאלי. ישנם חריגים, שהם כורח המציאות. כאשר חברה נמצאת במצב של מלחמה לא ניתן לשמור על הכללים. אין לי לכן כל כוונה להרחיב את הדיון כאן למעמדם של ערביי ישראל, מאחר שזה נושא גדול בפני עצמו, ולא כאן המקום לדון בו. יש בהחלט מקום לכתוב על כך מאמר נפרד.

מאמר שלישי בסידרה יעסוק בנושא של שיוויון לנשים ובקבוצות הפמיניסטיות.

חלק מהדברים להלן לא ינעמו לאוזניהן של פמיניסטיות, ולכן ברצוני להקדים ולהצהיר שאינני שונא נשים. אדרבא, יש לי כבוד רב לנשים ואני בהחלט חושב שמגיעות להן בדיוק אותן זכויות כמו לגברים. זה חל גם על זכויות יסוד וגם על פריבילגיות. אין שום סיבה שבעולם שקבוצה כזאת או אחרת מקרב האוכלוסיה תיהנה מזכויות-יתר שאינן נחלתן של כל הקבוצות אחרות. אבל זה עובד בשני הכיוונים וזה חל לא רק על נשים. זה חל על כל מגזר של האוכלוסיה.

למעט מספר מצומצם ביותר של תחומים בהם הביולוגיה מונעת זאת, אין לדעתי שום תפקיד או מטלה הנעשים היום בידי גברים שנשים אינן יכולות לעשות. הדברים משתנים כאשר מדובר באיכות הביצוע או בגודל המאמץ הנדרש להכשרה לביצוע התפקיד, אבל זה לא ייחודי לנשים מול גברים. גם לא כל הגברים הם מיקשה אחת. היכולת לבצע תפקיד כזה או אחר וגודל המאמץ הנדרש כדי ללמוד את התפקיד אינם קשורים למין, למוצא, או לשום מאפיין אחר (דת או אוריינטציה מינית למשל)¹. יכולה להיות השפעה מסויימת לגיל (בעיקר במה שקשור ללמידה) אבל גם זו לא צריכה להיות סיבה לאפליה. אם נסתכל על המדעים, מספר הגברים שזכו בפרסי נובל עולה בהרבה על מספר הנשים. במדעים ה''קשים'' – פיסיקה וכימיה, רק חמש נשים זכו בפרס נובל, לעומת 315 גברים. אבל אין אף גבר שקיבל שני פרסי נובל. רק אשה (מארי קירי) זכתה לכבוד הזה. היא הגיעה להישג הזה בלי עזרה או תמיכה של אירגון פמיניסטי כלשהו. מצד שני, ידועים לפחות שני מקרים של עוול משווע שנגרם לנשים מדעניות: ליזה מייטנר, פיסיקאית שהיתה לה תרומה מכרעת לגילוי תהליך הביקוע (Fission) הגרעיני; ורוזלינד פרנקלין, חוקרת שהיה לה חלק משמעותי בגילוי ה-DNA. שתיהן קופחו כשוועדת הפרס החליטה על הענקת פרסי נובל עבור התגליות האלה, שהן מהחשובות ביותר במהלך המאה ה-‏20. מתוך 770 פרסי נובל בכל התחומים שהוענקו מאז הוחל בהענקת הפרס ב-‏1901, 34 בלבד הוענקו לנשים. חברי וועדת פרס נובל אף פעם לא יודו שהעובדה שמדובר בנשים משפיעה על החלטתם, וקרוב לוודאי שהם גם מאמינים בכך. הם גם יצביעו על עשרות מקרים בהם גברים קופחו בהענקת פרסי נובל. אין מדען רציני אחד שקונה את זה.

