יוסף בראלאילו google הוא מעין ''רב ערך'' ויוסף בראל הוא ''ערך'', יש לנו אנציקלופדיה עם יותר מאלפיים ''ערכים'' בשם
יוסף בראל. למען הדיוק יש באתר הישראלי של ''גוגל'' 2,610 ידיעות והתייחסויות ליוסף בראל. מדגם קטן שעשיתי לימד אותי שרובם שייכים לאותו יוסף בראל,
מנכ''ל רשות השידור. אזכור כזה צפוף של שם יכול היה להיות מחמיא מאוד, אלמלא היה רחוק מלהחמיא כלל, וזאת בלשון ההמעטה.
אין כמעט תחום שבו לא נמתחת עליו ביקורת: מִנהל לא תקין, תקצוב חורג, כוח אדם מיותר, מינויים פסולים, תכנים לא ראויים, תככים ופרוטקציוניזם וכיו''ב פגמים מן המסד ועד לטפחות. מן הצד הציבורי אין כמעט גוף ששבע נחת מן המנכ''ל, דרך התנהלותו ודרכי הניהול שלו. העובדים בפנים, איגודי היוצרים והמפיקים בחוץ, עיתונאים שמסקרים את הרשות, אנשי אקדמיה שעוסקים בשידור וגם אנשי ציבור או מכונים כמו המכון לדמוקרטיה וכיוצא באלה.
אהוד אולמרטמ''מ ראש הממשלה והממונה על ביצוע חוק רשות השידור אהוד אולמרט, גמר אומר להביא להפסקת תפקידו של בראל בצורה שנקבעה בחוק. זאת תוך מתן אפשרות לבראל לעבור את כל ההליכים. הוא פנה לבג''ץ נגד ההחלטה להפסיק את עבודתו ובג''ץ דחה את התביעה ב-18 באוקטובר 2004. חודש לאחר מכן פנה בראל לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בטענה כי ''מר אולמרט מעורב אישית בנעשה ברשות השידור ודעתו נחושה, מיום שנכנס לתפקידו להדיח את בראל'' ממנכ''לות הרשות. הוא ביקש שימוע וקיבל שימוע. אהוד אולמרט אמור היה להביא באוקטובר 2004 בפני הממשלה את ההצעה לאשר את הדחתו לאחר שכל ההליכים הושלמו. אלא שראש הממשלה דחה את הדיון
בשבועיים. בנובמבר 2004 שוב הייתה אמורה הממשלה לייחד דיון לנושא ושוב הסעיף
נדחה על ידי ראש הממשלה. מקורבי ראש הממשלה צוטטו אז בעיתונות ש
בראל מבקש לפרוש בעצמו ''כעבור שלושה חדשים''. שלושה חדשים אלה הסתיימו במחצית פברואר, ומאז, וגם לפני כן, לא נשמע דבר.
בראל ''ירד למחתרת'' וראו זה פלא גם כלבי הגישוש של התקשורת לא גילו אותו. בעצם הם גם לא חיפשו אותו. הם נכנסו לתרדמת חורף מתוקה ו''יוק בראל''. התקשורת שלנו, ברובה, שבהרבה תחומים היא אמנם ממחזרת את ''החדשות'' אך זאת בעיקר כאשר יש איזה גוף או יחצן שנותנים לה את הדחיפה. אצל בראל איש לא דוחף ולכן ''השקט התעשייתי'' בבראנז'ה.
אז מה יש לנו?
אריאל שרוןיש לנו ראש ממשלה שנוטה חן וחסד ורחמים לנאמניו, לאו דווקא בשטח האידיאולוגי אלא בשטח השירותים (מה שבשעתו קרא מנכ''ל אחר של רשות השידור – טומי לפיד – בהתייחסו למינוי מנהל הטלוויזיה על ידו כי המינוי הוא ''
סרוואטילי''). אולמרט הוא נאמנו של שרון, אבל הוא אינו משרתו של שרון, ושרון, כדרכו, מלבד הפרס ליוסף בראל, מבקש להוכיח לאולמרט שהוא אמנם ממונה על ביצוע חוק רשות השידור, אבל בעל הבית הוא שרון, וכשמדובר בשירותים הוא יקבע כיצד צריך לתגמל.
יש לנו שבע וועדות שעסקו ברשות השידור מאז הקמתה ב-1965, אשר האחרונה שבהם היא וועדת דינור (בראשות מנכ''ל משרדו של אולמרט, רענן די נור) אשר המליצה, בין היתר, במסמך משנת 2004:
- על צמצום השפעת הפוליטיקאים על המינויים של הבכירים ברשות.
- על הוצאת הריכוזיות מן המנכ''ל.
- על פיצול סמכויות הניהול בין מנהלי המדיומים- רדיו וטלוויזיה.
- על שינוי במבנה מוסדות הרשות ובדרך המינויים הציבוריים.
גם הנייר של וועדה זאת הצהיב ויש כל הסיכויים שהוא ילך בדרך כל המלצות הוועדות, שכולם מתו בעודם באיבם.
ו
יש לנו עובדי הרשות. בניגוד לרושם שנוצר, אינני חושב שהיו עובדים שפרשו באחרונה בשל המצב ברשות. בעצם, אם זכרוני ורשומותי לא מטעים אותי, מעולם לא פרש עובד מן הרשות אך ורק מטעמים מקצועיים. זכור לי שהייתה תקופה שהשבועון ''העולם הזה'' פרסם מדי שבוע על איזה בכיר שהתפטר, וכעבור כמה שבועות הבכיר המשיך לעבוד. שכן, השבועון בדרך כלל התייחס לכוונות של התפטרות. אפילו אמנון אברמוביץ, שיש לו קבלות על התפטרות מ''מעריב'' בנושא מקצועי, עזב את הרשות כשרק חצי תאוותו בידו. החצי השני קשור במשכורת המשופרת בערוץ המסחרי. זה ועוד. כל הרשימה שמובאת באחרונה על פורשים מ''קול ישראל'', נובעת בעיקר מתנאי פרישה משופרים ותוך אנחה של ''ברוך שפטרנו''). ככלל, עיתונאים שרוצים להיאבק בממסד שבו הם עובדים, יכולים לעשות זאת רק בפנים. בשום פנים ואופן אין לגנות עובד שאינו מתפטר בשם איזה ערך, בשעה שהוא לא יוכל לנהל מאבק במקום אחר על אותו ערך, אם בכלל הוא ימצא מקום עבודה בשוק התקשורתי הרווי שלנו. זאת היא שטות לצאת קרחים לחלוטין. אבל זאת חכמה כיצד לנהל מאבק מקצועי בפנים.
בסיכום, זה מה יש. ומה שיש זה עגום. שכן, לא זו בלבד שיש מקום לשידור ציבורי טוב, אלא הוא מתבקש, הוא נדרש לנוכח שוק השידור המסחרי, שרבים היו בורחים ממנו אלא נמצא לו תחליף ראוי.
ואולי, אולי עם הדינאמיקה של עזה, יתנתק שרון מיוסף בראל, ואולי אז תיווצר דינאמיקה חדשה שתביא למהפך בשידור הציבורי שלנו. עלינו לייחל לזה.
