שלשום התקיימו בו-זמנית שתי הפגנות, במרחק של כמה עשרות קילומטרים זו מזו.

האחת נערכה בהתנחלות חומש, ליד ג'נין. עשרות אלפי מתנחלים ואוהדיהם באו כדי להפגין נגד הפינוי הצפוי של התנחלות זו. המפגינים נשבעו להפר את החלטות הממשלה והכנסת. אחד הודיע שאפשר יהיה לפנות אותם רק בארונות-מתים מכוסים בדגל הלאומי.

מאות רבות של חיילים ושוטרים שמרו על המפגינים מפני כל צרה לכל אורך הדרך. ''קול ישראל'' סיפר ששוטרי-התנועה קיבלו הוראות מחברי מועצת יש''ע.

באותו הזמן נערכה הפגנה בכפר בילעין, ממערב לרמאללה. תושבי הכפר והסביבה ופעילי-שלום ישראליים הפגינו ביחד נגד ''גדר ההפרדה'', העומדת לקום על אדמת הכפר.

הפגנה זו הותקפה בפראות על-ידי החיילים והשוטרים, שהתנפלו, היכו, פצעו ועצרו, תוך שימוש בכלי-נשק ישנים וחדשים. לאנשי-הביטחון היה ''רצח בעיניים''.

באיזור זה אין אפילו יומרה שגדר-ההפרדה נועדה לצרכי-ביטחון. המטרה האמיתית שלה ברורה לחלוטין לכל מי שמבקר שם: לגזול את אדמת בילעין ושכנותיה כדי להרחיב את ההתנחלות קריית-ספר.

אני זוכר את המקום הזה מלפני עשר שנים. היו שם מטעי-זיתים מטופחים, שהופקעו והושמדו בדחפורים. גם אז הזמינו אותנו בני הכפרים הסמוכים כדי למחות ולנסות לעצור.

עכשיו עומדת שם עיר גדולה של חרדים, הגדלה במהירות. תוואי גדר-ההפרדה נושק לבתים האחרונים של בילעין ומנתק את הכפר משארית אדמותיו. המטרה ברורה: על אדמות אלה יקומו עוד ועוד שכונות חדשות של קריית-ספר. יחד עם ההתנחלויות הסמוכות, מודיעין עילית ומתתיהו, זהו אחד מ''גושי ההתנחלות'' שממשלות ישראל (ליכוד ועבודה כאחת) רוצות לספח לישראל, בהסכמת הנשיא בוש.

התוכנית של הכפר הייתה לקיים הפגנה שקטה על תוואי הגדר ולשתול שם שתילי-זית סמליים. אך הניסיון באיזור זה לימד אותנו שיש לצפות להתנהגות אלימה של כוחות-הביטחון. רק פעילים המכירים את התנאים ומנוסים בהם התבקשו להתייצב. היינו כמאתיים ישראלים, גברים ונשים, צעירים וקשישים. ההוראות שניתנו באוטובוסים, בכתב ובעל-פה, היו להקפיד על הפגנה בלתי-אלימה באופן מוחלט.

ציפינו שיעצרו את האוטובוסים שלנו כבר בדרך לשם, ותיכננו מה לעשות במקרה זה. התפלאנו כשאיש לא הפריע לנו להגיע אל הכפר. רק בדיעבד תפסנו שזו הייתה מלכודת.

בכפר הצטרפנו לכאלף מבני המקום והכפרים הסמוכים, גברים, נשים וילדים, והתחלנו לצעוד לעבר תוואי הגדר. בראש הלכו השר הפלסטיני לשעבר כדורא פארס, המועמד לנשיאות הפלסטינית ד''ר מוצטפה ברגותי, חברי-הכנסת ברקה, זחלקה ודהאמשה, ראשי הכפר ואני. נשאנו בידינו ענפי זית, שביקשנו לשתול לאורך התוואי. בני הכפר גם נשאו עימם דגל פלסטיני באורך 50 מטר. לפנינו נסע בקצב הליכה טנדר מקושט, וכרוז הכריז בעברית ברמקול רב-עוצמה: ''זוהי הפגנה שקטה ובלתי-אלימה!''