כל ניסיון לקיים דיון רציונאלי בנושא שיווי הזכויות נתקל במכשול הנובע מקיומה של התכחשות למציאות (denial) שאין שוויון, לא בין בני האדם ולא בין יצורים אחרים בטבע. ההתכחשות הזאת שכיחה במיוחד בחוגי הפעילים באירגונים השונים למען שוויון הזכויות. הם מנסים בכוח להפוך את המשפט All men are created equal למציאות, בין השאר באמצעות החלפת המילה man במונחים אחרים שהם נייטראליים מבחינת ההשתייכות מינית, כמו person או human being. כל הטיפול בנושא של חוסר השוויון, או האפליה, בין המינים או בין קבוצות אוכלוסיה אחרות לוקה בחסר בגלל הגישה הזאת. הניסיון להתמודד עם הבעיה של שיווי זכויות בלי להבין שאי-שוויון איננו בהכרח תוצאה של אפליה, ששוני אינו בהכרח זהה לנחיתות, דומה לרופא שמנסה לרפא מחלה על סמך דיאגנוזה שגויה.

תופעה מעניינת בפני עצמה היא העובדה שעדת פעילי שוויון הזכויות למיניהם שהיא בדרך כלל סובלנית ומגלה פתיחות ורוחב לב כשמדובר ב''הבנת הסיבות'' בכל מה שקשור לטרור (באווירה של היום, כל פעלתנות למען ''שוויון זכויות'' שחפצה בלגיטימציה, חייבת לכלול באג'נדה שלה התייחסות לסיכסוך הערבי-ישראלי ולמלחמה בטרור. אחרת זה לא הולך), מאבדת את הפתיחות הזאת, ומנהלת מלחמת חורמה נגד כל מי שמראה נכונות ''להבין את הסיבות'' כאשר מדובר במצבים של חוסר שוויון. אוי לו למי שינסה להעלות, ולו רק במרומז, את האפשרות שמצבים של אי-שיוויון אינם תמיד תוצאה של אפליה. שישנן אולי סיבות אחרות שגרמו להם. הגרוע מכל הוא כמובן להעלות את האפשרות שמצב של אי-שיוויון יכול להיות תוצאה של סיבות אינהרנטיות, שאינן ניתנות לתיקון. אות-קין לדורות יחקק על מיצחו של מי שנחשד ב''חטא'' הזה.

מבין המונחים המהווים את כותרת המאמר, מושג המפתח הוא ''ייצוג הולם''. העדר ''ייצוג הולם'' משמש הוכחה כביכול לחוסר שוויון או העדר שיווי זכויות. המונחים המקובלים כאן הם Under representation והדרישה לקיום Diversity (מִגוון ייצוגי?) שישקף את המגזרים השונים באוכלוסיה. בעיני עדת פעילי שוויון הזכויות למיניהם כל מצב בו מספרם של נציגי קבוצת אוכלוסיה כזאת או אחרת איננו משקף את מספרם היחסי של בני אותה קבוצה בקרב כלל האוכלוסיה (נהוג לכנות את זה Disparity - חוסר איזון), הוא מקרה ברור של היעדר ''ייצוג הולם''. למעשה, כל הדיבורים על ''ייצוג הולם'' מסתירים שהכוונה היא לקבוע מיכסות שיבטיחו את ''תיקון המעוות'' כלשונם. זה מה שמסתתר מאחורי המונח ''אפליה מתקנת'' Affirmative action.

