וכיוון שהוא זמן של תמורות גדולות, הרינו רואים, מבעד לסדקים, כיצד הדברים פושטים צורה ולובשים צורה- ויש מהם שמתרוצצים בכלי-לבן שלהם ואינם מוצאים בגדיהם העליונים- ויש שבגדיהם נתחלפו להם בבגדי זולתם, וכך האיוולת יוצאת בלבוש של חוכמה, וחוכמה נראית כאיוולת, וניסוחים של דמדום מכונים פיכחון, ומושכלות ראשונים נחשבים כהזיות קדחת.

נתן אלתרמן ז''ל, המסכת האחרונה, פרק א', 1968)

עקירת יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון הסתיימה. תהליך ההתנתקות של החברה הישראלית-יהודית מערכים יהודיים וציוניים בעיצומו והמאבק האמיתי רק מתחיל. בטרם נגיע, חלילה, ל''התנתקות'' הבאה (מבקעת הירדן?) אנחנו כולנו זקוקים לחשבון נפש רציני – מה גם שאנו נמצאים בתקופה שבה היחיד והכלל נדרשים לחשבון נפש.

אחד הדברים היותר מדאיגים שקרו במהלך התהליך שקדם לעקירה הוא הניסיון התקשורתי המזוויע והמצמרר לצייר את המתיישבים ביש''ע כדתיים פנאטיים ו''משיחיים''.

התקשורת עשתה כל מאמץ לצייר את המאבק כמאבק בין דתיים-פנאטיים-משיחיים לבין ''שפויי אמונת החילוניות בישראל''. אפילו רה''מ בעצמו היה מושפע, כנראה, מהלך רוח זה- כפי שהעיד הרב מרדכי אלון בשיחה עם ארי שביט בערוץ הכנסת (מרדכי אלון מעיד על כך ע''ב שיחה אישית שקיים עם רה''מ יום קודם לעקירה). אפילו לחו''ל הגיעו ההשפעות השליליות של הלכי רוח אלה. בשליחותי באנגליה יצא לי לדבר עם הרבה אנשים, יהודים-ציונים, תומכי ואוהבי ישראל, הגיוניים ואינטלקטואלים, שבאמת ובתמים היו בטוחים שהמתיישבים הם פנאטים משיחיים. עצם העובדה שחמישה יישובים עקורים בחבל עזה וכל הישובים העקורים בשומרון היו בכלל חילוניים הייתה בגדר הפתעה בשבילם.

כולנו ראינו את ההתנהגות האצילית של המתיישבים (של רובם המוחלט), התנהגות המעוררת לא רק כבוד אלא ממש חרדת קודש! כולנו ראינו שהרוב המוחלט של המתיישבים הם ממלכתיים ומתונים שהעדיפו לוותר על ביתם למען כלל-ישראל!

ה''אנטי-משיחיות'' נהייתה לטרנד תקשורתי וכללי. טרנדים, דעות אופנתיות, הן ללא ספק סוג של דעות קדומות! כך גם בנוגע ל''משיחיות''.
מהי אותה ''משיחיות''? האם כלל יש לפחד ממנה? ומהו ניגודה האמיתי של ה''משיחיות''?

המשיחיות במובן הפשטני היא ציפייה לגאולה השלמה של העם והאנושות. בנוגע לגאולה היו במקומותינו תמיד שתי תפיסות שונות ומנוגדות: אחת גרסה וגורסת גאולה כתהליך מטה-היסטורי, על-טבעי. החרדים, גם אלה המשתלבים במדינת ישראל כדוגמת אנשי ש''ס, עדין גורסים כי הגאולה היא תהליך שכזה.

הגרסה הנגדית רואה בגאולה תהליך ריאלי-ארצי, המתרחש על בימת ההיסטוריה ומיושם ע''י בני-אדם בשר ודם. הגרסה השנייה הייתה גם דעתם של רבי עקיבא ורבי יהודה הנשיא. גם הרמב''ם כותב בנדון, ''ודמה הוא (ר' עקיבא) וכל חכמי דורו שהוא (בר-כוכבא) המלך המשיח עד שנהרג. כיוון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת''. בעיני הרמב''ם, בר-כוכבא לא היה משיח שקר אלא מלך, ''ככל מלכי בית-דוד השלמים והכשרים שמתו'' (הלכות מלכים, פרק י''א), שעשה ניסיון לגיטימי לחלוטין לגאול את עמו גאולה ריאלית-ארצית.

כאן אנחנו מגיעים לנקודה קריטית להמשך-
בלכסיקון הציוני הקלאסי, המושג ''משיחיות'' מתאר את התפיסה הראשונה, המטה-היסטורית, גרסה שהתפרשה כ''שב ואל תעשה''! אך טבעי הדבר שגישה זו למשיחיות הייתה ניגודה המוחלט של הציונות, החילונית והדתית כאחד!

