הטרור הבין לאומי היכה שוב. יותר ויותר מתברר שהרעה החולה הזאת של העידן המודרני הפכה להיות טיל בלתי מונחה (Loose cannon) בעל מימדים גלובאליים. ידו מגעת מעבר לגבולות בין לאומיים, והוא מכה ללא אבחנה בכל מטרה מזדמנת. כמו השד שהשתחרר מהבקבוק ואף אחד איננו יודע איך להחזיר אותו לשם. למרות המחיר היקר, לפיגוע בלונדון בשבוע שעבר יש גם תוצאה חיובית. הציבור בעולם המערבי מתחיל לתפוס את מהותו האמיתית של הטרור. זה עדיין לא מהפך של ממש. בקרב הגופים מקבלי ההחלטות ישנם עדיין רבים המאמינים שצריך להתמודד עם ''הסיבות לטרור'' ולא עם הטרור (או מה שיותר נכון, עם הטרוריסטים). כך שיעבור עוד זמן עד שהשינוי יתורגם לפעילות מעשית. הפוליטיקה התקינה, המונעת הגדרה חדה וברורה של האוייב, היא עקב אכילס של המלחמה לביעור הנגע. אבל זה יבוא. במוקדם או במאוחר זה יבוא. Nolens volens (ביטוי לטיני שמשמעותו ''ברצון או שלא ברצון''), קובעי המדיניות יצטרכו להתמודד עם המציאות, ולקרוא לאוייב בשמו. לכשיסולקו המעצורים, יימצא הפיתרון.

נכון לעכשיו, התזוזה היא לא גדולה. בעיקר, זיבולי השכל בהם האידיאולוגים של השמאל הליברלי בעולם הרחב ובישראל מלעיטים את הציבור מאז רצח המונים של אוכלוסיה אזרחית באמצעות טילים אנושיים הפך להיות שיטת הפעולה (Modus Operandi) הסטנדרטית של הטרור האיסלמו-פאשיסטי, הוצגו ככלי ריק. זה רק צעד ראשון. זה אולי רק צעד קטן. אבל כמו שאמר היו''ר מאו ''גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן''.

לפני שאמשיך, ברצוני להקדיש מספר מלים להתפתחות לוקאלית שהיתה לארוע. תוצאה בלתי צפויה של הפיגוע בלונדון (עבורי לפחות) היתה התגלית שלסמרטוט היושב בתוכנו יש חוש הומור. זה פן חדש של ספירו שמעולם לא העליתי בדעתי שהוא קיים. מרבית השמאלנים אתם יש לי מגע (וזה כולל הרבה ידידים אישיים) סובלים מחוסר מוחלט של חוש הומור, בייחוד כשזה נוגע להם עצמם, ולא היתה לי סיבה כל שהיא לחשוב שאצל הסמרטוט זה יהיה שונה. הנה הפנינה הבאה מבית מדרשו של ספירו: ''אנשי שמאל, החל מהרדיקלים וכלה במתונים, לא יכולים לצפות בשוויון נפש כאשר אוכלוסיה לא לוחמת הופכת יעד לרצח בדם קר.'' כשגמרתי לצחוק (כמעט שנפלתי מהכסא), החלטתי שזה ראוי לכותרת בזכות עצמו במיסגרת בדיחת השבוע. לצערי, עורך הפורום החליט לדחות את הרעיון הזה שלי. אבל ספירו לא מסתפק בזה. כדי להבטיח שאף אחד לא יחמיץ את הפואנטה (ה-Punch Line בלע''ז) הוא מחרה ומחזיק ש''אנשי שמאל לא עושים את האבחנה בין 'טרור טוב' לבין 'טרור רע' --- הם מגנים את הטרור לכל סוגיו.'' אני מודה ומתוודה שלא ברור לי בדיוק למה הכוונה ב''סוגים'' של טרור (אני מקווה שלפחות ספירו מבין את זה). תמיד האמנתי (אולי הייתי נאיבי) שטרור יש רק אחד ושהוא התגלמות הרוע. למיטב ידיעתי, מי שפיתח את התיאוריה אודות קיומם של ''סוגי'' טרור, תיאוריה על פיה דין אחד לטרור המופעל ע''י ''ידידי'', ודין שונה לטרור המופעל נגדם, הם דווקא האידיאולוגים של השמאל. ארחיב את הדיון בנקודה הזאת להלן.

