סוגיית ''זכות השיבה'' אינה מניחה לנו ועולה חדשות לבקרים לדיון. ארגוני הפלסטינים לזרמיהם השונים מאוחדים בדרישה לממש את זכות השיבה, שבלעדיה לדבריהם לא יהיה פתרון לסכסוך הדמים בין שני העמים. חלקים מהשמאל הרדיקלי הישראלי תומך בדרישה זאת. כולם מסתמכים על החלטה 194 של העצרת הכללית של האו''ם שהתקבלה ב-‏11 בדצמבר 1948, ורואים בה את העוגן הבינלאומי המחייב את ישראל לקלוט מיליוני פליטים פלסטינים, אם אלה יחפצו לחזור לכפריהם, עריהם ובתיהם בהם גרו בטרם המלחמה.

החלטה 194 היא רבת סעיפים, ומזה שנים רבות לא עיינתי בה. החלטתי לחזור ולקרוא אותה ביסודיות, והנה אורו עיניי. העיסוק בפליטים הוא זניח, רק סעיף אחד (סעיף 11) מתוך חמישה עשר סעיפי ההחלטה. קריאה מעט יותר מעמיקה בו מלמדת, כי לא מדובר בזכות שאינה תלויה בדבר, אלא בפניה ''לממשלות ולרשויות הנוגעות'', לאפשר לפליטים המוכנים לחיות בשלום עם שכניהם לחזור לבתיהם, או לשלם פיצויים למי שיבחרו לא לחזור ולמי שרכושם אבד או ניזוק ועל כן אין להם לאן לחזור.

כידוע החלטות העצרת הן בבחינת המלצות בניגוד להחלטות מועצת הביטחון שהן מחייבות, עם סנקציות בצדן (ישראל הוכיחה שאם יש גיבוי מעצמתי, אפשר גם לצפצף על החלטות המועצה).

לא אכנס לדיון פרטני בהיבטים המשפטיים של ההחלטה. אסתפק באמירה כי יש מחלוקת בין משפטנים באשר לפרשנות סעיף 11. אני מפנה את הקוראים לדיון שהתקיים בין נציגת הארגון הפלסטיני ''בדיל'' (שמתמקד בזכויות הפליטים) לבין עו''ד מיכאל ספרד, דמות מובילה בתחום המאבק המשפטי למען זכויות אדם, שם הסביר מיכאל מדוע הפירוש הפלסטיני לסעיף 11 הוא מאד בעייתי, בלשון המעטה, מההיבט המשפטי. (יום עיון בנושא הפליטים).

החלטה 194 מוכיחה גם את החשיבות של מימד הזמן. ההחלטה מ-‏1948 מצמידה את החזרה עם הנכונות לשלום.

מאחר והעולם הערבי דאז, על כל חלקיו, דחה חד משמעית את החלטת החלוקה של האו''ם משנת 1947, לא הכיר בישראל, שלל את זכות קיומה, ממילא חזרה של פליטים בנסיבות אלה היתה בלתי אפשרית.

מאז עברו קרוב ל-‏60 שנים, נוצרה מציאות חדשה, מספרם של אזרחי ישראל גדל מ-‏650 אלף ללמעלה מ-‏6 מיליון, וכיום אין כמעט מדינה אחת בעולם, כולל מרבית ארצות ערב, התובעת מישראל לממש את סעיף 11 של החלטה 194 לפי הפירוש הפלסטיני המחמיר.

עינינו הרואות, כי מימד הזמן כבר משפיע גם על הדרישה מישראל לסגת לגבולות ה-‏4 ביוני 1967. 37 שנות כיבוש והתנחלות הביאו לכך, לצערי, שגם הרשות הפלסטינית מוכנה להתגמש ולהכיר למשל בשכונות הירושלמיות שניבנו על שטחים שנכבשו ונגזלו ביוני 1967, כעובדה בלתי הפיכה שיש להכיר בה במסגרת הסכם שלום. ארה''ב כזכור כבר הכירה, שוב לצערי, בסיפוח עתידי של מה שקרוי ''גושי התנחלויות''.

יש הצופים פני עתיד כי גם הסכם שלום עם סוריה ימציא איזו נוסחה שתחזיר את הריבונות על הגולן לסוריה ויחד עם זאת לא תחייב, עוד פעם לצערי, את ישראל לפנות מיד את הישובים שניבנו שם.

מימד הזמן נותן לעוולות מעין היתר עיסקה. כך בעולם, כך באזורנו.

הבה נניח לצורך הדיון, כי החלטה 194 היא אכן מחייבת.

