היסטוריה היא אחד התחומים בהם לא ניתן לעשות השוואה בין אלטרנטיבות באמצעות הכלי המחקרי ''מה היה אילו'' (What if analysis). מאחר שאת גלגל הזמן לא ניתן לסובב לאחור, כל השוואה כזאת היא בבחינת ספקולציה גרידא. בכל זאת, השאלה מתעוררת לעתים קרובות ולא מעט ספרים, בחלקם מעניינים ביותר, נכתבו, בהם מתוארת היסטוריה אלטרנטיבית המתפתחת כתוצאה מכך שארוע כזה או אחר, שבזמנו היווה נקודת מפנה, לא אירע או שארע בצורה שונה ממה שבאמת קרה. זו לא בדיוק סיפרות מדע בידיוני אבל יש לה הרבה מן המשותף.

שאלה קלאסית המועלית ע''י היסטוריונים היא מה היה קורה אילו ערב הקרב בווטרלו לא היה יורד גשם, דבר ששיבש בצורה רצינית את יכולת התימרון של הצרפתים (גם ככה הצרפתים היו על סף ניצחון), או מה היה אילו בגטיסבורג הגנרל הדרומי לי היה מאמין לצופים שלו ומשתלט על הגבעות The high ground לפני שצבא הצפון הספיק להתבסס בהן. לפני זמן לא רב קראתי ספר מרתק המתאר תרחיש בו בשנת 1960 ההתנקשות בנשיא קנדי מסתיימת בכך שהוא רק נפצע קשה ולא נהרג. הספר הזה עוסק יותר בפוליטיקה האמריקאית הפנימית (התיקון ה-‏25 לחוקת ארה''ב המסדיר את העברת השילטון במיקרה שנשיא מכהן מאבד את יכולתו לתפקד עדיין לא היה אז בתוקף).

נושא שמעסיק אותי במיוחד הוא מה קורה היה אילו התיקון ה-‏22 לחוקת ארה''ב (התיקון המגביל את מספר הכהונות של נשיא לשתיים, שהתקבל ב-‏1951) היה בתוקף ב-‏1940 ורוזוולט לא היה יכול להיבחר לכהונה שלישית. איך היתה מתפתחת ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ואיך העולם היה נראה כיום. השקעתי בזה שעות אין ספור של מחשבה, ואני ממשיך לחלום על כך שאם יבוא לי פעם, ויהיו לי הכוח והסבלנות לעמוד במשימה, אכתוב גם אני ספר. בינתיים ראיתי שלא מזמן יצא ספר בשם The Plot Against America מאת פיליפ רות (Philip Roth) המתאר תרחיש לפיו ב-‏1940 רוזוולט מפסיד את הבחירות למועמד בעל דעות פרו נאציות, צ'רלס לינדברג (Charles Lindbergh). הספר הוא לגמרי לא רע אבל הוא מחטיא את המטרה, לדעתי. הוא עוסק אך ורק בחיים בתוך ארה''ב ובגורל היהודים שם. הוא כלל לא מנסה להתמודד עם ההתפתחויות הגלובליות.

בשורות הבאות אנסה לבנות תרחיש של ''מה היה אילו'' במדינת ישראל. אפשר כמובן למצוא נושאים בלי סוף לתרגיל כזה, אבל אני בחרתי להתמקד במה שהוא שלאור ארועי הימים האלה נראה לי מעניין במיוחד.

נחזור לישראל של חודשי הסתיו של שנת 2000. הרוחות עדיין לא נרגעו מהפיאסקו של קמפ דייויד 2000, מלחמת אוסלו נמצאת בשלביה הראשונים, ברק נמצא בימי שלטונו האחרונים – הוא נהנה מתמיכה של בקושי שליש מחברי הכנסת ולמעשה גם אין לו ממשלה מתפקדת. זה רק עניין של ימים עד שברק יגיש את התפטרותו לנשיא (במאמר מוסגר, הצורה בה ברק ניהל את המדינה בשבועות האחרונים לשלטונו, היוותה תקדים למה שמתרחש היום עם שרון. אבל שרון למד את הלקח, ובניגוד לברק שזלזל בכנסת, הוא ''הבטיח לעצמו את העורף'' ודאג שתהיה תמיכה מוצקה בכנסת לכל מהלכיו. אבל לא זה הנושא). ניצחונו של הליכוד בבחירות שהיו אמורות להתרחש בעיקבות התפטרותו של ברק היה מובטח מעבר לכל ספק (A foregone conclusion). המועמד ללא עוררין של הליכוד באותה תקופה לראשות הממשלה היה נתניהו. לשרון היה אומנם תפקיד מרכזי בחיים הפוליטיים (היו עדיין לא מעטים בשמאל שהאשימו אותו בגרימת המלחמה), אבל אף אחד (כולל הוא עצמו) לא התייחס ברצינות לאפשרות ששרון יתמודד על ראשות הממשלה.

