החלטתו של איגוד המורים האקדמיים בבריטניה (AUT), להחרים את אוניברסיטת חיפה, עוררה בארץ תגובות של זעם ועלבון. הכעס ותחושת העלבון היו לדעתי קצת מוקדמים, מפני שעד כמה שלא נעים להודות, ההחלטה הזאת היתה מוצדקת ובהחלט במקומה, אם כי לא בדיוק מהסיבות אותן מנה ה-AUT. הסיבות הן חוסר עמידה בקריטריונים אקדמאיים מינימליים הנדרשים כדי להתהדר בתואר ''אוניברסיטה''.

בשום מוסד אקדמאי הראוי לכינוי הזה לא יעלה על הדעת לאשר למי שהוא עבודת מחקר מפוברקת, ועוד להעניק תמורתה תואר. יותר מכל דבר אחר, זה המבחן העליון של זכאותו של מוסד להימנות על הקהיליה המכובדת של מוסדות מחקר. חוקר שנכשל בתחום הזה יעוף כמו טיל מיד כשהמירמה תיחשף, והוא יכול לשכוח ממציאת מקום עבודה באיזה שהוא מוסד אקדמאי אחר בעולם. כאן לא יעזרו לא קביעות ולא בירבורים כל שהם אודות ''חופש אקדמאי''. זה חל גם על העבריין עצמו וגם על כל מי שידו היתה במעל. אין כאן מקום לפשרות וגם לא לגישה של ''לפנים משורת הדין''. חוקר שנתפס במעשה כזה, שום הילה של העבר לא תושיע אותו. מוסד שאיננו נוהג לפי הקריטריונים האלה, מאבד כל זכות לקרוא לעצמו אוניברסיטה, או לצפות שמי שהוא יתייחס ברצינות לעבודות מחקר היוצאות ממנו. את הנזק שנגרם ע''י אחד שסרח לא ניתן לצמצם רק לחוג או לפקולטה בהם זה קרה. המוסד כולו יצא ניזוק.

''אוניברסיטת'' חיפה מעדה פעמיים. כשהתפוצצה הפרשה של תדי כ''ץ, היא לא פסלה מייד את ''עבודת המחקר'', ולא להעיפה אותו לכל הרוחות בצרוף המנחה (עם או בלי קביעות). הנהלת האוניברסיטה, מסיבות השמורות עמה, החליטה להסתפק בדרישה מה''חוקר'' שיעשה ''תיקונים''. מה שיותר חמור, דוברת האוניברסיטה מצאה לנכון לא רק להגן על אי פסילת העבודה, היא אף הגנה על הציון הגבוה שניתן למחקר המפוברק (97!) בנימוק ש''החוקר הפגין שיטות מחקר'' שהצדיקו את ההערכה לה זכה... מחקרים היסטוריים זה לא בדיוק השטח שלי, אבל ''שיטות מחקר'' ופיברוק תוצאות לא הולכים ביחד בשום תחום מחקר שאני מכיר – לא במדעי הטבע, לא במדעי החברה, לא במדעי הרוח וגם לא במדעי המדינה. אבל מאותו הרגע שדברים אלה נאמרו מפי דוברת רשמית של המוסד, אוניברסיטת חיפה הפכה להיות אוניברסיטת חפיף ואיבדה כל זכות להכרה אקדמאית בכל תחום שהוא.

אינני יודע אם אילן פפה היה המנחה של תדי כ''ץ בעבודת ה''מחקר'' שלו, או שהוא סתם סייע לו בפיברוק העדויות, אבל אין ספק שמעורבותו בנושא היא מעל ומעבר. זה בא לידי ביטוי במכתבו ל-AUT, בו הוא מביע תמיכה בהטלת החרם. למעשה, מקריאת תוכן המכתב, כפי שהתפרסם בעיתונות, פפה מודה בפה מלא שהוא היה מעורב ב''מחקרו'' של תדי כ''ץ. המשך העסקתו של פפה ע''י אוניברסיטת חיפה איננו שייך ל''חופש האקדמאי'', וגם אין לזה כל קשר לדעותיו הפוליטיות. העסקתו של רמאי אקדמאי כמו פפה, מהווה אות קין על כשירותו האקדמאית של המוסד המעסיק אותו.

כמו בסיפור המקראי על בלעם, גם על מכתבו של פפה ל-AUT אפשר לאמר ''רצה לקלל ויצא מברך''.

אינני יודע מה המצב היום מבחינת ה''תואר'' האקדמאי של תדי כ''ץ, אבל בפעם האחרונה שקראתי עליו ב''מעריב'' דובר עליו כ''מי שעשה עבודת מחקר השנוייה במחלוקת בשל השלכות פוליטיות''.
קראתי היום (3 למאי) בג'רוסלם פוסט שהסגל האקדמאי של אוניברסיטת חיפה מתנגד לפיטוריו של פפה מאחר שלדבריהם ''אין לרדוף אדם בשל דעותיו הפוליטיות, ובמיוחד אין לפטר מרצה בעל קביעות מסיבות פוליטיות''. החבר'ה האלה מתקשים כנראה להבין שמדובר ברמה אקדמאית ולא בחופש אקדמאי. הם לא תופסים שהמשך נוכחותו של פפה במיסדרונות האוניברסיטה הופך לחוכא ואיטלולא את כל היומרות האקדמאיות שלהם.

לא נותר לי אלא לצטט שוב את מה שאמר אחד מגדולי הוגי הדעות של המאה העשרים, ג'ורג' אורוול:

ככלל, ניתן לאמר שהאינטלקטואלים טועים יותר מהאנשים הפשוטים לגבי מרבית הנושאים. יש רעיונות שהם כל כך אוויליים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם, שום אדם פשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש.

It is generally true to say that intellectuals have been more wrong about most issues than the common people. Some ideas are so stupid that one has to be an intellectual in order to believe in them, no ordinary man could be such a fool.

מה שמעניין הוא שהדברים האלה נאמרו במקורם על האינטלקטואלים בבריטניה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. לפי התנהגות חברי ה-AUT כנראה שהרבה לא השתנה אצלם מסוף מלחמת העולם השנייה.