לסיכום הקטע הזה אני חייב להודות שהצד הזה, שעד היום לא הכרתיו באופיו של ספירו, גרם לי הרבה נחת רוח. עוד יש תקווה לבחור. סתם מתוך סקרנות, הייתי רוצה לדעת אם הוא הגה את החוכמה הזאת לבדו או שהיה מי שעזר לו. הרי, אחרי ככלות הכל ספירו איננו פועל בחלל הריק. הוא, כפי שהוא נוהג להתפאר מדי פעם, מכהן כחבר כבוד בשורה ארוכה של ארגונים של ''חסידי אומות העולם'', ארגונים שכל פעילותם וקיומם קודש הם לחופש, לדמוקרטיה ולזכויות האדם. מעניין אותי לדעת אם הוא התייעץ עם מישהו מבין חבריו לדעה באחד או בכמה מן הארגונים האלה על הניסוח המדוייק לפני שהעלה את דבריו על הכתב.

ועכשיו, לגופו של עניין. ארבעה צעירים אנגליים ממוצא פקיסטאני, כולם דור שני, ואולי אפילו דור שלישי, באנגליה. כולם קבלו חינוך אנגלי טוב. כולם באו מבית טוב, מהמעמד הבינוני הגבוה. אף אחד מהם לא סובל ולא סבל בעבר ממחסור או מצוקה. אף אחד מהם לא נמצא תחת ''כיבוש'' או שסבל ממנו בעבר. לאף אחד מהם אין ולא היה כל קשר ישיר או עקיף עם המתרחש בעיראק או באפגניסטאן. בוקר בהיר אחד הם החליטו למנות את עצמם ל''שליחי מצווה'' שתפקידם לרצוח עשרות אזרחים תמימים ברחובות לונדון (סביר להניח שהם לא היו מצטערים במיוחד אם מיספר הקורבנות היה מגיע למאות או לאלפים). העולם הנאור, והציבור הבריטי בפרט, בתדהמה. על שום מה? מה עשינו להם? לפתע פתאום מתברר לציבור הרחב שהביטוי ''צריך להבין את מידת היאוש והתסכול המביאים אנשים לבצע פעולות כאלה'' – ההסבר הסטנדרטי של חוגי השמאל הליבראלי בעיקבות פיגועי התאבדות כאלה בעבר, נשמע אחרת בקינגס קרוס בלונדון. יאוש ממה? תסכול על מה? ה-Fish and chips שהם אכלו באותו בוקר לא היה בסדר? הם נמצאים תחת כיבוש באנגליה? מישהו דיכא אותם באנגליה? לפתע פתאום מתברר לציבור שהמישפט One man’s terrorist is another’s freedom fighter לא מצלצל כל כך יפה כשמדקלמים אותו בכיכר פיקדילי. איזה לוחמי חרות? חרות ממה? האדם הפשוט מתחיל לתפוס שכל אלה הם פיתפותי ביצים ותו לא.

הגירסה שבגלל שאנגליה פוגעת בעיראקים במלחמה בעיראק ''מחזירים'' לה באמצעות הפיגוע ברכבת התחתית של לונדון גם היא נשמעת קצת חלולה באוקספורד סטריט (את ה''חוכמה'' הזאת ראיתי אפילו אצל אחד ממשתפי הפורום כאן, עמיש, אם אינני טועה). גם אם מבצעי הפיגוע היו עיראקים או ערבים אחרים מהאזור, מה שלפחות היה נותן לארוע בסיס לוגי, פגיעה חסרת אבחנה באזרחים אין לה כל הצדקה לא מעשית ולא מוסרית.

