נפל דבר בישראל!

מיליארדים לא יצילו מכתב אישום ומהרשעה פלילית!

אנחנו כבר לא מדינת עולם שלישי!

מערכת המשפט שלנו לא מסתנוורת!
הצדק שלנו עיוור!
אין הנחות בדין!

האמנם?

מיד נראה.

עובדות המקרה החשובות לענייננו:

הגב' שרי אריסון עברה ניתוח בבית החולים, ולאחריו שוחררה לביתה להמשך טיפול תחת השגחה צמודה - בכל שעות היממה - של אחות מקצועית.
בעלה של הגב' אריסון – עופר גלזר – התקשה להתמודד עם יצריו כלפי האחות וביצע בה מעשים ממעשים שונים, שבגינם הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע בביצוע מעשה מגונה ובהטרדה מינית.
(הערה: גלזר הורשע גם בגין מקרה נוסף כלפי אשה אחרת – אך לא נדון בו כאן).

עתה ממתין עופר גלזר לגזר הדין (קביעת העונש) בעקבות הרשעתו.

החוק כמובן שאיננו מתייחס אל עבירות מין כאל מיקשה אחת, אלא ממיין אותן על פי דרגות שונות של חומרה וענישה.

עופר גלזר הורשע בסעיף עבירה הקובע כי:

העושה מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו... דינו - מאסר שלוש שנים''.

אלא שבצמוד לסעיף הנ''ל בספר החוקים שוכן לו כבוד סעיף נוסף הקובע שאם המעשה המגונה, שנעשה באדם בלא הסכמתו, נעשה ''תוך שימוש בכוח או הפעלת אמצעי לחץ אחרים...'', או אז דינו של עובר העבירה - מאסר שבע שנים.

ההבדל העונשי בין שני הסעיפים השכנים הללו ברור ובולט והוא יותר מכפול: שלוש שנים לעומת שבע שנים.

ועופר גלזר הורשע, כאמור, על פי החלופה הקלה יותר של שלוש שנים.

האם היה מקום להאשים ולהרשיע את גלזר – על פי עובדות המקרה - בעבירה היותר חמורה שעונשה שבע שנות מאסר?

לא נתייגע כאן בשאלה היכן בדיוק עובר הקו המפריד בין שני הסעיפים השכנים לעיל.
ולא ננסה לברר כאן מהי הנקודה המדוייקת שבה העבריין עובר מהמצב ה''קל'' של מעשה בניגוד להסכמת הקורבן - למצב החמור שבו העבריין מבצע את המעשה - לא רק בניגוד להסכמה, אלא גם תוך שימוש בכוח או אמצעי לחץ.


עופר גלזרדי לנו אם נברר כאן את השאלה אם במעשיו של עופר גלזר כלפי האחות היתה הפעלת כוח או אמצעי לחץ כה מובהקת וברוטאלית – עד שברור לחלוטין שהוא עבר עבירה על פי הסעיף החמור שעונשו שבע שנות מאסר.

השופטת זיוה הדסי-הרמן אינה חוסכת בפסק דינה בתיאורי מעשיו של עופר גלזר כלפי האחות.
מפסק הדין עולה תמונה איומה כיצד גלזר נדבק אל האחות ואיננו מרפה ממנה – ממש מענה אותה – במשך שעות, והיא מסרבת לשתף עימו פעולה.

אבל השופטת מתארת בפסק הדין סיטואציה פיזית אחת – משפילה ומזעזעת במיוחד – והיא זו שמחייבת – ללא היסוס – להרשיע את גלזר בסעיף העונשי החמור.

וכך מתארת השופטת את הסיטואציה – תוך אימוץ גירסתה של האחות:

באותו לילה, מאוחר יותר, הוא נכנס שוב לחדרה עושה תנועות של שביעות רצון ממראיה, מתקרב אליה ''... הוא עושה צעד... והצעדים שלו רגל אחת דורכת על כל הרגל שלי והרגל השנייה דורכת על כל הרגל שלי השנייה, שתי הרגליים עומדות על הרגליים שלי והוא תופס עם הידיים את הראש, את כולי ככה... והוא מקרב אותי צמוד אליו... הוא דורך עלי צמוד, צמוד ואני לא יכולה לזוז. הוא תופס אותי חזק והוא מתחיל לנשק אותי... הוא התחיל להתקרב עם השפתיים נורא קרוב, ואני מנסה להזיז את ה, אני לא יכולה להתרחק כי הוא דורך עלי, ואני מנסה להזיז את השפתיים שלי, את הפנים שלי החוצה מהידיים שלו ואני לא מצליחה, ואז הוא מתקרב, נוגע בשפתיים עם השפתיים לשפתיים שלי.

גלזר איננו רק חרמן חסר תקנה.
הוא גם אדם אכזר.

הוא לא מסתפק בשימוש בידיו כדי להשיג את מבוקשו, אלא נעמד - מלוא כובד משקלו - על שתי כפות רגליה של האחות, וכך לוכד את הטרף ומבטיח שלא יוכל להימלט מבין זרועותיו.

היש בכלל ספק שהמעשה הנתעב הזה מהווה שימוש בכוח או אמצעי לחץ??

ובכן מדוע זה הפרקליטות – שתיארה את הסיטואציה הפיזית המזעזעת הזו בכתב האישום - הסתפקה בסעיף האישום ה''קל'', ולא הגישה כתב אישום על פי הסעיף החמור שעונשו יותר מכפול?

מה היו שיקולי הפרקליטות בגישה הסלחנית הזו כלפי עופר גלזר?

הייתכן שמישהו כאן עמד גם לפרקליטות על הרגליים?

קישור:
מדינת ישראל נגד גלזר עופר – הכרעת דין

---