זו גישה דוגמטית פשטנית המתעלמת מהמציאות. ישנן מספר סיבות היכולות לגרום לחוסר איזון, או להעדר ''ייצוג הולם''. אפליה, ממוסדת או סמויה, היא רק אחת מהן. בעבר האפליה על כל צורותיה היתה הגורם הדומיננטי, אבל דברים השתנו, והיום, למרות שעדיין קיימת אפליה ובמקרים מסויימים אפילו אפליה משוועת, משקלה היחסי ירד בהרבה. להלן, וכן במאמר ההמשך, אביא מספר דוגמאות של מצבים בהם קיים חוסר איזון מובהק שאין לו שום קשר לאפליה. גורם שהשפעתו איננה נופלת מזו של האפליה, הוא ''המוכנות לעשות את הנדרש'' Readiness to do what it takes. כמעט בכל תחום בחיים – במדע, בפוליטיקה, במקצועות החופשיים – ההשקעה הנדרשת כדי לבנות קריירה, בייחוד בראשית הדרך, היא עצומה. היא מתבטאת בשעות עבודה מטורפות, בוויתור על חיי משפחה מסודרים, בוויתור על חיי חברה ועל עוד הרבה ממנעמי החיים. לפעמים (בעיקר בפוליטיקה) זה גם כרוך בהתרפסות והשפלה עצמית. לא כל אחד מוכן לעשות את זה. מאחר שזה נופל בדרך כלל על השנים ''הטובות'', שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, זה יוצר קושי מיוחד אצל נשים שצריכות לבחור בין קריירה לבין גידול ילדים. הטבע שיצר א-סימטריה בין המינים ואיפשר רק לנשים ללדת, הוסיף חטא על פשע בכך שדחיית הלידה לגילים מבוגרים עשויה ליצור סיבוכים אצל האשה, או אפילו למנוע ממנה את היכולת ללדת בכלל. פמיניסטיות מסרבות להכיר בכך, אבל המציאות היא שפחות נשים מוכנות להקריב את הקורבן הזה מאשר גברים.

ישנם שינויים שעם כל הרצון הטוב לא ניתנים לביצוע מהיום למחר. לא כל דבר ניתן להשגה בשיטת זבנג וגמרנו. הנושא של ביטול האפליה החל לקבל תנופה בראשית שנות השבעים. אז עדיין ראו באפליה נגד הכושים את הבעיה העיקרית. לאפליה נגד נשים, שהמודעות לה החלה להתעורר במקביל, היה מעמד של ''כינור שני''. הופעל לחץ עצום על המוסדות האקדמאיים השונים לכלול כושים בסגל האקדמאי. הלחץ הזה התבטא בעיקר בהתניית מענקי מחקר ממשלתיים, שהם מרכיב נכבד בתקציב המוסדות, בעמידה בדרישה הזאת. דא עקא, על מנת להתקבל לסגל האקדמאי אדם חייב להיות בעל תואר דוקטור. לפחות במדעי הטבע לא היו בנמצא הרבה כושים עם דוקטורט. יש לא מעט אוניברסיטאות בהן לומדים רק כושים, חלק מהן בעלות רמה גבוהה, אבל ברובן המדעים אינם הצד החזק. מספר הכושים שזכה להתקבל לאוניברסיטאות לבנות, במיוחד ליוקרתיות, היה בטל בששים – זו היתה תוצאה של אפליה ממוסדת נגד כושים משנים קודמות. גם אם יפתחו את דלתות האוניברסיטה ויקבלו סטודנטים כושיים ללא כל הגבלה, תעבורנה כמה שנים טובות עד שיווצר מאגר מספיק גדול של כושים עם ההכשרה הנדרשת למלא את שורות הסגל האקדמאי. זה לא שונה לגבי נשים. לגבי נשים, לפחות נשים לבנות, לא היה איסור פורמאלי שמנע מהן ללמוד, אבל היתה מסורת שהתבססה על דעות קדומות לפיהן ''יש תחומים בהם לנשים אין מה לחפש''. למעשה בקרב חוגים רחבים בחברה האמריקאית שררה ההרגשה שבמתן זכות הצבעה לנשים (ב-‏1920) החברה יצאה ידי חובתה כלפי הנשים ושאין כל צורך לעשות שום דבר נוסף.

היום הדברים השתנו לבלי הכר, כמעט בכל תחומי החיים. רק הפנאטיים שבקרב עדת פעילי שוויון הזכויות למיניהם ממשיכים לראות בהיעדר ''ייצוג הולם'' סממן של אפליה. הם קופצים על כל שייר מהעבר כמוצאי שלל רב ומביאים אותו כ''הוכחה'' לכך שבנושא האפליה מאום לא השתנה. אלה אנשים שאצלם הזמן עמד מלכת. אנשים ש''מחאתם אומנותם''. מבחינה מנטלית הם תקועים אי שם בשנות החמישים או הששים של המאה שעברה. מרבית הזמן הם עוסקים בחיפוש סיבות להצדיק את המשך פעילותם.

