אחד התהליכים המאפיינים את תקופתנו הוא הכירסום במעמדה של העיתונות. מספרם של קוראי העיתונים נמצא בירידה מתמדת, ובין קוראי העיתונים גדלה והולכת הנטיה לא להתייחס באמון רב למה שמופיע בכתובים, לפחות בכל מה שנוגע לחדשות.

תחזית מעניינת על העתיד (או יותר נכון חוסר העתיד) של העיתונות הכתובה הופיעה לאחרונה תחת הכותרת Epic14 (ניתן למצוא אותו באינטרנט באתר LightOver). לפי התרחיש המתואר שם, בשנת 2014 ייסגר אחרון העיתונים (הניו יורק טיימס נבחר בדוגמא) והשליטה המלאה בדיווח החדשות תשאר בידי גוף כלאיים של אמזון וגוגל שיהיה ''האח הגדול'' של עידן האינטרנט.

מקובל לייחס את הירידה בקריאת העיתונים להתפתחויות טכנולוגיות. בתחרות עם אמצעי התקשורת האלקטרוניים, העיתונות הכתובה נמצאת בעמדה נחותה מול הרדיו והטלוויזיה הנהנים מיתרון ברור בתחום מיידיות הדיווח. בעיתון אתה קורא רק את החדשות של אתמול, וגם כשיש ארוע מיוחד, שמצדיק הדפסת מהדורה מיוחדת, זה כרוך בפיגור של כמה שעות. הופעת האינטרנט עם היכולת לקרוא את מרבית העיתונים בלי לרכוש אותם בפועל היא גורם נוסף (מספר הקוראים אולי לא ירד, ואולי אפילו עלה במיספר מקרים, אבל מספרם של קוני העיתונים ויותר מזה, מספר המנויים, ירד באופן דרסטי). כל זה עדיין איננו מסביר את התופעה כי ישנו ציבור רחב (כולל כותב שורות אלה) המעדיף להחזיק עיתון ביד, וכמו שאמרו גששינו, לראות את הדברים כתובים ''שחור על גבי עיתון''.

חשבתם פעם איך הטלוויזיה או הרדיו או האינטרנט יכולים למלא את חווית הבוקר של שתיית כוס קפה ופתירת התשבץ היומי? או, לחילופין, חוויה עיתונאית אחרת: אתה קורא את העיתון ליד השולחן, כשלפתע מופיע לו תיקן (ג'וק בשפה עממית). חרש חרש העיתון מגולגל, הופך להיות נשק השמדה המונית, וטראח! הג'וק איננו עוד. תנסו לעשות את זה עם מכשיר טלוויזיה או עם מחשב.

בנימה יותר רצינית, יש לעיתונות הכתובה מיספר יתרונות להן אין בידי אמצעי התיקשורת האלקטרונית תשובה הולמת. כשאתה שומע חדשות ברדיו, או צופה בטלוויזיה, הדברים מתרחשים מהר מאוד. אם מה שהוא לא ברור לך, או אם פיספסת פרט כל שהוא, אין לך כל דרך לעשות Play back אלא אם כן הקלטת את התוכנית, מה שבדרך כלל לא קורה. בעיתון לעומת זאת, אתה יכול לחזור ולקרוא את המשפט הלא ברור שוב ושוב, עד שירדת לסוף דעתו של הכותב (זה לא בהכרח נכון לגבי כל הכותבים בעיתונות של ימינו... אחזור לנקודה זו להלן). העיתון גם איננו מוגבל למיטת הסדום של אילוצי זמן שידור שאינם מאפשרים לרדיו או לטלוויזיה להרחיב ולהעמיק. העיתון יכול להביא כתבות תחקיר, ובעיתון ניתן גם למצא שפע של מאמרי דעות ומאמרי מערכת. ניתן לאמר לסיכום שלמרות שזה לא מאבק בין שווים, יש לעיתונות הכתובה מה להציע, והיא היתה יכולה בהחלט להחזיק מעמד, גם אם היא איבדה את מעמד הבכורה שהיה לה בעבר.