כאן אני חייב לסטות כדי להבהיר מה בדיוק קרה, צריך לזכור שאז עדיין היה בתוקף החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה (נתניהו ב-‏1996 וכן ברק ב-‏1999 נבחרו על פי החוק הזה). הנושא כאן איננו אם בחירה ישירה של ראש הממשלה זה טוב או רע. זה נושא לדיון אחר. מה שחשוב הוא שמנסחי חוק הבחירות הישירות, שכבודם במקומו מונח, הוכיחו קוצר ראות משווע. בחוק הזה שנועד להבטיח את יציבות הממשלה ולמנוע ''תרגילים מסריחים'', היו שני סעיפים שבדיעבד הוכחו כגורליים. הסעיף האחד קבע שכדי להדיח ראש ממשלה שנבחר בבחירות ישירות דרוש רוב מיוחס בכנסת (80 קולות למיטב זיכרוני). יש היגיון מסויים בסעיף כזה כי הוא מונע מרוב מקרי בכנסת לשבש את מהלכי השילטון. הסעיף הזה איפשר לברק להמשיך ולנהל את המדינה גם אחרי שאיבד לחלוטין את תמיכת הכנסת. אינני בטוח שכוונת מנסחי הסעיף הזה כללה מצב בו ראש הממשלה איבד באופן מוחלט את תמיכת הכנסת, אבל ייתכן שאני טועה. הסעיף השני, שהתברר כהרה גורל יותר מהקודם, היה זה שעסק במצב בו ראש ממשלה שנבחר בבחירות ישירות אינו מסוגל למלא את תפקידו (סיבות של בריאות או מוות היו מול עיניהם של מנסחי החוק). כדי לחסוך למדינה את הבוג'רס הכרוך בבחירות לכנסת במקרה כזה ולקיים בחירות לראשות הממשלה בלבד, כללו בחוק סעיף המאפשר לראש הממשלה להגיש את התפטרותו בלי שזה יגרור אחריו את פיזור הכנסת ובחירות לגוף המחוקק. ברק, בצעד שהפתיע את כולם, ניצל את הסעיף הזה כדי למנוע עריכת בחירות לכנסת, למרות שלא היה ספק שלא זאת היתה כוונתם של מנסחי החוק. ברוח המערכון של הגששים על הסיידים (זה מה שאני רוצה, וזה מה שאתה רוצה, אבל זה לא מה שיוצא), זו היתה דוגמא קלסית איך ה''חוק של התוצאות להן לא התכוונת'' (The Law of Unintended Consequences), יכול לשנות סדרי עולם. כאן הוכח שוב ש''מובן מאליו'', ''לא יעלה על הדעת'', ''לא יעשה כך במקומנו'', ''לא לזה פיללנו'', ''לא זאת היתה כוונת המחוקק'' ושאר טיעונים ממין זה אינם עובדים כשמדובר בחוק. מה שלא כתוב במפורש ומוגדר בצורה חד משמעית שווה לכפרות, ואתה יכול לצעוק חי וקיים מפה ועד להודעה חדשה, זה לא יעזור לך.

נתניהו, למוד ניסיון מהעבר, חזה מראש את המרורים שהוא היה זוכה להם לו היה מנסה לנהל את המדינה ללא תמיכה יציבה של הכנסת ולא היה מוכן לכהן כראש ממשלה בתנאים כאלה. בניגוד לכל הציפיות של תומכיו וגם של מתנגדיו, הוא הסיר את מועמדותו והשאיר את הזירה לשרון שנבחר ללא קושי בפברואר 2001 לראשות הממשלה בשיטת הבחירות הישירה, ובפברואר 2003, בפעם השניה, לפי השיטה הקודמת, אחרי שבוטלה שיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה. את השאר ניתן לקרוא בספרי ההיסטוריה.