ולהשלמת התמונה, ראיתי היום (16 ליולי) בעיתון שמנהיגי הקהילה המוסלמית בבריטניה ''הביעו גינוי לטרור אך הוסיפו שהם 'מבינים' את מניעיהם של המבצעים.'' אלו מניעים בדיוק? ''גינוי'' ו''הבנה'' לא הולכים ביחד. זה רק אצל ספירו.
שני נציגים אחרים של אותה אוכלוסיה, באו לביקור בארץ לפני כשנתיים לביצוע משימה דומה, ואז שמענו מפיה של רעייתו של ראש ממשלת בריטניה (עסקנית ליברלית בזכות עצמה) ש''היא יכולה להבין את מניעיהם של צעירים העושים דברים כאלה כשאינם רואים מוצא אחר''. ''מוצא אחר'' ממה? פיתפותי ביצים.

''שליחת מיצווה'' מקומית, נעצרה לפני זמן קצר בדרכה לבצע משימת התאבדות בבית חולים ישראלי, בית חולים בו היא עצמה זכתה בעבר לטיפול מעל ומעבר, בית חולים בו רבים משכניה זוכים כל יום לטיפול רפואי ממדרגה ראשונה. בראיון עם עיתונאים זרים אחרי שנעצרה, היא סיפרה ש''מיום שעמדה על דעתה, חלומה היה להיות שהידית, לבצע פיגוע התאבדות'' (זה תרגום חופשי שלי מהנוסח האנגלי כי אף עיתון ישראלי לא מצא לנכון להביא את הידיעה הזאת). אז איפה הייאוש ואיפה הכיבוש? הכותרת באנגלית של הידיעה היתה לעניין: Aspiration and not desperation.

אחד מאירגוני הזבל העוסקים ב''זכויות האדם'', אירגון בשם ''משמר זכויות האדם'' (Human Rights Watch – HRW), קיים לפני מספר ימים מסיבת עיתונאים במושבה האמריקאית בירושלים לגינוי ישראל ומדיניותה כלפי הפלשתינאים. נושא מרכזי בביקורת היה ש''ישראל מקשה על הפלשתינאים את הגישה למוסדות הבריאות שלה לצורך קבלת טיפול רפואי''. הוא לא טרח להזכיר שלאותה ''שליחת מצווה'' לא היה כל קושי להגיע לבית החולים כאשר זה היה לצורך טיפול רפואי, ושקשיי הגישה לבית החולים היו רק כאשר היא ניסתה להגיע לשם על מנת ''לשלם'' תמורת השרות לו זכתה.

היו''ר של אותו אירגון זבל, כשנשאל בהזדמנות קודמת מדוע הם מתעסקים רק עם ישראל ולא עם מקומות אחרים בעולם בהם אזרחים חפים מפשע נפגעים, השיב ש''זה לא על סדר היום שלהם''. במלים של ספירו ''אנשי שמאל, החל מהרדיקלים וכלה במתונים, לא יכולים לצפות בשוויון נפש כאשר אוכלוסיה לא לוחמת הופכת יעד לרצח בדם קר.'' הם באמת לא צופים בשוויון נפש. הם פשוט מתעלמים.

בעיראק מתנהלת מלחמה בה פיגועי התאבדות הם הנשק העיקרי של המתקוממים (אני משתמש בכוונה במונח הנייטראלי הזה כי גם בעיתונות האמריקאית ובכל ההודעות הרשמיות המונח Insurgents מופיע דרך קבע) נגד הפלישה האנגלו-אמריקאית. אבל את מי הם רוצחים בכל הפיגועים האלה? רוב מכריע (למעלה מ 95%) מהנפגעים הם מהאוכלוסיה האזרחית העיראקית (עד היום נרצחו כאלף עיראקים לא לוחמים, למעלה ממאה מהם ילדים). זה לא כתוצאה מטעות. כתוצאה מטעות הם פוגעים מדי פעם באמריקאי או שניים. אבל כמו שאומר ספירו ''אנשי שמאל, החל מהרדיקלים וכלה במתונים, לא יכולים לצפות בשוויון נפש כאשר אוכלוסיה לא לוחמת הופכת יעד לרצח בדם קר.'' הם באמת לא צופים בשוויון נפש. הם פשוט מתעלמים.

באלג'יריה מתנהלת מזה כמה שנים מלחמת אזרחים שעד היום גבתה למעלה ממיליון קורבנות, מרביתם מבין האוכלוסיה הלא לוחמת. שומעים על זה משהו? במלים של ספירו ''אנשי שמאל, החל מהרדיקלים וכלה במתונים, לא יכולים לצפות בשוויון נפש כאשר אוכלוסיה לא לוחמת הופכת יעד לרצח בדם קר.'' הם באמת לא צופים בשוויון נפש. הם פשוט מתעלמים.

