המאמר פורסם באתר NFC.

ביום שני, 19.9.05, קיבל בית-המשפט העליון באופן חלקי את ערעורו של אנס אשר הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בביצוע עבירות מין שונות בבתו החורגת. לאור הזיכוי החלקי קיבל בית המשפט את ערעורו של האנס על פסק הדין וקבע כי במקום 10 שנות המאסר אותן גזר בית המשפט המחוזי, יישא הנאשם בעונש של 6 שנות מאסר בפועל. (מתוך כתבתו של נווה יוסף, בגלל איחור טכני – האנס זוכה).
להבהיר, לא מדובר בזיכוי אשר נבע מקושי בהוכחת המעשים האיומים שהוא ביצע בנערה, וגם לא מדובר בזיכוי ש''נקנה'' במסגרת עסקת טיעון כזו או אחרת... מדובר בזיכוי שנבע מטעמים פרוצדוראליים ומטעמים בירוקראטיים אשר בסופו של דבר הועדפו על ידי בית-המשפט העליון על פני עשיית הצדק המהותי המתייחס לאמת העובדתית (המציאות כפי שקרתה בפועל), ולאמת המשפטית (המציאות כפי שהוכחה בבית המשפט) אשר איש לא חלק עליה – גם לא כבוד השופטים.
נהפוך הוא: בפסק הדין מציין השופט גרוניס כי אין ספק בנוגע למהימנות עדותה של הנפגעת.

בפנינו זיכוי חלקי שנתן בית המשפט העליון לנאשם מעבירת אינוס ומעשה מגונה בשל העובדה כי... היועץ המשפטי לממשלה איחר במתן האישור להגשת כתב האישום נגדו.

איך קורה דבר כזה במדינה מתוקנת, נאורה ומתקדמת?
האם הגולם קם על יוצרו?

להלן פרטי המקרה כפי שהובאו בכתבתו של נווה יוסף וכפי שקראתי מתוך פסק הדין:

בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם, נטען כי מאז שבתו החורגת הייתה בת 12 ועד הגיעה לגיל 16 – הוא ביצע בה סדרת מעשים מגונים:

א. בתקופה שעד ליום 31.3.88 הוא הואשם בעבירות שלאינוס, מעשה מגונה בכפיה ומעשה מגונה בקטין.

ב. בתקופה שאחרי יום 31.3.88 הוא הואשם בעבירות של אינוס ותקיפה מינית.

כתב האישום המקורי הוגש ביום 13.4.00 והמועד המקורי לשימוע הכרעת הדין נקבע ל-‏20.3.02, (כשנתיים לאחר הגשת כתב האישום).
בסמוך למועד שימוע הכרעת הדין, הפרקליטות שמה לב כי עלה צורך לתקן את כתב האישום מכיוון שהוראות החוק אשר עליהן הסתמכה הפרקליטות בתביעה כלל לא היו ההוראות שחלו במועד ביצוע העבירות וכי כלל לא התקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום בכל הנוגע לעבירות שבוצעו בשנים 1988-1986. יש לדעת כי אישור היועץ המשפטי נדרש לאור הוראות סעיף 354(א) לחוק העונשין הקובע כי: ''בעבירות המנויות בסעיף זה, שנעברו בקטין, יחל מניין תקופת ההתיישנות ביום שמלאו לו 28 שנים; ואולם אם חלפו עשר שנים מיום ביצוע העבירה - לא יוגש כתב אישום אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה''.
מכאן יצא כי על הפרקליטות היה לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום המתייחס למעשים האסורים שיוחסו לנאשם עד ליום 31.3.88.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הפרקליטות לדחיית מועד שימוע הכרעת הדין והתיר לה לתקן את כתב האישום ולהגיש באיחור של שנתיים מתאריך הגשת כתב האישום ב-‏13.4.00 את המלצת היועץ המשפטי אשר ניתנה ב-‏14.4.02.

בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, הנאשם הורשע בכל העבירות שיוחסו לו ונגזר עליו עונש של 10 שנות מאסר בפועל.

• • •

ישנם אלה הסוברים כי הרשעה בסעיפי אישום חמורים אלה מצדיקה גזר דין חמור יותר ואני נמנית עליהם, אך האנס כמובן סבר אחרת וערער על פסק הדין באמצעות בא כוחו, עו''ד אביגדור פלדמן אשר בין היתר טען כי: כתב אישום שנדרש בו אישור היועץ המשפטי להגשתו ואישור כזה לא ניתן מראש - הינו כתב אישום הבטל מעיקרו.