ועכשיו אני מגיע לעיקר. מה היה קורה אילו נתניהו, בסתיו של שנת 2000, לא היה נוקט בצעד הזה וכן היה מתמודד על ראשות הממשלה. איך היתה ההיסטוריה של חמש השנים האחרונות מתפתחת במקרה הזה? איך היתה מדינת ישראל של קיץ 2005 נראית? ובמיוחד, האם היינו מגיעים בכלל למאבק של הכחולים נגד הכתומים?

התפתחות הדברים כפי שהיא נראית לי היתה כדלקמן. נתניהו היה זוכה בגדול בבחירות של פברואר 2001, אבל, בניגוד לשרון, הוא לא היה מרכיב ממשלת ליכוד לאומי, אלא ''הולך'' על קואליציה צרה ימין-דתיים, עם כל הסחטנות לה היה נחשף מצד ש''ס. זה היה מביא לסיום הקריירה של פרס. גם שרון, שאולי היה מכהן כשר בממשלתו של נתניהו, לא היה מגיע רחוק. על גל הטרור הפלשתינאי היה נתניהו מגיב הרבה יותר מוקדם (קרוב לוודאי שמייד אחרי הפיגוע בדולפינריום) וקרוב לוודאי שהתגובה היתה הרבה יותר חזקה, כולל חיסולו הפיסי של ערפאת, לו אני מייחס סבירות גבוהה. זה היה מעלה את המניות של נתניהו בעיני הציבור בישראל, אבל היה מכניס מתח ליחסים של ישראל עם ארה''ב. קרוב לוודאי שעם בוש בבית הלבן לנתניהו היו חיים הרבה יותר קלים מאשר עם קלינטון, אבל ספק רב אם הוא היה מגיע לאותה רמה של שיתוף פעולה עם בוש כמו ששרון זכה לה. הכנסת היתה יורדת לחייו, וגם אצל העיתונות הוא לא היה מלקק דבש. ככה זה היה נסחב עד למועד פיזור הכנסת והבחירות של פברואר 2003.

אחרי הבחירות האלה לנתניהו היה הרבה יותר קל, לפחות בחזית הפנים. אם בנוסף, התגובה של ''אגרוף ברזל'' לטרור היתה מביאה לתוצאות חיוביות בשטח, מניותיו של נתניהו היו בשמים. לא נראה לי שנתניהו היה מגיב בצורה שונה משרון על ''מפת הדרכים'' וכל מה שכרוך בה, אם כי קרוב לוודאי שהיו הבדלים בסיגנון. בתקופת כהונתו כראש ממשלה נתניהו לא הוכיח יכולת עמידה בלחצים בין-לאומיים ובמיוחד לא באלה של ארה''ב. מצד שני, פרוייקט גדר ההפרדה היה נשאר במעמד של גימיק בחירות של רמון וברק, וגם אין לי ספק שיוזמת ''ההתנתקות'' לא היתה עולה על הפרק. ייתכן מאוד שנתניהו היה מתכופף ומפנה כמה יישובים בעיקבות לחצים של ארה''ב, אבל אין ספק שהוא לא היה יוזם את זה, ועל אחת כמה וכמה הוא לא היה עושה מזה אידיאולוגיה. הצבע הכתום היה נשאר צבעו של התפוז, אף אחד לא היה צריך לחשוש מפני מעצר בגין אכילת מילון (דבש יוקנעם) בפומבי וגם לג'ינג'ים לא היה ממה לפחוד.

זהו זה. אין לי כוונה לעורר פולמוס או להתווכח על דברים השנויים במחלוקת בנוסח של ''האם זה טוב'' או ''האם זה רע'' למדינת ישראל. ניסיתי לתאר היסטוריה אלטרנטיבית הבנויה על מצב שהיה בגדר אפשרות מציאותית בסוף שנת 2000. נמנעתי מלהיכנס לפרטים קטנים, וברור שכל ההתפתחות שתארתי היא לא יותר מאשר ספקולציה שלעולם לא תוכל לעמוד למיבחן. אני מציג כאן כאתגר למשתתפי הפורום לנסות לבנות היסטוריה אלטרנטיבית משלהם אם זאת שלי איננה נראית להם. באשר למציאות של חודשי הסתיו של שנת 2000, אותה לקחתי כנקודת מוצא, לא נראה לי שאני טועה (לפחות לא בשום דבר מהותי).

לקריאה נוספת:
נניח כי... - מאת אלי אשד

---