גליה גל היא כותבת מוכשרת ביותר, בעלת יכולת התבוננות מקורית ביותר על המציאות סביב לה. עד כה היא פירסמה זוג ספרים מעניינים ביותר, ''הכתובת על הקיר'' (הוצאת ירון גולן, 1994), ניתוח של מצב החברה הישראלית ו''הרחק בלב הים'' (הוצאת ירון גולן, 1999), הרומן ההיסטורי הראשון, והיחיד עד כה בעברית, על אי הפסחא ועל החורבן האקולוגי שנגרם לו כתוצאה מתושביו. רומן זה לא זכה משום מה לתשומת הלב המגיעה לו.
לפניכם רשימה קצרה של גליה על המקורות של החגים הישראלים הקדומים: פסח וגם שבועות.

אלי אשד

פסח, מצות וביעור חמץ, מנין?

גליה גל

---

טוב, כמובן שלמאמינים שבינינו זאת לא שאלה בכלל. כתוב בתנ''ך סיפור שלם בענין ומי שרוצה לדעת שיקרא. אבל ספקנית וכופרת שכמותי חושבת, רחמנא ליצלן, על אפשרויות נוספות, על משהו קדום יותר ומעשי יותר וזהו שיש משהו כזה. קודם כל, כדאי להאיר את עינינו לעובדה שהמצה זה לא בדיוק ענין ליהדות בלבד. סוגים אלו או אחרים של מצה ידועים אצל עמים רבים ואפילו בלפלנד הקפואה היא מוכרת, רק ששם לא מקשרים אותה לפסח ולביעור חמץ. מאחורי כל העסק הזה עומד גידול התבואה ואיפסונה הממושך באסם.

כיוון שהשארנו את שורשינו החקלאיים הרחק מאחורי מסך עבה של תרבות ההייטק, מעטים יודעים היום שאיסום לא נכון של תבואה יכול להיות קטלני ביותר. מעט שבמעט לחות ואי אלו נבגים, וכבר גרגרי התבואה המאוסמים מפתחים עובש שדי בכמות זערורית ובלתי מורגשת ממנו לייצור גז קטלני, ולא רק גז. כאמור, העובש יכול להיות כל כך מועט שלא ירגישו בו כלל וגם לא בטעמו לאחר טחינה ואפייה. אבל די במעט שבמעט ממוצריו של עובש זה בלחם כדי להרוג אדם, או אם הוא בר מזל רק ''להכותו בשגעון'', כלשון התנ''ך או בלשון ימינו למסטל אותו, כי אחד ממרכיבי הרעלים של העובש הוא סם ההזיות .L.S.D. במילים אחרות, איסום התבואה זה לא צחוק! חייבים להקפיד מאוד על אחזקה נכונה של האסם וחייבים כמובן גם בתיקונים ובשיפוצים. ומתי יעשו בדק האסם והשיפוצים? כמובן לאחר ריקונו מהתבואה הישנה ולפני הכנסתה של החדשה. לא הגיוני? ומתי המועד הזה אם לא בפסח?

ושימו לב לעומר. מה זה עומר? זו לא החיטה הבשלה לקציר. לא ולא! - ''ביכורי קציר חיטים'' הם הלא בשבועות? אז מה זה עומר? ובכן זו חיטה שאפשר כבר לאכול אותה למרות שעוד איננה בשלה לגמרי. זה אומר שאם תרוקן את האסם מהחיטה הישנה שעוד נמצאת בו (בהנחה שנשארה לך בכלל חיטה...) עדיין יש לך מה לאכול. זה בדיוק הזמן לרוקן את האסם ולהתחיל לתקן בו כל מה שצריך תיקון וכמובן לבער ממנו כל שמץ של גרגר חיטה ישן שאסור באיסור חמור שיתערבב בחיטה חדשה וינגע אותה אולי במשהו לא טוב, מאוד לא טוב. זהו ביעור החמץ! לנוהג זה היו במקורו סיבות מעשיות ביותר וכמובן שלא היה מיועד לצלחת ולמזווה אלא לאסם ולגורן.

אבל מה אנחנו עושים בשאריות התבואה של השנה שעברה? זורקים? לא חבל? אז מה נעשה עם זה? אם נשאיר את זה זרוק בחוץ, יתפוס העובש ונגמר. נטחן ונאפה לחם? נכון, העובש של הלחם איננו מסוכן והוא מורגש בקלות אבל אם יש כמות גדולה ונאפה מכולה לחם הרי תוך כמה ימים הלחם יתקלקל. רגע, רגע! מה יקרה אם נעשה מצות? מצות מחזיקות מעמד הרבה זמן - נכון או לא? ... וכך הגענו לעצם הענין. כשהעומר מוכן יש פסח ובפסח מוצאים את התבואה הישנה מהאסם, טוחנים ואופים ממנה מצות כדי שלא תלך לאיבוד ועובדים על האסם ומבערים ממנו ומהגורן כל גרגר תבואה ישן שעוד שרד כדי שהכל יהיה מוכן לקראת התבואה החדשה, שתכנס אחרי שבועות כמובן.

כיוון שהרבה עמים אחרים מכירים את המצה, אפשר לשער שהנוהל החקלאי עתיק הזה לא היה יחודי לעם היהודי לבדו (אם כי האיטלקים כנראה העדיפו את הפתרון בצורה של פסטה) אבל ככל הנראה אנחנו היחידים ששימרו אותו בצורה פולחנית. כל כך שמרנו לו אמונים עד שהמשכנו בו הרבה זמן אחרי שיעודו המקורי נשכח ואבד ואפילו נעשינו, כנדמה לי, קצת אובססיבים לגביו, אבל זה כבר ענין של השקפה.

---