כאמור, סעיף הפליטים הוא אחד מני 15 בהחלטה 194. אני מצאתי ענין בסעיפים אחרים. סעיף 7 שמדבר על החלת משטר בינלאומי על ירושלים. סעיף 8 משרטט בבהירות את גבולות המשטר הבינלאומי בירושלים וסביבתה: במזרח אבו דיס, בדרום בית לחם, במערב עין כרם (כולל השטח הבנוי של מוצא) ובצפון שועפאת.

אחת התופעות המופלאות שגיליתי, היא, שהפלסטינים, הטוענים כלפיי ישראל כי היא מפירה בבוטות את החלטת 194 באשר לשאלת הפליטים, חוברים לישראל בהפרת הסעיפים 7 ו-‏8 הנוגעים לירושלים ולמקומות הקדושים. גם הישראלים וגם הפלסטינים נאחזים בירושלים כבירתם. ערפאת כזכור היה מוכן לצעוד עם מיליון שאהידים לירושלים, וטען כי הוא והרשות בראשותו אחראים לשמירת המקומות הקדושים בירושלים. הפלסטינים (המתונים) רואים במזרח ירושלים את בירתם, ודורשים את החזרתה אליהם מידי ישראל, ואילו ישראל, אף היא לא חולמת על העברת העיר למשטר בינלאומי ודורשת מהעולם להכיר בירושלים כבירתה. בקיצור, שני הצדדים הניצים ביניהם באלף ואחת בעיות, נמצאים בחזית אחת בהפרת הסעיפים 7 ו-‏8 של החלטה 194.

אני תומך נלהב של מימוש סעיפים 7 ו-‏8 של החלטה 194 משום שהוא יעקר את הקנאות הדתית מהסכסוך. עצתי לכל החברים היקרים הרואים עצמם כשומרי הגחלת השמאלית בטהרתה, ותומכים בקנאות ראויה להערצה בזכות השיבה הפלסטינית לישראל, לשנות את סדרי העדיפויות. הבה נשנס מותניים למימוש משטר בינלאומי על ירושלים כנאמר בסעיפים הנפלאים 7 ו-‏8 של ההחלטה הנ''ל, ונראה כיצד יהודים וערבים ובני לאומים אחרים בני דתות שונות ומגוונות חיים ביחד תחת משטר בינלאומי של האו''ם. אם הניסיון הירושלמי של דו קיום יעלה יפה, ממילא כל הנושאים האחרים יקבלו, אולי, פנים פחות מאיימות.

---

חטיפת בחסות בית המשפט העליון

החלטת בית המשפט העליון מלפני מספר ימים בענין שמוכר בציבור כ''תינוק המריבה'', לפיה לא יוחזר התינוק להוריו הביולוגים, קוממה אותי. מה שקרה כאן הוא לטעמי חטיפת תינוק מהוריו על ידי המדינה, כאשר בית המשפט העליון נותן לחטיפה את הגיבוי המשפטי. שוב הוכח כי בית המשפט העליון הוא זרוע מוארכת של רשויות השלטון.

במשפט זה באו ידי ביטוי סימני ההיכר של ניצחון החזק על החלש, האמיד על העני, היהודי המסורתי על הלא יהודיה.

סיפור המעשה בקיצור: אישה לא נשואה, שאינה יהודיה לפי ההלכה, עמדה ללדת. נציגי משרד הרווחה החתימו אותה על מסמך בו היא מוותרת על תינוקה למען מסירתו לאימוץ.

בתחילה היא סירבה לגלות מיהו האב.

המדינה מסרה את התינוק למשפחה מאמצת כאשר ''האב לא ידוע''.

החוק מאפשר לאם להתחרט תוך חצי שנה. כעבור שלושה חודשים הודיעה על כי היא חוזרת בה מהסכמתה לאימוץ ומבקשת לגדל את תינוקה. היא טענה שנציגי משרד הרווחה החתימו אותה 8 ימים לאחר הלידה, כאשר היתה עדיין מבולבלת ותחת טראומת הלידה. בינתיים נודע לאב על לידת בנו, והוא החליט לקחת אחריות. הוא חזר לחיות עם בת זוגו ותבע מבית המשפט לבטל את המסירה לאימוץ, שהרי הוא כלל לא נשאל.

כאן עשתה המערכת המשפטית תרגיל משפטי. היא הקפיאה את בקשת האם לביטול הסכמתה וטיפלה אך ורק בבקשת האב להכיר בו כמי שחייב אף הוא לתת את הסכמתו.

המשפחה המאמצת, יהודיה לפי ההלכה ועל פי פרסומי העיתונות בעלת יכולת כספית ואף שומרת מסורת, שכרה שני עורכי דין יקרים מהשורה הראשונה (במקרה, או שמא לא? אשכנזים). ההורים הביולוגים, בעלי יכולת כספית מאוד מוגבלת, שכרו עורכי דין פחות ידועים (ובמקרה, ואולי לא? יהודים מזרחים).