המוחים המקצועיים האלה נעולים באופן מתמיד על הדרישה ל''ייצוג הולם'', דרישה אובססיבית שמקורה בכשל לוגי הנובע מהציפיה חסרת הבסיס ש''הזדמנות שווה'' תגרור אחריה באופן אוטומטי ל''הצלחה שווה''. זה כמו להתעלם מהמציאות שבתחרות ריצה רק אחד יכול לנצח. עצם המושג ''ייצוג הולם'' (זה תמיד בא ביחד בצמידות עם המושג ''מגזרים שונים באוכלוסיה'') הוא בעייתי. כמעט לכל אחד יש פרוש משלו למה בדיוק ה''הולמות'' מתייחסת ומתי היא מתממשת. ''מגזרים באוכלוסיה'' הוא מושג לא פחות בעייתי. ציבור הנשים הוא כולו מיקשה אחת? וכשמדברים על ''מיעוטים'', כל השחורים הם מיקשה אחת? ומה בקשר להיספנים? אפשר להמשיך ככה עד אין סוף. בישראל מרבים לדבר על ''עדות המזרח''. יוצאי עדות המזרח מהווים ציבור בעל זהות אחת? ומה המצב אצל המגזר האשכנזי?
לא כל רעיון שנשמע טוב בנאום דמגוגי באסיפה ציבורית ניתן לתרגום לשפת המעשה.

המאמץ לכפות על המציאות את מה שאין בה גורם נזקים שרק בעתיד ניתן יהיה להעריך. אסתפק כאן בשתי דוגמאות (אני מזכיר שוב שדברי מתארים את המצב בארה''ב, אם כי לא קשה להשליך מרוב המסקנות על המצב בארץ). הדוגמא הראשונה היא מתחום הרפואה.

בתי חולים כאן, כמו מוסדות ציבוריים אחרים, חייבים להוכיח שמדיניות קבלת העובדים שלהם מבטיחה ''מיגוון ייצוגי'' Diversity (זו מילת הקוד של האפליה המתקנת). זה לא ניתן לביצוע בלי לפגוע באיכות השרות. כאשר ההחלטה להעסקת רופא מתבססת על גורמים כמו צבע העור, או המוצא האתני, או המין, יכולתו המקצועית של המועמד הופכת להיות גורם משני. קיימת סכנה אמיתית שחולים ימצאו את עצמם על שולחן הניתוחים כשהסכין היא בידיו של מי שאינו הבחירה הטובה ביותר לביצוע הניתוח (בלשון המעטה). המעשיות על כך ש''לא מתפשרים על איכות'' ושמועמד ''ייצוגי'' מועדף על פני מועמד שאיננו כזה רק כאשר ה''תנאים זהים'' הן הבל ורעות רוח כי במציאות זה לא קיים. אין ''תנאים זהים''. שני בני אדם אף פעם אינם זהים. אפילו בין תאומים זהים ניתן למצוא הבדלים. בין שני מועמדים תמיד יהיו הבדלים שאינם קשורים למין או למוצא. ההבדלים יכולים להיות קטנים או גדולים, משמעותיים יותר או פחות, אבל הם יהיו. תמיד תהיה להם מידה כל שהיא של השפעה על כשירותו של המועמד לתפקיד אותו הוא נועד למלא. יהיו מקרים בהם בחירת המועמד על סמך צבעו או מינו תביא לכך שהטוב מבין השניים ייבחר, אבל יהיו גם מקרים הפוכים ובהחלט יתכנו גם מקרים שמועמד שבכלל לא מתאים הוא זה שיקבל את התפקיד. במקום לחתור לכך שהמועמד הטוב ביותר יהיה זה שיקבל את התפקיד, משאירים את ההכרעה ביד המקרה. לעניות דעתי, בית חולים שמיישם לאורך זמן מדיניות של אפליה מתקנת בגיוס צוות הרופאים חוטא ברשלנות מקצועית ומסכן את חיי החולים, גם אם המדיניות הזאת נכפתה בתוקף חוק. הדברים נכונים באותה מידה באוניברסיטאות ובכל מוסד אקדמאי המיישם מדיניות כזאת בגיוס צוות המורים והחוקרים, אם כי כאן לא מדובר בדיני נפשות, אלא רק בחוסר אחריות כלפי ציבור הסטודנטים המשלם במיטב כספו עבור השכלה שעשויה להתגלות כסוג ב'.