הציונות הזדעזעה מהגרסה החרדית, אותה גרסה שהובילה למצב שבו הדימויים התואמים ביותר של היהודים בעיניי הגויים הם ''חולשה ורכרוכיות, חוסר היכולת והרצון להגן על עצמם, לא ראויים לכבוד ולחיים''. גרסה שהובילה ל''על השחיטה'' ול''בעיר ההריגה'' כמבטאים החריפים ביותר את גורל היהודים באירופה. היא שגרמה לכך שרבנים ''גדולים'' פרסמו ''דעת תורה'' האוסר עליה לארץ-ישראל ובכך מנעו מיהודים רבים באירופה להציל את עצמם ובני-משפחותיהם מידי הכורת הנאצי...

האם כלל מתיישבי יו''ש וחבל עזה לשעבר תופסים כך את המשיחיות??? התשובה היא פשוטה- לא!

לעומת זאת אני מכיר כמה וכמה ''חילוניים'' המאמינים אמונה מיסטית בשלום בין יהודים לערבים (''פלשתינאים'' כלשונם) רק אם ניאות לסגת מה''שטחים'' ש''כבשנו''. משיחיות שקר בהתגלמותה! אלה, בצד נטורי-קרתא שישבו ב''ממשלה'' הרצחנית של ערפאת...

אבל הציונות בכלל, ותנועת העבודה הציונית ההיסטורית בפרט, אימצו את הגישה הריאלית-ארצית לגאולה.
בספרו כלים שלובים מתייחס יגאל אלון ז''ל לנושא המשיחיות הציונית החיובית:

עלי מקובלת ממרתו של זלמן אורן כי 'הציונות היא תנועה להגשמת מטרה אוטופית באמצעים ריאליים'. המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול סופם לשקוע בה עד צוואר; ---הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי- לאפשרי.

מהי ציונות אם לא משיחיות במובן החיובי, הריאלי שלה?!
הציונות היא התנועה המשיחית היחידה בעם היהודי בעת האחרונה שביקשה לגאול את העם היהודי מגלותו ולחדש ימיו כקדם במולדתו ההיסטורית, לא ע''י נס אלא באמצעים ריאליים!

אולם נחזור אל המשיחיות הפסיבית, זאת שנתפסה כשלילית ביותר בלכסיקון הציוני הקלאסי. מהו ניגודה של משיחיות כזאת?
הניגוד האנטי-ציוני מימין (ליברליזם) ומשמאל (קומוניזם) הציע השמדה עצמית (התבוללות). הניגוד הציוני הוא אקטיביזם יהודי!

לא אכנס ברשימה זאת לעומק מהו אקטיביזם יהודי; זהו נושא לרשימה נפרדת, אבל ניגע בנושא בקצרה. האקטיביזם הוא ביטוי מובהק לכך שאין סומכים על נס! האקטיביזם הוא ניגודם של הפסימיזם והפטליזם, ניגודם של האשליה- שאיננה אמת ושל היאוש שאיננו דרך. האקטיביזם פירושו שאנו לוקחים את האחריות לגורלנו- לגורל היחיד ולגורל העם בידינו!
בלכסיקון הציוני הקלאסי האקטיביזם פירושו תנופת פעילות רבתי בעלייה ובהתיישבות בכל רחבי הארץ, תקיפות והתקפיות ביטחונית-צבאית ומקסימליזם (שלמות הארץ). האקטיביזם תמיד חצה גבולות של ''שמאל'' (פועלים) ו''ימין'' (מחנה אזרחי ורוויזיוניסטים), דתיים וחילוניים. דווקא ''הקיבוץ המאוחד'' (ב''שמאל'') היה נושא נס האקטיביזם הציוני הגדול ביותר טרם קום המדינה ולאחריה עד למלחמת ששת הימים. אף ה''התנחלות'' הראשונה, קיבוץ גולן (לימים קיבוץ מרום-גולן), הוקמה ע''י ה''קיבוץ המאוחד''. דווקא הציונות הדתית (המפד''ל) לא הייתה מי יודע מה אקטיביסטית עד לשחרור יש''ע, גולן וסיני במלחמת ששת הימים. על ההתגברות המשמעותית של הלכי רוח אקטיביסטים בקרב הציונות הדתית יש רק לברך!

אם כן, לא ''משיחיות'' אלא אקטיביזם ציוני טהור הוא הדגל שהתקשורת ואישים ידועים כל כך רוצים לרמוס ומבחינתם כל האמצעים לכך כשרים- גם שקרים ודיבה וכמובן עוות מושגים.
במאמרו- ''אשליית הנוסחה המדינית'', משנת 1977, כתב משה טבנקין ז''ל:

על שלושה דברים עמדה סמכות ההנהגה של נציגות ארץ-ישראל העובדת בתולדות הישוב והמדינה:
מסירותה הקנאית להגשמה החלוצית של מצוות יישוב הארץ;
דבקותה עד תום במאמץ היצירה המשקי-חברתי של קיבוץ גלויות ומיזוגן לעם אחד- ''עם עובד'';
ולהיטותה להסתכן במדיניות חוץ ובטחון אקטיביסטית...