הבעיה האמיתית של העיתונות איננה קשורה לטכנולוגיה כזאת או אחרת. הבעיה האמיתית של העיתונות מקורה באובדן האמינות. זה לא דבר שהתרחש בין לילה. זה היה תהליך הדרגתי שתחילתו בדיווחים מגמתיים, ניסוחים מטעים והסתרת האמת כשהיא לא תאמה את המציאות כפי שהעיתונאי רצה להציגה. המעבר לדיווחים שקריים ממש לא אחר לבוא. למעשה ברגע שהצעד הזה נעשה, העיתונות גזרה על עצמה גזר דין מוות, וזו היתה רק שאלה של זמן מתי הבלון יתפוצץ.

בעבר, לנושא אמינות הדיווח של העיתונות לא היה משקל כל כך מכריע, כי לאדם הממוצע הקורא בדרך כלל עיתון אחד (אם בכלל), לא היה שום אמצעי לדעת מתי מאכילים אותו לוקשים, למעט מקרים בודדים בהם היה לו ידע אישי או מעורבות אישית בנושא עליו דווח. זה לא קרה לעתים קרובות. המציאות היתה שלכל עיתון היה קהל החסידים השוטים שלו, קהל שעבורו כל מילה שהופיעה מעל דפי העיתון היתה בבחינת תורה מהר סיני. ככלל, אמינות הדיווח של העיתונים לא היתה בסכנה.

הופעת האינטרנט הביאה לשינוי רדיקלי במצב. בבת אחת נפתחה לציבור הרחב גישה למקורות מידע שבעבר היו חסומים בפניו. לחיצת עכבר אחת מאפשרת לראות בהרף עין מה מדווח בעיתונים שונים על נושא כזה או אחר, או מתי נושאים מסויימים אינם זוכים לכיסוי בכלל. חשיפה של הונאות עיתונאיות, שבעבר היתה ארוע חריג, הפכה להיות דבר שיגרתי.

לפני עידן האינטרנט, כשחשיפת דיווח שיקרי בעיתונות היתה קורית אחת לכמה שנים, היה נהוג לעבור על כך לסדר היום ולהתייחס לזה כאל ''טעות בתום לב''. מה שתרם הרבה ליכולתה של העיתונות לשמור על מעמדה היה גורם הזמן --- עד שהאמת יצאה לאור הנושא היה מאבד מהאקטואליות שלו, ולרוב ציבור הקוראים כבר לא היה מושג במה מדובר. ''הזיכרון הקצר של הציבור'' היה לפיכך מרכיב מכריע ביכולתה של העיתונות להתמיד במלאכת ההונאה. בעידן האינטרנט העיתונות איבדה את היתרון הזה. האינטרנט משופע באתרים המקיימים מעקב צמוד אחרי כל מה שמתפרסם בעיתונות הממוסדת וכל מעידה זוכה לכותרות, ומייד. הציבור הרחב, שעד היום נטה להתייחס במידה מסויימת של אמון לעיתונות, גילה להפתעתו שבעצם עבדו עליו בעיניים. דיווחי שקר הם תופעה הקורית בכל שני וחמישי, שזו תופעה הקורית באופן שיטתי ובצורה מגמתית מובהקת, אפילו בעיתונים בעלי מוניטין כמו הניו יורק טיימס. הניו יורק טיימס הגדיש את הסאה כאשר יצא חוצץ להגנת הונאה עיתונאית תחת הסיסמא Fake but Accurate (מזוייף אבל מדוייק). זה כבר היה יותר מדי. קהל הקוראים התחיל לתפוס שעושים ממנו צחוק. הציבור הרחב אולי איננו חכם במיוחד, אבל הוא גם לא כל כך טיפש כפי שמקובל לחשוב בקרב האינטלקטואלים ובמערכות העיתונים. תגובת קוראי העיתונים היתה הצבעת אי אמון באמצעות ביטול מינויים והפסקת רכישת העיתונים.