הדוגמא השניה לקוחה מהעולם האקדמאי.
תהליכי חקיקה נמרצים הביאו להסרת המכשולים, הרשמיים והמוסווים, שמנעו את כניסתם של בני מיעוטים ונשים לאוניברסיטאות, ויצרה מצב של ''הזדמנות שווה'' Equal opportunity, לכל מי שנפשו חשקה בהשכלה גבוהה. זה נשמע טוב על הנייר, אבל פני הדברים שונים במציאות. שני גורמים מקשים על המימוש בפועל של ''ההזדמנות השווה''. הראשון כלכלי, השכלה גבוהה איננה מצרך זול. אפילו באוניברסיטאות הציבוריות של המדינות השונות שכר הלימוד יכול להגיע לכמה אלפי דולר לסימסטר, וזה לא כולל הוצאות נוספות כמו ספרי לימוד, מחיה ומגורים. באוניברסיטאות פרטיות, ביחוד ביוקרתיות, שכר הלימוד לבדו יכול להגיע ל-‏20,000 דולר ויותר לסימסטר. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את זה. הגורם השני הוא הדרישות האקדמאיות בהן על המועמדים לעמוד כדי להתקבל ללימודים. מבחני הקבלה הסטנדרטיים Scholarship Aptitude Test – SAT, אותם חייב לעבור כל מי שרוצה להתקבל ללימודים אקדמאיים, מעמידים בפני המועמדים דרישות רציניות, והציון המינימלי הנדרש כדי להתקבל הוא מעל 700. שוב, לא כל אחד יכול לעמוד בזה.

הגורם הראשון, הכלכלי, ניתן לתיקון בקלות יחסית באמצעות מלגות והלוואות. הגורם הכלכלי מקשה על כל מי שמצבו הכלכלי איננו מי יודע מה, ללא קשר למין או מוצא. מאחר ואחוז המשפחות מעוטות האמצעים הוא הרבה יותר גדול בקרב המיעוטים האתניים, בעיקר הכושים וההיספנים, זה די טבעי ואפילו צודק ליישם כאן מדיניות של אפליה מתקנת. באשר לגורם השני, הדרישות האקדמאיות, זה כבר סיפור אחר. המטען החינוכי שאדם מביא מבית הספר היסודי והתיכון ומהבית הוא תורם מכריע ליכולת ההצלחה במבחני ה-SAT. וכאן בני המיעוטים האתניים סובלים מנחיתות משמעותית בעיקר כתוצאה מכך שמערכת החינוך הציבורי איננה מתפקדת כמו שצריך. ישנם בתי ספר מעולים באזורים מסויימים, אבל ככלל, ביחוד בערים הגדולות, במקומות בהם מתגוררים הריכוזים הגדולים של המיעוטים, בתי הספר הציבוריים דפוקים לחלוטין. רק אחוז קטן מבין המיעוטים יכול להרשות לעצמו בתי ספר פרטיים, וגם ההשתתפות במכינות מיוחדות הקיימות לצורך הכשרת מועמדים לעמוד במיבחני ה-SAT איננה ''תענוג'' זול במיוחד. מושקע כאן היום מאמץ אדיר לשיפור החינוך הציבורי אבל זה תהליך איטי שלוקח הרבה זמן. גם תמיכה כלכלית בכאלה שנרשמים למכינות ה-SAT איננה תהליך שמביא לתוצאות מיידיות. המצב העכשווי הוא שכתוצאה מהפיגור הזה מספרם של בני המיעוטים האתניים בקרב ציבור הסטודנטים במוסדות האקדמאיים רחוק מאוד מלשקף את מספרם בקרב האוכלוסיה הכללית והדרך היחידה לתקן את זה היא באמצעות התפשרות על רמת הדרישות (ראוי להדגיש כאן שהתופעה היא כמעט במאה אחוזים של הכושים וההיספאנים. בני מיעוטים אחרים, יוצאי אסיה – קוריאנים, סינים ויפנים – שאצלם היחס לחינוך הוא כמו אצל היהודים, מצליחים לעמוד בדרישות ללא כל סיוע ומספרם בקרב ציבור הסטודנטים עולה בהרבה על מספרם היחסי בקרב כלל האוכלוסיה). למרות התנגדות עצומה שהפעלת המדיניות של אפליה מתקנת בתחום הזה (לא צריך להיות גאון כדי להבין שזה יגרור פגיעה ברמה האקדמאית) עוררה בציבור ובעולם האקדמי, זה עבר (הנושא עדיין לא נסגר סופית והוא חוזר ועולה כל פעם מחדש). בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, נתנו את ידם להשקפה של חסידי השוויון שהשגת מִגוון ייצוגי היא יעד חשוב בזכות עצמו, גם אם השגתו מחייבת פגיעה ברמה האקדמאית. הפסיקות בתחום הזה אינן חד משמעיות והנושא ממשיך להוות סלע מחלוקת.