בסודאן מתקיים זה למעלה משנתיים רצח המונים המגיע למימדים של ג'נוסייד. מוסלמים ערבים טובחים ללא אבחנה במוסלמים ונוצרים בעלי צבע עור שונה. גם כאן מרבית הקורבנות הם מקרב האוכלוסיה הלא לוחמת. וגם כאן, כדברי ספירו ''אנשי שמאל, החל מהרדיקלים וכלה במתונים, לא יכולים לצפות בשוויון נפש כאשר אוכלוסיה לא לוחמת הופכת יעד לרצח בדם קר.'' הם באמת לא צופים בשוויון נפש. הם פשוט מתעלמים.

שני האחרונים, שונים בכך שבהם אין שימוש במתאבדים. שם השחיטה מתנהלת בשיטות יותר קונבנציונליות. מסופקני אם לקורבנות זה משנה. גם לאנשי השמאל זה לא משנה. איך אומר על כך ספירו – ''אנשי שמאל, החל מ... וגו'''

לכל הארועים האלה, ללא יוצא מן הכלל, אין, ומעולם לא היתה, סיבה רציונלית. לא יאוש ולא תסכול. לא כיבוש ולא דיכוי. לא מצוקה כלכלית ולא בטיח. שנאה תהומית, שנאה שאין לה כל בסיס רציונלי, שנאת חינם המובילה לרצח ללא אבחנה של כל מטרה אקראית, היא היא שעומדת מאחורי הטרור האיסלאמו-פאשיסטי.

לאידיאולוגים של השמאל, ולעדר חסידיהם מקרב הערב רב של תנועות ''זכויות האדם'' השונות, אין ''זכות יוצרים'' על הטרור המודרני. הכבוד הזה הוא נחלתו הבלעדית של האיסלאמו-פאשיזם. מקום מיוחד בכותל המיזרח של ה''היכל'' הזה שמור למיודענו, חתן פרס נובל לשלום לשנת 1994, יאסר ערפאת (ספירו, קרוב לוודאי, היה מקפיד להוסיף כאן ז''ל, ואולי אפילו זצ''ל, אבל אני לא ספירו). התמיכה המוסרית (ובלא מעט מקרים לא רק מוסרית), וה''הבנה'' שהשמאל הליברלי מגלה למניעיהם של מבצעי פעולות הטרור תרמו תרומה מכרעת ללגיטמיציה של הטרור האיסלאמו-פשיסטי כאמצעי ב''מאבק הגלובלי לשיחרור מעול השיעבוד המערבי'', כשעדיפות ראשונה ניתנת למאבק נגד ישראל וה''כיבוש'' (המדקדקים בקרב חוגי השמאל הליברלי יוסיפו כאן ''מאבק לא אלים''). למרות שהשמאל הליברלי הוא לפיכך רק בחזקת מי ש''תפס טרמפ'' על העגלה, הארוע בלונדון השאיר אותו ''עם ביצה על הפנים'' לא פחות מאשר לו היה אביו מולידו של הטרור. השמאל הליברלי נתן וממשיך לתת את חסותו לתנועות איסלאמו-פאשיסטיות בלי לבדוק בציציות. השמאל הליברלי גילה וממשיך לגלות ''הבנה'' למעשי הנבלה הבלתי אנושיים ביותר כשהם נעשים ע''י נציגים של תנועות אלו רק משום שהם מכוונים נגד מטרות שלדעתו ''זה מגיע להן''. השמאל הליברלי לא טורח כלל להתייחס למטרות אליהן חותרות התנועות האיסלאמו-פאשיסטיות. השמאל הליברלי עוצם את עיניו לנוכח הסתירה המשוועת בין האידיאלים בהם הוא מתיימר לדגול לבין מה שבן טיפוחיו, האיסלאמו-פאשיזם, מנסה להגשים. בכך הוא הופך להיות שותף לדבר עבירה במלוא מובן המילה, גם אם האצבעות שלוחצות על כפתור ההפעלה הן של מישהו אחר.

---