שורש התופעה הוא במלחמת וייטנאם. מלחמת וייטנאם היתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה שהוכרעה לא בשדה הקרב אלא על דפי העיתונות (גם לטלוויזיה היתה תרומה חשובה). ההצלחה הזאת עלתה לאנשי התקשורת לראש. בעקבות הצלחתם במלחמת וייטנאם, העיתונאים הפכו בין לילה מזרזירי עט לכוכבי תקשורת, המסתופפים בין גדולי עולם. ראשי מדינות ומנהיגים פוליטיים התחרו על הכבוד להתראיין על ידי אחד מהם. את המקום המרכזי על במת התקשורת תפשה הדמות של ה Pundit --- העיתונאי היודע הכל, הפוסק הלכות ומכתיב מדיניות. המשמעות המדוייקת של המונח לא ברורה. מקורו הוא בשפה ההודית. ויליאם סאפייר (William Saffire), עורך מדור הלשון של הניו יורק טיימס, מגדיר את ה Pundit כ''מחרחר דעות'' (על המישקל של מחרחר מלחמות). ככל שהתחזק מעמדם של מחרחרי הדעות, כן גברה מידת שחצנותם, והזילזול שלהם בקהל הקוראים, בחינת אני ואפסי עוד, עבר כל גבול. לא היה תחום שבו לא היה להם מה שהוא לאמר, לא היה תחום שבו הם לא מצאו לנכון לפסוק הלכות. זה גם התבטא בצורת כתיבה פאטרנלית ומתנשאת. השימוש במלים וביטויים שהיו מעל להבנתו של הקורא הממוצע, מלים וביטויים שלא נועדו אלא להבליט את יחודייתו של הכותב, הפך להיות נוהג של קבע. כוכבי התקשורת האלה לא הסתפקו במעמד המרכזי לו זכו במדורי הדעות והמערכת, וה Pundit המצוי לא היסס להרחיב את כר הפעולה שלו ממדורי הדעות ומאמרי המערכת למדורי החדשות, מה שגרם לעיתונות להפוך מעיתונאות מדווחת לעיתונאות ''יצירתית''.

כדאי לציין כאן שלעיתונות הכתובה לא היה מונופול בתחום הזה של דיווחים מטעים ושקריים. גם לרשתות הטלוויזיה ולרדיו (לפחות רשתות הרדיו הציבוריות שאינן תלויות במספר המאזינים לצורך קיומן הכלכלי) היתה יד במעל. אבל הטלוויזיה, בניגוד לעיתונות הכתובה, היא מדיום בידורי שהחדשות מהוות מרכיב שולי בהכנסות שלו. ירידה באחוזי הצפיה בשידורי החדשות לא מטרידה אותם במיוחד. אותו הדבר לגבי רשתות השידור הלא מסחריות ברדיו.

בכל מה שקשור לדיווחים מהמזרח התיכון, העיתונות התעלתה על עצמה. הסיכסוך באזורנו הפך להיות ''שדה הניסויים'' העיקרי עבור התקשורת החדשה. הדיווחים העיתונאיים מוייטנאם היו מאוד מגמתיים, אבל לא היו שם הרבה מקרים של דיווחים שקריים ממש. לא כן באשר לדיווחים אודות הסיכסוך הישראלי הערבי. כאן לא היו כל מעצורים, כי הנייר סובל הכל. דיווחים שקריים בוטים היו תופעה יום יומית. לניו יורק טיימס יש מדור של ''תיקון טעויות'' בו הם מתנצלים (זה קורה כשאין להם ברירה) על ''טעויות'' בדיווח. לאורך כל עשור אוסלו, ובמשך כל התקופה שעברה מאז הפיאסקו של קמפ דייויד 2000, לא היה מיקרה אחד בו חלה איזו שהיא ''טעות'' בדיווח שהיתה לרעת הערבים. כל ה''טעויות'', ללא יוצא מן הכלל (ומדובר במאות מקרים) היו לרעת ישראל, מה שפשוט לא ייתכן מבחינה סטטיסטית. באותם המיקרים בהם העיתון מצא לנכון לפרסם התנצלות ו/או תיקון הטעות היא הופיעה תמיד באיזו פינה נידחת בעמודים הפנימיים של העיתון ובמועד בו כבר לא היה כל טעם לדבר על הנושא.