מה שמבליט יותר מכל את הצביעות של פעילי שוויון הזכויות בנושא הוא מקומן של הנשים בתמונה הכוללת. כל מה שנאמר על הפיגור והפערים פשוט איננו נכון לגבי הנשים. כל סממני האפליה בחינוך שהיו בעבר הרחוק לגבי נשים כבר נעלמו מזמן, ולפחות אוכלוסיית הנשים הלבנות נהנית כבר למעלה משלושים שנה מאותם יתרונות של החינוך של האוכלוסיה הלבנה הכללית. גם מצבן הכלכלי איננו שונה. למרות זאת תוצאות מבחני ה-SAT מראות יתרון ברור לגברים. נעשו נסיונות רבים להסביר את התופעה ולנסות ''לתקן'' אותה (ניסיונות ה''תיקון'' היו בעיקר מצידן של הפמיניסטיות אם כי היו גם גברים שהצטרפו). כשהתברר שהפערים נובעים מהבדלים ברמת ההישגים של נשים וגברים בתחומים שונים הן חיפשו דרכים לנטרל את השפעת התחומים האלה. כך למשל הועלתה דרישה להפחית את משקלם היחסי של ההישגים במתימטיקה (בה יש עדיפות לגברים) מהתוצאות הכלליות (היו גם דרישות של קיצוניות להוציא בכלל את המתימטיקה מהבחינות), למרות שגם לפמיניסטיות ברור שלימודי מדעי הטבע, ההנדסה ולא מעט ממדעי החברה מחייבים תשתית מתימטית נאותה. לא הועלו דרישות דומות לגבי תחומים כמו כושר הבעה, ספרות והיסטוריה והבנת הנקרא, תחומים בהם הישגי הנשים היו הרבה יותר טובים מאשר אלה של הגברים. זה לא נאמר במפורש, אבל לעתים קרובות מתקבל הרושם שבעיני הפמיניסטיות הקיצוניות המתימטיקה הומצאה ע''י גברים כדי לדכא את הנשים.

בניגוד לכל היגיון, למרות שנהוג להכחיש את זה בכל פעם שהנושא עולה, תוצאות מבחני ה-SAT עוברות הרבה מניפולציות כדי להבטיח ''ייצוג הולם'' לנשים ולבני מיעוטים.

כאן צף ועולה ''מוקש'' חדש, מוקש שהפעילים למען שוויון אולי חשבו עליו, אבל רק מעטים מביניהם דברו עליו. ''הזדמנות שווה'' איננה ערובה ל''הצלחה שווה''. גם אם יבטלו את כל הדרישות האקדמאיות לגבי מועמדים מבין המיעוטים או הנשים ומדיניות הקבלה לאוניברסיטאות תהיה ''מי שבא ברוך הבא'', זה עדיין לא מבטיח שמי שהתחיל במרוץ יגיע לקו הסיום.

