''נשיא ארצות-הברית ונשיא הרשות הפלסטינית!'' הכריז הכרוז, כאשר שני האישים התייצבו לפני העיתונאים בביקורו של מחמוד עבאס בבית הלבן.

גם ג'ורג' בוש קרא לאורחו ''הנשיא עבאס'', ולא במקרה. הפנייה הזאת הייתה תוצאה של דיונים נוקבים.

במשרד ראש-הממשלה חרקו שיניים ושתקו. גם התקשורת הישראלית, רובה ככולה, עברה על הדבר בשתיקה. אך יתכן שמכל פירות הביקור של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בוושינגטון, היה דווקא זה החשוב ביותר.

כדי להבין זאת צריכים לחזור אחורה. בעת המשא-ומתן לקראת הסכם-אוסלו ב-‏1993 התלקחה מחלוקת חריפה סביב שאלת התואר שישא יאסר ערפאת. הפלסטינים דרשו שייקרא ''נשיא'', הישראלים הסכימו רק שיהיה ''יושב-ראש''.

מדוע? התואר ''נשיא'' נושא בחובו משמעות ממלכתית. למדינות יש נשיאים. לסתם מוסדות יש רק יושבי-ראש. הנציגים הישראליים לא הסכימו בשום פנים שהרשות הפלסטינית, שקמה בעקבות ההסכם, תהיה בעלת סממנים של מדינה.

הפשרה התאפשרה תודות לשפת הערבית. בערבית (כמו בצרפתית) אין הבדל בין נשיא ויו''ר. שניהם נקראים ''ראיס'' (מהמילה ''ראס'', ראש). לכן קבע הסכם-אוסלו, בכל שלוש גירסותיו (אנגלית, עברית וערבית), כי ראש הרשות הפלסטיני ייקרא ''ראיס''.

מאז התעקשו כל כלי-התקשורת הישראליים, יחד עם כל הפוליטיקאים והדיפלומטים, לקרוא לערפאת ''יושב-ראש הרשות הפלסטינית'', והם מדביקים כיום את התואר הזה גם לאבו-מאזן.

לכן, כאשר קרא בוש עצמו לאורחו ''הנשיא עבאס'', הייתה זאת סטירת-לחי לדיפלומטיה הישראלית וצעד להרמת קרנו של אבו-מאזן והצד הפלסטיני.

הצעד הבא עשוי להיות שידרוג הרשות עצמה. באוסלו דרשו הפלסטינים לקרוא לה ''הרשות הלאומית הפלסטינית''. הצד הישראלי התנגד בתוקף, והסכים רק ל''רשות הפלסטינית''. הוא התעקש על כך בתוקף רב. כאשר הדפיסו הפלסטינים, בניגוד להסכם, בולים שנשאו את השם ''הרשות הלאומית הפלסטינית'', הם נאלצו להשמיד את כולם ולהדפיס חדשים הנושאים את השם המוסכם.

בכל זאת נושאים כיום כל הניירות הרשמיים של הרשות את הכותרת ''הרשות הלאומית הפלסטינית''.

מאבק דומה מתנהל מאז אוסלו סביב השם פלסטין. כאשר הוענק לפלסטינים מעמד של ''משקיף'' באו''ם, התנוסס על מושבם השם ''אש''ף''. אחרי מאבק עקשני וממושך, בהנהגת אחיינו המוכשר של ערפאת, נאצר אל-קידווה, הוחלף שלט זה בשם המפורש: ''פלסטיין''. יותר ויותר מוסדות בינלאומיים מכירים עכשיו ביחידה הקרויה ''פלסטין'' - כאילו כבר הייתה מדינת-פלסטין חיה וקיימת.

לא בישראל, כמובן. אמנם, גם אצלנו אין מנוס מלדבר על ''מדינה פלסטינית'', ואפילו אריאל שרון בכבודו ובעצמו מוכן לקרוא כך לאוסף המובלעות שהוא מוכן להשאיר לפלסטינים בגדה וברצועה, אבל בשום פנים ואופן לא יעלה ישראלי על דל שפתיו את השם המפורש - ''מדינת פלסטין''. לפני זה יאכל הרב הראשי חזיר בפרהסיה, טפו-טפו-טפו.