כקילומטר לפני התוואי עצרה אותנו שרשרת של אנשי-בטחון. לא היו עליהם תגי-יחידה, ולכן לא ידענו אם הם חיילים או אנשי משמר-הגבול.

פתאום, בלי שום הקדמה, נורה עלינו מטח של גז מדמיע.

תוך שנייה היינו אפופים בענן לבן של גז, כשקולות-הנפץ רודפים זה את זה מכל הכיוונים.

המפגינים, משתעלים ונחנקים, נפוצו לצדדים. רבים מהם עקפו את החיילים והמשיכו להתקדם בשטח הטרשי. הם נעצרו על-ידי שרשרת שנייה, שגם שם הומטר עליהם גז.

אנחנו, שהיינו בחוד ההפגנה, המשכנו והגענו עד לחמישים מטר מהתוואי, כאשר שרשרת שלישית של חיילים תקפה אותנו. ח''כ ברקה התחיל להתווכח עם קצין, ובעודם מתווכחים בלהט, הטיל חייל מטווח אפס רימון של גז מדמיע בין רגליו. ברקה נפצע קל ברגלו. חייל אחר, פראי במיוחד, תפס את השלט שהחזקתי בידי - דגלי ישראל ופלסטין - ודחף אותי בכוח כזה שהפיל אותי לאדמה.

במקומות אחרים הייתה ההשתוללות חמורה עוד יותר. קולות-נפץ של רימוני גז והלם הגבירו את המהומה. מוחמד חטיב, מראשי כפר בלעין, הבחין בבחור רעול-פנים שהתחיל לזרוק אבנים לעבר החיילים. הוא רץ אליו כשהוא צועק לו להפסיק. ''החלטנו לא לזרוק אבנים!'' התנשף. ''אם אתה רוצה לזרוק אבנים, תזרוק בכפר שלך, לא שלנו. בכלל, מאיזה כפר אתה?'' האיש הסתובב אליו והתנפל עליו, כשהוא קורא לעזרה לחבריו ואגב כך תולש את המטפחת מפניו וחובש כובע-משטרה.

כך יצא הסוד וגם תועד במצלמות: במקום הופעלה יחידה של ''מסתערבים'', ואלה התחילו בזריקת האבנים כדי לספק לכוח העיקרי עילה להתנפל עלינו. ברגע שהתגלו, פנו ותקפו את המפגינים שלידם, שלפו אקדחים והחלו עוצרים אותם. אחרי מעשה, כשהתברר לה שהמעמד צולם על-ידי צלמי הטלוויזיה מכל העולם, הודיעה המשטרה, רשמית, שהשלכת האבנים היא השיטה של מסתערבים כדי להיטמע בהמון.

במהלך היום התגלו כל יתר פרטי האירוע: הצבא הביא למקום מראש יחידה שאף פעם עוד לא הופעלה בתפקיד כזה: יחידת ''מצדה'' של שרות בתי-הסוהר, שתפקידה לדכא מרידות בבתי-הכלא. זוהי יחידה פראית במיוחד, אולי האלימה ביותר בארץ, שצוידה באמל''ח חדשים, שגם הם לא הופעלו עד כה. בין השאר: כדורי-מלח, הנורים מטווח קרוב, שתפקידם לפצוע ולגרום לכאבים חזקים במיוחד. אותו מוחמד חטיב, גבר בן 30, אב לשני ילדים, נפגע מארבעה כדורים כאלה בגבו: עיגולים גדולים, נפוחים, כחולים-שחורים, לכל רוחב הגב.

כדורי-מלח אלה הובאו לארץ בראשית שנות ה-‏90, אך הצבא נרתע מלהשתמש בהם עד כה. הם נוסו לראשונה עלינו.

מסתבר שהצבא הכין את הפעולה כולה מראש כמלכודת. יחידת ''מצדה'' תירגלה את שיטותיה ואמצעי-הלחימה שלה על המצעד השלו של אזרחים.

ההבדל המדהים של הטיפול בשתי ההפגנות צריך לעורר למחשבה.