לא מספיק להתקבל ללימודים אקדמאיים. את הלימודים צריך גם לסיים, ולסיים בהצלחה. מה הועילו חכמים בתקנתם אם מתוך 100 סטודנטים כושים, או מתוך 100 נשים שהתקבלו ללימודים, 99 ינשרו בדרך ורק אחד יקבל תעודת גמר? זה רק יגביר את המרירות ורגשות התיסכול של אלה שלא עמדו במשימה ובמקום להיטיב את המצב עוד יביא להחמרתו. כבר היום רואים בקרב צעירים שחורים התפתחות של עוינות ודחיה כלפי החינוך, כולל החינוך בבית הספר התיכון. אלה שמנסים, ויותר מכך, אלה שמצליחים, מנודים לעתים תכופות ע''י החברה. הכינוי ''דוד תום'' Uncle Tom, כינוי גנאי המתאר כושי המתרפס לפני הלבנים, הוא התואר לו זוכים כושים כאלה.

דרוש היה עיוורון מוחלט כדי לא לחזות מראש שזה יקרה. מי שאיננו מסוגל לעמוד בבחינות הכניסה, וזה לא משנה מה היתה הסיבה, יש לו סיכויים קלושים בלבד לעמוד בדרישות האקדמאיות שהלימודים יעמידו בפניו, שלא לדבר על הצלחה בבחינות הגמר. שום אפליה מתקנת לא תוכל לשנות את זה אלא אם כן יחזרו על ''התרגיל'' לגבי הדרישות האקדמאיות ובחינות הגמר.

למרבה הצער זה מה שקורה בפועל. למרות מסך של הכחשות, המציאות מצביעה בשנים האחרונות על ''אינפלציה'' בציונים. זה לא פסח גם על האוניברסיטאות היוקרתיות. ציון A הפך להיות הנורמה, ציון B הוא נדיר ועל C בכלל לא שומעים. כבר היו מקרים שסטודנטים תבעו מרצים למשפט על כך שקיבלו רק B (''הייתי נוכח בכל ההרצאות ומלאתי את כל המטלות, מדוע לא קיבלתי A?'', הוא הטיעון הנפוץ). במחלקות למדעי הטבע האפקט פחות בולט כי שם יותר קשה לסבן, אבל גם שם הוא מורגש. אמצעי שני לעקיפת המיכשול הוא הוספת נושאים לתוכניות הלימודים. נושאים שהם למעשה ריקים מכל תוכן, ונועדו מלכתחילה לאפשר לכל אחד להצליח בבחינות. מחלקות ל''לימודי אפריקה'' (לא מזכירים שם במילה אחת את היבשת או איזו שהיא ארץ אפריקאית), מחלקות ל''לימודי נשים'' (לא ברור מה בדיוק מלמדים שם) ושאר ירקות ממין זה צצו כמו פיטריות אחרי גשם בכל המוסדות האקדמאיים. ריבוי המחלקות גרר אחריו תוספת משרות, דבר שהקל על יישום האפליה המתקנת בתחום סגל ההוראה (מאחר ודרישות למחקר אקדמאי אינן מהוות בדרך כלל חלק מהגדרת התפקיד במחלקות האלה, קל יותר היה לאתר מועמדים הולמים). ראוי לציין כאן שאחרי הרבה שנות ''שיגשוג'' בתחום הזה, מתחילים לראות שינוי מגמה בשנה האחרונה. בהרבה אוניברסיטאות המחלקות ל''לימודי אפריקה'' או מיעוטים אחרים, עומדות על סף סגירה מחוסר מועמדים. הכושים גילו שבשוק העבודה הביקוש הוא לתארים עם ''בשר'', ושעם פיסת נייר ריקה מתוכן, גם כשהיא נושאת שם של אוניברסיטה מהליגה הראשונה, לא ניתן להגיע רחוק.

זה על קצה המזלג. יש כמעט בלי סוף דוגמאות נוספות. למעט הרווח האישי של כל מיני פעילים ועסקנים שבנו את הקריירה שלהם על האפליה המתקנת, הנזק שנגרם ע''י המדיניות הזאת עולה בהרבה על התועלת שהיא מביאה.