השופט גרוניס קיבל את טענת המערער ופסק זיכוי האנס מהעבירות שיוחסו לו בשנים 1986-1988 תוך הפחתת 4 שנים מגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי:

סבורני, כי אף אם בנסיבות מסוימות ובהסתמך על עיקרון הבטלות היחסית, הפגם של איחור במתן אישור היועץ להגשת כתב האישום, לא יביא לבטלותו המוחלטת של כתב האישום, הרי המקרה שלפנינו אינו המקרה המתאים להחלתו של אותו עיקרון... במצב שכזה לא מדובר בפגם ''טכני'' בלבד, אלא בפגם מהותי בהתנהלותן של רשויות התביעה... לפיכך, המסקנה אליה הגעתי הינה, כי לאור האיחור במתן אישור היועץ להגשת כתב האישום נגד המערער, יש להורות על בטלותו של כתב האישום בנוגע לעבירות המיוחסות למערער בשנים 1988-1986 ולזכותו מאותן עבירות.

כלומר, הוא זיכה את האנס מעבירות של אינוס, מעשה מגונה בכפיה ומעשה מגונה בקטין – למרות שבית המשפט קבע שאין ספק כי המעשים החמורים בוצעו על ידי האנס וכי הנפגעת דוברת אמת ואין להטיל ספק בנכונות עדותה ובמהימנות הראיות שהוגשו לבית המשפט!

!!!

במילים אחרות, באמצעות פסיקה זו בית המשפט מלמד אותנו, אזרחי המדינה, כי לאדם הנפגע, לקורבן העבירה ולקטין חסר הישע במדינת ישראל – אין אלא להיענש ולשלם את מחיר רשלנותה של הפרקליטות אשר מהווה בעצם כתובת הגנה יחידה לנפגעים בהיותה הזרועה של הרשות המבצעת (פרקליטות המדינה שייכת למשטרה). ועוד, באמצעות פסק דין זה, גם הרשות השופטת מתגלה כמי שהצדק המהותי חשוב לה פחות מהליכים פרוצדוראליים ובירוקראטיים המהווים, כך מסתבר, נר לרגליה.

לפנינו פסק דין אשר הפך את היוצרות ונתן פרס לאנס (שיקבל בקרוב פרס נוסף בלבוש הפחתת שליש מתקופת המאסר על התנהגות טובה), ועונש לנאנסת אשר נפלה פעמיים קורבן: בפעם ראשונה בהיותה קטינה - לידיו ולגופו של האנס, ובפעם השנייה - לידיהן של הרשויות השופטת והמבצעת.

אני מוצאת שיש להתעכב עוד רגע קט בפני אבסורד זה:

א. מתקיים כאן החשש שמא הגולם קם על יוצרו, הפרוצדורה קמה על הצדק, ובמילים אחרות: הצדק הוא עניין פרוצדוראלי יבש מנותק מבני אדם, מנותק מרגשות, מנותק מהאנושי.

האם כך הוא? האם כך אנו רוצים שיהיה? האם לשם כך פיתחנו ערכים ומוסר? האם שמנו לאלוהים את הטכני, את הפרוצדורה ואת הנהלים?

ב. מפסק הדין יוצא שבית המשפט העניש את הנאנסת על לא עוול בכפה והפך אותה לקורבן של השיטה הקיימת פעמיים: בפעם הראשונה כאשר הפרקליטות התרשלה/טעתה/נרדמה/... בטיפול בתביעה, ובפעם השנייה כאשר בית המשפט העדיף את סדר המשפט על פני הצדק המהותי.

מה אנו צריכים ללמוד מכך? איזו מסקנות עלינו לגבש? האם יש לנו הגנה? האם להבא נעדיף לקחת את ההגנה לידיים?

האם כך נחרצים גורלות? על ידי הפרוצדורה?

• • •

לתשומת הלב: זו לא הפעם הראשונה שבה בית המשפט אומר לנו האזרחים כי הפרוצדורה חשובה יותר מהאמת המשפטית: להלן ציטוט מתוך פסק דין אשר ניתן בעניין שונה לגמרי על ידי השופט ד''ר גבריאל קלינג, בו הוא מציין במפורש כי על פניו מדובר בפסיקה הנראית לא הגיונית ולא צודקת:

... זו תוצאה קשה להדיוט שאינו אמון על הדין, ושיתקשה לעכל כי לעיתים גורלה של תובענה נגזר על ידי דרך ניהולה.

כלומר, השופט הוותיק קלינג מתריס בפנינו שגם אם הוא יודע שהצדק עם התביעה, ולמרות שבעצם מגיע לתובעים לזכות בדין - הוא פוסק לרעתם משום שהליכה על פי כללים פרוצדוראליים קודמת לכל.

