הפעם המצרים אכלו אותה בגדול. השד שהשתחרר מהבקבוק, עליו כתבתי במאמר קודם לפני מספר ימים (השד שיצא מהבקבוק), הראה שוב את פרצופו המכוער, ואת נכונותו להכות ללא אבחנה בכל מקום ובכל מטרה, ושגם לפטרוניו אין חסינות.

במאמר קודם שהתפרסם כאן לפני כשלוש שנים (הנילוס הוא נהר במצרים), התייחסתי לכך שבגלל שהצורה בה האמריקאים מבטאים את המלים The Nile נשמעת בדיוק כמו הביטוי של המילה Denial, השימוש בביטוי ''הנילוס הוא נהר במצרים'', נכנס כאן לשיגרה בכל פעם שרוצים לתאר מי שהוא שגם כאשר כל העובדות טופחות על פניו, ממשיך לדבוק בעמדות, או בדעות, או במדיניות המתעלמות מהמציאות. ההתכחשות היא תופעה נפוצה מאוד בארה''ב, במיוחד בחוגי מחלקת המדינה, בה רבים ממתווי המדיניות ביססו את כל הקריירה שלהם על יוזמות ורעיונות שהניחו ''מציאות'' אותה הם היו רוצים לראות, במקום להיתייחס לעובדות כפי שהן. הודאה בשגיאות איננה בדיוק המתכון לקידום בחיים הפוליטיים בארה''ב, בייחוד כשמדובר בתהליך שנמשך במקרים מסויימים לאורך עשרות שנים. כתחליף התפתחה כאן תעשיה שלמה של תירוצים וסיבות שכל כולם לא נועדו אלא להסביר מדוע יוזמה או מדיניות כזאת או אחרת איננה משיגה את ההצלחה לה ציפו גם כשחוזרים עליה שוב ושוב. מנגנון ההתכחשות (Denial) הזה הוכיח את עצמו כבעל יכולת שרידות מדהימה, וגם תקיפת מגדלי התאומים ב 2001, וארועים שבאו אח''כ כמו מדריד ולאחרונה לונדון, לא הצליחו להביא לשינוי של ממש בקו החשיבה הזה.

בעקבות הפיגוע בטאבה לפני מספר חודשים, הנילוס חזר לארץ מולדתו – מצריים. אז כאשר זה קרה, הגרסה המצרית היתה שזה היה פיגוע שכוונתו היתה לפגוע בישראל, ורק במיקרה הוא ארע על אדמת מצרים (העובדה שרוב הנפגעים היו ישראלים שנפשו באזור, הקלה על ההתכחשות המצרית). הגרסה הישראלית היתה שזה היה פיגוע שנועד לפגוע במצרים ורק במיקרה היו גם ישראלים בין הנפגעים. בקיצור, פינג פונג של זבש''ך (זאת בעיה שלך) בין ישראל לבין מצרים. בשני הכיוונים התוצאה המעשית של ההתכחשות היתה שלכל אחד מהצדדים היתה ''סיבה'' להימנע מתגובה משמעותית כלשהי (במקרה זה הכדור היה יותר במגרש המצרי מאשר אצל הישראלים).

בניגוד לסעודים, תמיכתה של מצריים בטרור היא בטון נמוך (low key) ומתבטאת בעיקר בסיוע מוסרי ולוגיסטי לאירגוני הטרור הפלשתינאים (למיטב ידיעתי, אין כל סיוע ישיר או עקיף מצרי לאירגונים כמו אל קעידה). המצרים מודעים היטב לבעיה הפנימית שלהם ולכך שיש מעורבות גבוהה של אזרחים מצריים באירגוני הטרור בעולם הרחב (חמישה מבין מבצעי הפיגוע במגדלי התאומים היו אזרחים מצריים), וכן שישנן קבוצות טרור מהקיצוניות ביותר שבסיסן במצריים, קבוצות המהוות סכנה אמיתית ליציבותו והמשך קיומו של המשטר הנוכחי שם. המצרים אינם נמנים על אוהדי ישראל, והטרור הפלשתינאי נגד ישראל לא כל כך מפריע להם, אבל הסיוע שלהם לאירגוני הטרור הפלשתינאים נועד בעיקרו לקנות ''שקט תעשייתי''. הם משלים את עצמם שה''יצוא'' של הטרור יבטיח להם מידה מסויימת של חסינות בבית (זה גם אחד המניעים של הסעודים לתמוך בטרור). זו גם הסיבה שהם מצטרפים על כל במה אפשרית למקהלת המייחסים את האחריות לטרור הבין לאומי לכיבוש/התנחלויות ול''דיכוי'' של הפלשתינאים בידי ישראל.

יהיה קצת קשה למצרים לגולל את האשמה לפיגוע הנוכחי בשארם אל שייך על ישראל ועל הכיבוש/התנחלויות (אם כי אין לי ספק שיהיו כאלה שינסו למצוא דרך לעשות זאת, במיוחד אם ניקח דוגמא מתגובתו של ראש עיריית לונדון על הפיגועים בעירו).

השאלה כרגע היא האם המצרים יפנימו סוף סוף את העובדה שנחש הטרור מכיש, ובלא פחות ארסיות, גם כאשר מטאטאים אותו מתחת לשטיח, או שהפעם יתברר שהנילוס הוא באמת נהר במצרים.

---