כשעוברים לפוליטיקה, מה שמחזיר אותנו לחקיקה הישראלית בנושא שהיתה המניע לכתיבת המאמרים, הדברים גולשים לתחום המגוחך. לנשים במדינת ישראל יש זכות בחירה שווה לזו של הגברים מהיום הראשון. בעוד שבארה''ב גם אחרי מתן זכות בחירה לנשים, היה צורך להתגבר על הרבה מחסומים שנבעו מדעות קדומות לפני שהן הצליחו ל''התברג'' לתוך המערכת הפוליטית (היום זה כבר לא קיים, כי בשיטת הבחירות האישיות הנהוגה כאן, הרבה יותר קל לנשים להתמודד כשוות עם גברים). בישראל לא היה אף פעם איזה שהוא מחסום שמנע מנשים למצוא מקום במערכת הפוליטית. הגורם שקבע היתה יכולתו של המועמד ל''תכמן'' ומידת הצלחתו ל''מכור'' את עצמו לקבוצת עסקנים (בשיטה הישראלית לא היה אפילו צורך להתמודד על קולות הבוחרים). אין שום עדיפות לגברים בתחום הזה, ואם היו נשים שנדמה להן שזה כך, מה מנע מהן להתלכד במסגרת נפרדת ולהילחם על קולות הבוחרים? הרי נשים מהוות כ-‏50% מכלל ציבור הבוחרים. חקיקה שנועדה לשריין מיכסה של מקומות ברשימת נציגי מפלגה כזאת או אחרת לנשים, באופן ישיר או באמצעות הטבה כספית, היא עיוות של התהליך הדמוקרטי, וכל כולה לא נועדה אלא להקל על מועמדות שאינן מסוגלות להצליח בזכות עצמן.

החקיקה המחייבת ''ייצוג הולם'' של נשים בוועדות למשא ומתן מדיני, היא מגוחכת לא פחות. על הבעייתיות של המושג ''ייצוג הולם'' כבר דיברתי, אבל מה בקשר לכך שמשא ומתן מדיני מתנהל כדי להשיג מטרות מסויימות? למקרא נוסח החוק כפי שהתפרסם בעיתון מתקבל הרושם שהמשא ומתן הוא מטרה בפני עצמה (למען האמת, כשאני כותב את המילים האלה אני מתחיל לחשוב שאולי זו באמת המציאות בישראל. לפחות ככה זה נראה למשקיף מהצד על תהליך אוסלו...). אם בכלל יש מקום לשריין באמצעות חקיקה ''ייצוג הולם'' למגזר מסויים באוכלוסיה בוועדות למשא ומתן מדיני, זו שטות ממדרגה ראשונה לא להגדיר את המגזר הזה על-פי מידת התאמתו להתמודד עם הנושא (למשל, כאשר מדובר במשא ומתן עם ערבים, לדרוש ייצוג הולם של בני עדות המזרח שמדברים ערבית ומבינים טוב את המנטליות של הפרטנרים שלנו). תגובות השמחה של הפמיניסטיות על קבלת החוק כללו התבטאויות כמו ''נשים יותר טובות במשא ומתן'', או ''נשים יותר פתוחות להבנת הבעיות של הצד השני''. אפילו אם היתה מידה של אמת בטענות האלה, לאור מעמדה של האישה אצל בני דודינו, לא נראה לי שנוכחותן של נשים בעלות כישורים כאלה במישלחת הישראלית תעשה עליהם רושם מיוחד.

יותר מכל חשוב לזכור שהאוייב מס' 1 של כל ניסיון לאכוף תהליכים חברתיים באמצעות חקיקה הוא ה''חוק של התוצאות להן לא התכוונת'' (The Law of Unintended Consequences).

להתראות במאמר הבא.

1. זה לא לגמרי מדוייק. ידועים מקרים של קבוצות אוכלוסיה להן תכונה משותפת המקנה להן יתרון תיפקודי בתחומים מסויימים. זו לא תופעה נפוצה, והיא מוגבלת בדרך לתחומים מאוד ספציפיים.

---