כל עוד התופעה התרכזה סביב הדיווחים מהמזרח התיכון, זה לא ''הזיז'' במיוחד לקורא האמריקאי הממוצע, כי למעט הציבור היהודי ועוד מספר לא גדול של אוהדים לא יהודים, הסיכסוך הישראלי ערבי לא היה בדיוק בראש רשימת הנושאים שהטרידו את הציבור כאן. הדברים השתנו בעיקבות ארועי ה-‏11 בספטמבר. רגישות הציבור לאמיתות הדיווח השתנתה לחלוטין כשהנושא הגיע ''הביתה''. עיתונאים בעלי יוקרה ומוניטין גילו להפתעתם שמה שעבד כשהיה מדובר בסיכסוך מקומי במיזרח התיכון לא מתקבל ברוח כל כך אוהדת כשמדובר בארועים מבית. לפתע התברר שנכונותו של הציבור לבלוע לוקשים איננה בלתי מוגבלת. הדיווחים השקריים בחזית הבית הגיעו לשיא במהלך הבחירות האחרונות לנשיאות, כשהעיתונות נתפשה פעם אחר פעם ''על חם'' בשקרים בוטים, וזה נמשך עד היום. הסיפור האקטואלי הוא בדיה שהפיץ השבועון Newsweek אודות חילול כביכול של הקוראן בידי אמריקאים במהלך חקירתם של חשודים בטרור במחנה המעצר בגוואנטאנמו.

למען האמת, במערכות ואצל בעלויות העיתונים יש מודעות לבעיה, והם די מוטרדים ממנה. לעיתונות הכתובה אין הרבה אלטרנטיבות. ירידה במספר הקוראים ו/או המנויים מתורגמת ישירות לירידה בהכנסות ממודעות פירסומת, וזה כואב. הם מנסים להתמודד עם הבעיה ולהציע פתרונות. למרבה הצער, עדיין אין כל נכונות להודות בסיבה האמיתית, שהיא חוסר האמינות הנובע ממספר גדול של מקרים אמיתיים של דיווח שקרי מגמתי. נכון לרגע זה, יש בתחום הזה מנגנון הכחשה שמונע הכרה באמת. לדוגמא, הניו יורק טיימס הקים לאחרונה וועדה פנימית לבדיקת הבעיה ולהציע דרכים לשיפור מעמדו של העיתון בעיני הקוראים. בהגדרת המשימות של הוועדה מפורטות עשר נקודות עליהן יש לתת את הדעת. להלן הנוסח המקורי באנגלית:
רואים בעליל שאין התייחסות אפילו ברמז לנושא של דיווחים שקריים. כדאי להזכיר כאן שרק לפני מספר חודשים הניו יורק טיימס פיטר כתב בכיר שנתפש בפיברוק חדשות, ושבעיקבות פרשת Dan Rather העיתון טבע את הסיסמא Fake but Accurate.

למרבית העיתונים יש היום אומבודסמן - מעין נציב תלונות הציבור, שתפקידו להתייחס לטענות של קוראים על דיווחים מוטים בעיתון. נסיתי לפני מספר חודשים את כוחי וכתבתי מכתב לאומבודסמן של ה-Guardian, בכיר עיתוני בריטניה, שמצטיין בהפצת ידיעות מסולפות על הסיכסוך הישראלי ערבי. הנ''ל טרח לענות לי, וכמובן שבתשובתו הוא הכחיש את האשמתי בדבר חוסר אובייקטיביות בדיווחים של העיתון. מה שמעניין במיוחד הוא הנימוק ''המשכנע'' שהוא הביא להוכחת דבריו: ''ערכתי משאל על הנושא בין כל עובדי העיתון וכתביו, ורוב מכריע בין הנשאלים היה בדעה שהדיווח בעיתון הוא ללא משוא פנים''. לך תתווכח עם היגיון כזה. רציתי לשלוח לו שאלה נוספת בקשר לכמה בדיוק זה ''רוב מכריע'', אבל החלטתי שחבל על הזמן.

התרחיש המתואר ב-Epic14 יהפוך למציאות, ובצדק, אם העיתונות, ובמיוחד העיתונאים, לא ירדו מהעצים הגבוהים עליהם טיפסו.

---