לפעמים מגיע הקרב על סממני הממלכתיות הפלסטינית לממדים גרוטסקיים. באוסלו התווכחו במשך שבועות על השאלה איך לקרוא לתעודה הפלסטינית - ''תעודת מעבר'' או ''פספורט''? הישראליים לא הסכימו בשום פנים לתואר פספורט, שהרי פספורט יש רק למדינות. הפלסטינים התעקשו, ולבסוף נמצאה פשרה: בראש המסמך יהיה כתוב ''תעודת מעבר'', ובתחתיתו ''פספורט''. הפלסטינים ניסו להתחכם והדפיסו את התעודות בסדר הפוך, וגם אז נאלצו להדפיס אותם מחדש.

מה עוד נתן בוש לאבו-מאזן, נוסף על ההכרה בתואר?

הרבה מאוד ומעט מאוד – תלוי בזווית-הראייה.

אנשי ראש-הממשלה צודקים כשהם טוענים שבוש לא נתן לו שום דבר חדש. הכל נאמר כבר קודם לכן. אבל כאשר בוש חוזר על כל מה שנאמר בעבר בהזדמנויות שונות, ומקבץ את זה בצרור אחד, זה מקבל משמעות חדשה. הכמות הופכת לאיכות, כמו שאמר קארל מארס.

לפי בוש, מדינת-פלסטין קום תקום. מתי? זה לא נאמר. אין לוח-זמנים.

בוש דיבר על ''עזה, הגדה המערבית וירושלים''. הכללת ירושלים היא מכה גדולה לשרון, שהצהיר כמעט באותה עת שירושלים כולה תישאר בידי ישראל ''לנצח נצחים''. לא סתם לנצח, אלא ''לנצח נצחים''. (בעבר הוא אמר זאת גם על נצרים וכפר-דרום, העומדות להיות מפונות בעוד שלושה חודשים. נצח קצר מאוד, מין מיני-נצח.)

הגבולות בין ישראל ופלסטין ייקבעו, על פי בוש, רק במשא-ומתן ובהסכמה הדדית. איך זה מתיישב עם הבטחתו הכתובה לשרון, שאמריקה תתמוך בהשארת ''מרכזי האוכלוסייה הגדולים'' (קרי: ההתנחלויות הגדולות) בידי ישראל? אולי אין סתירה: הגבולות ייקבעו במשא-ומתן, אך ארצות-הברית תתמוך בדרישת הצד הישראלי.

האם יש לזה פיתרון? אולי. בהזדמנויות שונות אמרו הפלסטינים שהם מוכנים לחילופי-שטחים מוגבלים, בתנאי שזה יהיה על בסיס של 1:1.

בוש לא פירט – לא באוזני אבו-מאזן ולא באוזני אבו-עומרי – לאילו ''מרכזי אוכלוסיה'' הוא מתכוון. שרון מזכיר תמיד את מעלה-אדומים, אריאל, גוש-עציון (המורחב) ועוד. אפשר להבין מדבריהם של דוברים אמריקאיים שבוש אינו מתכוון למעלה-אדומים, שסיפוחה לישראל היה חותך את הגדה המערבית לשתיים, וגם לא לאריאל, הנמצאת כ-‏25 ק''מ בתוך הגדה. אך יישובים כמו אלפי-מנשה, מודיעין-עילית, אפרת וביתר עילית, הסמוכים לקו הירוק, עלולים להיכלל בתפיסה האמריקאית.

בוש הוסיף הערה מעניינת: שזאת תהיה העמדה האמריקאית לכל אורך המשא-והמתן. למה התכוון? שזה מחייב גם את הבאים אחריו, או שיביא לסיום המשא-והמתן עד סוף 2008, כאשר תיגמר תקופת כהונתו?

אומרים שהצלילים עושים את המוסיקה. הצלילים של בוש בוודאי ערבו לאוזניו של אבו-מאזן. והם נשמעים צורמים מאוד לאוזניו של שרון.

אבל בינתיים נמשכים בניית החומה, סיפוח האדמות והרחבת ההתנחלויות. אך כאשר מוסיקת-הרקע משתנה, גם העובדות עשויות להשתנות בהדרגה ולהתאים את עצמן.

ראש-ממשלת ישראל נמצא במצבו המביך של גבר, השוכב במיטה עם אשתו ומגלה, להפתעתו, שיש שם עוד איש. ולא סתם איש, אלא נשיא.

הוא יעשה כמובן את הכול כדי לגרשו משם.

---