המתנחלים מתכוונים ומנסים בגלוי לשתק את המדינה, לשים לאל את החלטות הממשלה והכנסת, ולמעשה להפיל את הדמוקרטיה הישראלית. אבל אריאל שרון ואנשיו קוראים פומבית ''לחבק אותם'', ''לאהוב אותם'' ולהתייחס בהבנה לכאבם. זוהי ההנחיה לכוחות הביטחון. לפעילי-השלום שמור יחס אחר לגמרי.

הדבר שופך אור על תופעה הרבה יותר חשובה, העלולה להשפיע על גורל המדינה. בארץ כבר כל-כך התרגלו אליה, עד שמקבלים אותה כמובנת מאליה. בחוץ-לארץ לא מודעים לה בכלל.

העובדה היא שמדי יום ביומו מקדישים כל כלי-התקשורת את עיקר הדיווחים שלהם לתעמולת המתנחלים. בכל מהדורות-החדשות של שלושת ערוצי-הטלוויזיה מוקדש עכשיו, מדי ערב, חלק נכבד לאירועים של מתנחלים, לנאומים של מתנחלים ולראיונות עם מתנחלים. לעיתים קרובות זה תופס את מחצית המהדורה.

ביניהם לבין כלי-התקשורת נוצרה מעין סימביוזה - עובדים ''בראש אחד''. אלה מכינים בכל יום כמה אירועים למען התקשורת, וזו מסקרת אותם בשקיקה, עד כדי הפיכתה לשופר-תעמולה של המתנחלים והימין הקיצוני. פעם היה נהוג להביא את דברי הצד השני, לשם ''איזון''. לא עוד. למתנחלים אין צד שני.

במהדורות החדשות לא נשמעת עליהם אף מילה אחת של ביקורת. אנשי השמאל המימסדי מדברים גם הם על הצורך ''להבין אותם'' ו''לחבק אותם'', וכך כמובן גם כל דוברי הממשלה והמפלגות הגדולות. לאנשים שדעתם הפוכה לא ניתנת שום אפשרות להשמיע את דבריהם על המתנחלים בכלי-התקשורת העיקריים של המדינה.

כך נוצר מצב שבו הדמוקרטיה הישראלית מעמידה את כל כלי-התקשורת שלה לשימושם הבלעדי של אויבי הדמוקרטיה. אפילו ברפובליקה של ויימאר לא היה מצב כזה.

נראה אבסורדי? רק על פניו. כי למעשה זה דווקא משקף את המצב האמיתי: למרות הדיבורים הרמים על ''התנתקות'', לבו של שרון עם המתנחלים. הוא מתכוון לספח למדינה את רוב רובן של ההתנחלויות בגדה המערבית - ואולי כמעט את כולן.

המחלוקת הנוכחית על קומץ ההתנחלויות הקטנות ברצועת-עזה היא, בעיניו, מין ריב משפחתי, שיחלוף במהרה. שרון דווקא מעוניין להעצים את המהומה ולהזין אותה, כדי להוכיח לאמריקאים שאינו מסוגל לפרק התנחלויות ומאחזים. עובדה: מעולם לא השתמשו הצבא או המשטרה בגז מדמיע נגד מפגינים מהימין, גם כאשר תקפו את החיילים ופצעו אותם (כפי שקורה לעיתים קרובות, למשל בחברון) וגם כאשר הם חוסמים צירי-תנועה מרכזיים וגורמים לפקקי-תנועה ענקיים.

ואילו המחלוקת איתנו, פעילי השלום, האופוזיציה האמיתית לממשלה, היא מאבק אמיתי על עתיד המדינה: האם תהיה זאת מדינה בגבולות הקו הירוק, מדינה ליברלית ודמוקרטית שתחייה בשלום עם מדינה פלסטינית אמיתית שתקום לצדה, או שתהיה זאת מדינה כובשת, לאומנית, שתשלוט בפועל בכל הגדה המערבית ותחזיק את הפלסטינים בכמה מובלעות מנותקות.

כשרואים זאת כך, ההנחיות שניתנו לצבא הגיוניות לגמרי: חבקו את המתנחלים, כי הם אחינו בעבר ובעתיד, והכו בפעילי-השלום, כי הם האויב.