|
|
|
נגישות השושנים אל היכל המלך (כי לעולם חסדו)
כל יום, משרתכם אחיכם הקטן מגיע לארמון המלך חמוש זרת שושנים.
כל יום, טרם אכנס לדרך, דופק בשער בית המלך חנוני בלבוש מכובד אשר מציע סחורתו לשומרי בית-המלכות: פרחים כל-מני מקושטות חוטי זהב בעטיפות עדינות, אשר יוצבו על שולחן המלכים לדבריו וימשכו מהם ברכה. כל יום יוצא אותו החנוני יגע כעבור שניות אחדות של ויכוח עגול אדום עם שומרי שער המלכות, המסרבים אף לשמעו. רואים אותו אנשי השכונה המלווים ומשרתים למלך, ורואים אותו נשותיהן של שרים ומשנים וסופרים ואנשי חיל, ובראות דמותו הנכבדת מתגלה מגינת הארמון הזעיר, חושבים אותו למוצא חן במלכות ומתחרים ומכריזים בסחורתו עד תומה.
לא כן אצל משרתכם, אחיכם הקטן, המגיע רק אז לבית המלכות וחמוש זרת שושנים עולה מדרגה על מדרגה אל מול השער הזוהר. בשירה וטוב לבב מציג, כנף בכנף, את טיב התענוג הנזדמן מתוך מתנת ידו. נועם הדברים מושך אליי את השומרים העומדים מולי בעוד מביטים עליי בחמדה, ויש מתוכם שישים יד על התרצה לחטוף פרחיי, להובילם אל-פני המלך.
האיש השלשי מגיע כל-רגע במשך הבוקר, סוחב עגלה אתה נכנס לצד האחורי אל שער המשביר שלארמון. עם המשרתים הממונים הוא נושא ונותן: עם היחידים שיענשו אם ליום אחד לא יתיצבו זרתי פרחים טריים בכבוד המלך. נושא ונוטל והולך בשקט וצנעה לנוח לנפשו טרם יחזור מחר, כמו כולנו, אל הגינה אשר מצד מזרח של הארמון, בה הגננים קוטפים מדי יום את הורדים ונותנים אותם לפי דרכנו בחינם.
אחד עשיר ואחד רש, ואחד אשר יגיע פרי ידו להיכלות לפני הצהריים, ויצוה המלך לממנו כי לעולם חסדו ויקירים לו אוהביו.
|
|
|
