חטיפתו של ששון נוריאל בידי תנועת החמאס, מותירה אותנו עם סימני שאלה רבים. האם חטיפתו היתה אקראית, כלומר חטפו ישראלי ראשון שהזדמן להם, או שמא בוצעה בכוונת מכוון? במלים אחרות, ששון נוריאל, תושב השטחים הכבושים שגר על אדמה פלסטינית שדודה ומופקעת, שהסתובב בכפרים פלסטינים, דובר ערבית, האם היה סוחר דברי מתיקה תמים או שמא גם סוכן שב''כ שמכירת דברי מתיקה היתה כסות לפעילות מודיעינית שב''כית?

במציאות המטורפת של ישראל, הפלסטינים מכירים את אנשי השב''כ לפני ולפנים, טוב מכל ישראלי, משום המגע היומיומי בין השולט לנשלט.
העובדה שהשב''כ הטיל איפול מלא על החטיפה, כאשר ששון נוריאל היה עדיין בחיים, מעלה את החשד שהיה מה להסתיר.
תנועת החמאס הודיעה כי החטיפה נועדה לשמש אמצעי למו''מ על שחרור שבויים פלסטינים מבתי הכלא הישראלים, וכי הוצאתו להורג נבעה דווקא מהפעילות המוגברת של כוחות הכיבוש במצוד אחרי אנשי חמאס.

הנה עוד שאלות. האם חטיפות לצרכי מו''מ הן תחליף למתאבדים המתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה? האם החטיפות תתמקדנה רק במתנחלים שמתגוררים בשטחים הכבושים? שהרי יש הבדל מהותי בין חטיפת חיילי צבא הכיבוש ומתנחלים השותפים לפשעי מלחמה על פי אמנות בינלאומיות (כמו איסור העברת אוכלוסיית העם הכובש לשטח הנכבש) לבין חטיפת אזרחים המתגוררים בתחומי הקו הירוק, השטח המוכר על ידי הקהילה הבינלאומית כמדינת ישראל הלגיטימית.

כרגיל, ובלי הפתעות, מרבית הפרשנים והכתבים הצבאיים דקלמו בעקבות החטיפה את הטקסטים הסטנדרטים של דובר צה''ל, לפיהם, בין השאר, החטיפה היא חיקוי מהנעשה בעיראק. זו השוואה פשטנית ושטחית. מנקודת מבטו של מתנגד לכיבוש, חטיפת בני ערובה מקרב המתנחלים וצבא הכיבוש הינה תגמול למעללי ממשלות ישראל צבאה, שב''כה, משטרתה ומוסדה, שעדיף עשרת מונים על שיטת המתאבדים בקרב אוכלוסיה אזרחית. אלפי הפלסטינים העצורים בבתי הסוהר בישראל, ביניהם מאות עצירים מנהליים, אינם אלא חטופים אף הם, שבחלקם נחטפו באמצע הלילה מבתיהם על ידי יחידות הציד של צבא הכיבוש. העובדה שעצירים ואסירים פלסטינים עברו הליך כלשהו בבתי משפט צבאיים אינה מעלה או מורידה, משום שהשופטים הצבאיים, תשאלו כל סנגור המופיע שם, הם חלק ממערך החטיפה הישראלי, ואין לרוב המכריע של ההליכים שם, כל קשר למשפט של ממש. לכל היותר עבודה, לא תמיד מוצלחת, של במאים צבאיים.

האם אני תומך בחטיפות? בוודאי שלא. הרי כל מאבקי נגד הכיבוש הוא בין השאר גם מאבק נגד חטיפות מאות אלפי פלסטינים לאורך השנים על ידי מנגנוני הכיבוש והדיכוי הישראלים.
גם אם ניתן להבין את ההיגיון שמוביל פלסטינים לחטיפות תגמול בתקווה כי כך יוכלו לשחרר את חטופיהם, על דבר אחד אסור להתפשר: הוצאות להורג בכלל, וללא משפט בפרט. הוצאתו להורג של ששון נוריאל, אינה שונה מההוצאות להורג של צבא הכיבוש הישראלים באמצעות שיטת החיסולים. זהו לדידי פשע מלחמה. כמי שמתנגד באופן גורף לעונש מוות, אין סליחה ואין מחילה למי שנוקט בצעד ברוטלי זה.

גישתי העקרונית גורסת, כי מו''מ תמיד עדיף על פעולה צבאית שעולה בחיי אדם. כאשר נחטף בשעתו החייל נחשון וקסמן תמכתי בניהול מו''מ עם חוטפיו, במטרה לשחרר אותו תמורת אסירים פלסטינים. ישראל של רבין, כמו ישראל של שרון, אימצה את הכלל המצ'ואיסטי צבאי ''שלא נכנעים לסחיטות'' והעדיפה פעולה צבאית שהביאה למותו של נחשון ולמותו של קצין נוסף שנימנה עם היחידה הצבאית שניסתה לחלצו.
לצערי חיי אדם לא נחשבים הן אצל החמאס, והן אצל ממשלת ישראל ומנגנוני הכיבוש שלה.