פרטי המקרה:
קבוצת דיירים הגישה תביעה נגד חברת דיור לעולה בע''מ ממנו נרכשו דירות בבניין הנמצא ברחוב החשמונאים 41 בקרית-מוצקין. בבניין גבוה זה, המכיל עשרות דירות דומות בתכנון ובמבנה, נמצאו ליקויים רבים ומהותיים - אשר הוכחו זה מכבר בבית-המשפט. בין הליקויים: חדירת רטיבות לכל המחסנים בקומות העמודים, ריצוף פגום ביותר בכל הדירות, ליקויי-אוורור, ליקויי-גימור, ליקויי-תברואה וכדומה.
ההבדלים במחירי התיקונים בין דירה לדירה היו מזעריים ובית-המשפט ידע אל נכון והכיר בליקויים כעובדה קיימת בכל הדירות של כל התובעים.

הדיירים הגישו את תביעותיהם כשהם מאורגנים בשלוש קבוצות נפרדות.
בית-המשפט זיכה את התביעה של שתי הקבוצות הראשונות.
הקבוצה השלישית, הסתמכה על פסקי-הדין הקודמים ולא הקשתה על בית-המשפט בבקשות לדיונים ארוכים לצורך הוכחת העובדות אשר כבר הוכחו בשתי התביעות הקודמות.

בית-המשפט ידע על פסקי-הדין שזיכו את שתי הקבוצות הראשונות בעשרות אלפי שקלים לדירה. בית-המשפט גם ידע שאותם ליקויי-בניה קיימים בדירות של דיירי הקבוצה השלישית וכי גם זכויות-הדיירים בשלושת הקבוצות זהות. משמע, האמת העובדתית דברה בעד עצמה. לכן ציפו דיירי הקבוצה השלישית לפסק-דין זהה לזה של קודמיהם.

אבל להפתעתם, בלי יחס לאמת העובדתית, פסק בית-המשפט לדחות את תביעת הדיירים מסיבות של פרוצדורה. הדיירים לא יקבלו כל פיצוי לתביעתם ובנוסף לכך – יהא עליהם גם לשלם את הוצאות בית-המשפט של הנתבעים בסך של 40,000 ש''ח בתוספת מע''מ.

להבהיר, השופט ידע כי מצבם העובדתי זהה לאחרים אשר זכו בפיצויים, אך מבחינתו הצדק המשפטי מעדיף את הפרוצדורה על פני מהות התביעה!
המשמעות היא שהאמת העובדתית אינה יכולה לספק דין-צדק לבעליה והפרוצדורה חזקה ממנה.

וכך נפסק (ת''א 1350/92 שפייר אברהם נ' דיור לעולה בע''מ, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שופט ד''ר גבריאל קלינג):

אין דעתי נוחה מכך שתובענה זו נדחית בעוד התביעות בתיק זלוצין, של בעלי הדירות באותו בנין, התקבלו. זו תוצאה קשה להדיוט שאינו אמון על הדין, ושיתקשה לעכל כי לעיתים גורלה של תובענה נגזר על ידי דרך ניהולה. תובענה זו הוגשה זמן ניכר אחרי הגשתן של התביעות בתיקי זלוצין, ובאי כח שני הצדדים העלו בפני טענות שלא נידונו שם. איני אומר שלו הועלו אותן טענות אזי היתה התוצאה שם שונה מזו שנקבעה. אין תכלית כי אבחן סוגיה זו לעמקה, אך די שאומר כי אשר נקבע שם, בא על יסוד עובדות וטענות שנפרשו שם בפני בתי המשפט בשתי הערכאות.

הוספתי דברים אחרונים אלה, כי הנני צופה את אכזבתם של התובעים שבכאן, לאור התוצאה השונה מזו שהיתה בתיקי זלוצין. תקוותי למיזער היא כי יש בדברי כדי להפיס את דעתם.

... לפיכך הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט בסכום כולל של 40,000.- ש''ח בתוספת מע''מ.

ניתן היום 25.02.1999 ...

סוף דבר:
הדיירים המאוכזבים פנו לבית המשפט העליון ושם הם מצאו את הצדק בפסיקה אשר הפכה את הקערה על פיה (ע''א 2299/99). [ניצחו בדין אמנם אך לא ניצחו מעשית, שכן הזמן הרב שעבר היה בעוכריהם: החברה הנתבעת פשטה את הרגל ולא יכלה לשלם לתובעים את המגיע להם...]

• • •

יתכן שלו הייתה הנאנסת יכולה לפנות לערכאה גבוהה יותר – שם היו מתהפכים הדברים, אך במקרה העצוב והטראגי שלה – היא כבר הגיעה לסוף הדרך.

---