שתי הערכאות הראשונות, בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, החליטו כי התינוק יוחזר להוריו הביולוגים.

בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים, הניף גרזן על החלטת המחוזי, והחליט ברוב של 6 מול 1 להשאיר את התינוק אצל הוריו המאמצים.

איש לא טען, כולל חוות הדעת שצידדו בהשארת התינוק אצל הוריו המאמצים, כי ההורים הביולוגים אינם בעלי מסוגלות הורית. במלים אחרות, לא מדובר בהורים המואשמים בהתאכזרות לילדים או המסכנים את חייהם. להיפך, חוות הדעת השפיעו רק מלים טובות על ההורים הביולוגים, ובכל זאת התינוק נגזל מהם בחסות אותה מנטרה חמקנית ורבת פיתולים, הקרויה ''טובת הילד''.

שופטי בית המשפט העליון אינם נביאים, ועל כן אין להם מושג ירוק מה יקרה לתינוק בעוד 15 או 20 שנה.

אני צופה בלא מעט תכניות העוסקות בצעירים שאומצו ואשר נפשם יוצאת להכיר את ההורים הביולוגים.

השאלה מדוע ננטשו, אינה נותנת להם מנוח. זו צלקת המלווה אותם כל חייהם.

איש אינו יודע אלו צלקות תיחרטנה בעוד שנים, כאשר ייוודע לו כי הוריו הביולוגים חפצו בו בכל מאודם, נלחמו עליו, וההורים המאמצים בחסות המדינה ובית המשפט גזלו אותו מהוריו. יתכן שהנזק הנפשי שיגרם לו יהיה חמור בהרבה מהטראומה הזמנית שתיגרם לו בגיל שנתיים עם העברתו להוריו הביולוגים, מה עוד והעברה כזו, אם היתה מתרחשת, היתה מלווה ביעוץ מקצועי צמוד.

בנוסף ל''טובת הילד'' נעזר בית המשפט בהחלטתו ''בזמן הרב שעבר'' בגלל ההליך המשפטי. אתם מבינים זאת? קודם המערכת ממזמזת את ההליך, סוחבת אותו לאורך קרוב לשנתיים, ואחר כך בא בית המשפט העליון בתמימות קדושה, ומשתמש בזמן הרב שהוא תרם לו, כעילה לאי מסירת הילד להוריו.

אנשים נאורים, הדוגלים בשוויון בין גברים לנשים, נאבקים על כך כי גברים ייקחו אחריות על מעשיהם כאשר אישה נכנסת להריון. אנו מגנים גברים שנעלמים מהשטח לאחר שאישה איתה ניהלו מערכת יחסים נכנסה להריון.

וכאן, כאשר הגבר לקח אחריות, רוצה לגדל את הילד עם בת זוגו, באה המדינה ואומרת לו, ''יאללה, עוף לנו מהעיניים, אינך צד בענין''.

באחת: מאיזה צד שלא נסתכל על הנושא, משרד הרווחה ובית המשפט העליון מצחינים למרחוק.

אילו אני הורה לתינוק כזה, לא הייתי מכיר בלגיטימיות של ההחלטה, שעובש טוטאליטרי עולה ממנה, ומחזיר אליי ולבת זוגי את הילד שהמדינה חטפה.

---

שפוך חמתך על מדינת ישראל

זאת השנה ה-‏38 שישראל חוגגת את הפסח כמדינה משעבדת ומדכאת, מבית ומחוץ.

אין צביעות גדולה מזו לראות מתנחלים בקרית ארבע ושאר מצודות האפרטהייד בשטחים הכבושים, או חיילי צבא הכיבוש במחסומים, חוגגים את חג החירות ''משעבוד לגאולה'' כאשר הם נתונים בעיצומה של מלאכת הדיכוי הבזויה.

זה מכבר אינני קורא את ההגדה, בין השאר גם בגלל תכניה המחנכים לשנאת עמים, ובמקום לשפוך את חמתי סתם כך על הגויים, אני שופך אותה על זרועות השלטון המושחת והמשחית של מדינת ישראל והתומכים בהם.

באופן פרדוכסלי, מי שיציינו בעל כורחם את משמעותו האמיתית של החג, הם הפלסטינים בשטחים הכבושים ובבתי הכלא הישראלים, מהגרי העבודה הנרדפים על ידי משטרת הגירוש, המובטלים, דרי הרחוב, הקשישים הנסמכים על קצבה זעומה, הילדים הרעבים וכל אלה המתקשים להביא פת לחם למשפחתם, שעבורם הנאמר בהגדה ''השתא עבדיי לשנה הבאה בני חורין'' הוא ביטוי לתקווה וכמיהה אמיתיים.