בהמשך הוא מתאר את המעידה ההיסטורית של ה''מערך'' לאחר מלחמת ששת הימים:

כאן מעדה הצמרת 'האקטיביסטית' של מפלגת העבודה את מעידתה ההיסטורית- חניכי האקטיביזם החלוצי-מדיני מבתי-מדרשם של בן-גוריון, יצחק טבנקין וברל כצנלסון מעדו והחליקו אל זרועות האמונה המשיחית בדיפלומטיה--- האשליה המשיחית בכוחו של הדיפלומט, השלכת היהב על המו''מ המדיני- לא מבית-מדרשה של תנועת העבודה הארצישראלית ולא מעקרונות דרכה צמחו! בניגוד למסתמכים על שתדלנות מדינית בחצרות שליטי העולם ומתווכיהם, בניגוד למסתגלים אל מאווי הציונות הקלה האמורה להתגשם בחסדי 'המעצמות' ובמענקיהן- הסתמכה תנועת העבודה בראש ובראשונה על מופת ההעזה החלוצית ביצירת עובדות של גאולת הארץ וגאולת העם. הגשמתה של דרך זו היא המחייבת, הלכה למעשה, את ההגמוניה של מעבר היהודים לעבודה בתהליך בניין הארץ.

אנו רואים, אם כן, שהציונות הדתית הרימה את כל הדגלים שנפלו מידיה של מפלגת הע/אבודה (שהלכה והתנוונה, והתרחקה מהאקטיביזם ולצערי מהציונות בכלל) תוך פאתוס דתי של ''אתחלתא דגאולה''.
מה רע בזה? מה פסול בזה? מה בין זה לבין ''משיחיות ופנאטיזם''?

יתכן ותשאל שאלה – האין סתירה בין אקטיביזם לדת? על אף היותי בן-אדם ''חילוני'' אתיימר לענות על שאלה זו- אין!
לפני קום המדינה דרש טבנקין לחנך כל ילד מגיל צעיר להגנה עצמית ולחימה- ''במקלט ישים מבטחו הנער העברי? אפשר לבטוח באלוהים, ואפשר לבטוח באדם עם האקדח. אפשר לבטוח בשניהם! אבל אין בטחון במקלט בלבד''. בשנות ה-‏40 המוקדמות היו ניסיונות להקים קיבוצים דתיים במסגרת ''הקיבוץ המאוחד''. היו מאנשי ה''קיבוץ המאוחד'' שהרימו גבה על כך אבל טבנקין השיב להם: ''אם אנשים דתיים מוכנים לחיות חיי חלוציות ושיתוף מיהו הסוציאליסט שמתנגד לכך''? זה מהכיוון החילוני, ומה עם ההתייחסות הדתית?
הרב אלי סדן כותב:

צריך להזכיר. הציבור החילוני, הוא שהרים בגאון את הדגל שהאדם אחראי למעשיו וצריך ליטול גורלו בידו. המחשבה השטחית כאילו האמונה ממעטת אחריות זו הייתה אחד הגורמים המרכזיים לכפירה בתקופת ההשכלה, ועד היום יש רבים בציבור החילוני הסבורים כך--- הטענה כאילו אדם מאמין מחויב לסמוך על ריבונו של עולם ולהמתין בחיבוק ידיים היא מוטעית. למדנו שהאדם מחויב לעשות כל מה שבידו....

יש פה תפיסה מובהקת של דת ואקטיביזם ההולכים יד ביד, ואין שום סתירה ביניהם!

לסיום, פונה אני אל כל מי ש''צרת האומה בלבבו נגעה'' ודורש לשוב אל המקור! בראש ובראשונה להפסיק את הדיון הציבורי ע''ב מושגים מעוותים שהתקשורת הפוסט-ציונית כופה עלינו. יש לחזור אל הלכסיקון הציוני הקלאסי וכאשר נעשה זאת, ותוך מאמץ אקטיבי אמיתי בהסברה ובחינוך נוכל להשיב את העם אל ערכי הציונות. אם נעשה זאת נוכל לעצור את הסחף הפוסט/אנטי-ציוני. אם לא נעשה זאת- לא רק שטחי יו''ש, הבקעה והגולן אלא מדינת-ישראל כולה, על כל שטחיה תהיה בסכנה קיומית.
על כולנו לזכור- אין מקום לאופטימיזם ואין מקום לפסימיזם, אבל יש הרבה מקום לאקטיביזם!

---