---

דין אחד לישראל, לחמאס ולמדינות ערב

מפקחת העל, שרת החוץ קונדוליזה רייס, הצהירה כי תנועת החמאס אינה יכולה להשתתף בהליך הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ובה בעת להישאר ארגון חמוש. אין ספק שזהו עקרון מאד חשוב. אני תומך נלהב בפירוקה של תנועת החמאס מנשקה, ולו בגלל המטרות ארוכות הטווח שלה. פונדמנטליסטים דתיים, ראוי תמיד לפרוק מנשקם. אמנם יש מכשול קטן בדמות הכיבוש הישראלי, שהרי הרשות הפלסטינית עדיין אינה מדינה עצמאית והיא טרם השתחררה מאזיקי הקולוניאליזם הישראלי, ותנועת החמאס זוקפת לזכותה את שחרור עזה מנוכחות המתנחלים וצבא הכיבוש הישראלי, עובדה המקשה מאד על פירוק נשקה.
אולם אם כבר הטריחה עצמה הגברת קונדוליזה להיות מעורבת בפרטים כמו הבחירות לרשות הפלסטינית, ראוי שתיישם את הכלל הזה גם לגבי ישראל ותדרוש כי המחבלים מהפלנגות החמושות של המתנחלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בישראל, כל עוד לא פורקו מנשקם.

ראש הממשלה אריאל שרון ושר החוץ סילבן שלום הוסיפו עוד תנאי להשתתפות החמאס בבחירות: ביטול אמנת הארגון הקוראת לחיסול מדינת ישראל. גם כאן ראוי ליישם את עקרון השוויון ולתבוע כי כל מפלגה הקוראת לחיסול המדינה הפלסטינית תהיה מנועה מלהשתתף בבחירות בישראל. מאחר וממשלת ישראל לא תישם כלל זה, (בצדק לדעתי. כאן גובר עקרון חופש הביטוי) ראוי לוותר עליו גם באשר לרשות הפלסטינית.

עקרון השוויון הוא אחד היסודות שבישראל מאד מתקשים לקבלו כאשר מדובר בערבים או מוסלמים. קחו לדוגמא את הסוגיה הגרעינית. בישראל שוררת התלהבות גורפת מהמסע העולמי לניטרול ומניעת חימושה הגרעיני של איראן. גם אני שותף לרעיון זה. בהבדל ממרבית הישראלים אני תומך בניטרול ופירוק דומה של החימוש הגרעיני הישראלי. ממשלת ישראל משימה עצמה נעלבת כאשר מדינות ערב העלו בכינוס השנתי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הצעת החלטה המגנה את הנשק הגרעיני שבידי ישראל ומכנה אותו ''איום על השלום במזרח התיכון''.

נשק גרעיני ישראלי מסוכן בדיוק כמו האיראני. את שתי המדינות יש לפרק מנשק השמדה המוני ונגד שתיהן יש לנקוט בסנקציות אם יסרבו.

---

דם של ילד פלסטיני- מה יהא עליו?

יחידת חיסול של צבא הכיבוש הישראלי הוציאה להורג את הילד הפלסטיני עודאי טנטאווי, תושב מחנה הפליטים עסכר שליד שכם. בתקשורת הישראלית (למשל ''הארץ'' 2 באוקטובר) מדובר ב''נער''. זה נשמע פחות נורא. אילו היה מדובר בבן מתנחלים, בוודאי שהיה זוכה לתואר ילד, שהרי אצלנו גם החיילים נקראים בפי הבריות, כשזה נוח, ''בסך הכל ילדים''.
אז מי זה בדיוק עודאי טנטאווי, משפחתו, חבריו, מה היו חלומותיו, ועוד פרטים רבים שלא נדע ממש, אלא אם כן גדעון לוי ייסע למחנה, ייפגש עם המשפחה ויפרסם את רשמיו. אנחנו יודעים בשלב זה שהילד כלל לא סיכן את הכוח, ולא היתה עילה לירות לעברו, בוודאי לא להרגו.

הצבא הודה כי ''נמצאו ליקויים בהפעלת הכוח ולא נשמרו הוראות הפתיחה באש'' (והוריו של הסמל שפיקד על הכוח יגידו ''מה דורשים ממנו, הוא בסך הכל ילד בן 20'') והפצ''ר ''טרם החליט'' אם לפתוח בחקירה, אבל היו סמוכים ובטוחים, לפי ניסיון העבר, שגם אם יקרה הנס ומפקד הכוח יימצא אחראי לכשלים, הוא לא ישב מאסר עולם על הריגת ילד פלסטיני. גורל זה שמור רק לפלסטינים שאפילו לא הרגו, רק סייעו, להריגת ילד יהודי. עקרון השוויון, שדיברתי עליו לעיל, זוכרים?

---

בפרוס תשס''ו

לקראת השנה היהודית החדשה אינני מסתפק בשגרת ''שנה טובה'' שבעצם לא אומרת כלום, ואני מבקש למלא אותה תוכן של ממש.

אז ככה:
שהשנה הבאה תסמן את קריסת מדינת האפרטהייד הישראלית, ועל חורבותיה תקום ותשגשג מדינה דמוקרטית חילונית השייכת לכל אזרחיה ותושביה, מדינה שסימני ההיכר שלה מתמצים בשלום, שוויון וצדק. מדינה כזו לא תפתור את כל המצוקות הפרטיות של כל אדם, אולם היא תתרום ליותר אושר, סיפוק ושמחה לחברה ולפרטים המרכיבים אותה בהשוואה למצב השורר כיום.

---