הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל. מסתבר שלא כולם מסכימים עם מילות השיר הזה. מאחר ו''עושה שלום'' נאמר בלשון זכר, יש בכך משום טעם לפגם בעיני הפמיניסטיות שבינינו המשוכנעות שללא מעורבות נשית אין סיכוי לתהליך השלום.

לפני קצת יותר משלושה חודשים (ב 6 לדצמבר 2004), הבאתי כאן את סיפורה של אחת מנושאות הדגל במאבק לזכויות האישה (בדיחת השבוע, או הפמיניזם מכה שוב) שקבעה בפסקנות, במאמר שהתפרסם במדור ''דעות'' של העיתון ''מעריב'', ש''גברים אשכנזיים עם עניבה'' אינם מסוגלים לעשות שלום. לבי לבי לביילין שוודאי עליו נאמרו הדברים, אבל האמת היא שגם את פרס כמעט ולא ראיתי בלי עניבה.

אבל הסיפור לא נגמר שם. למאמר ב''מעריב'' מאותם ימים שנראה כבדיחה לא מוצלחת יש המשך. בג'רוסלם פוסט מהיום (7 למרץ 2005) קראתי על כינוס של נשים (יהודיות, ערביות ודרוזיות) שהתקיים במלון ''שרתון'' בתל אביב, בו הועלתה הקריאה ש''אם גברים עושים מילחמה ומובילים בקרב, על הנשים לקחת על עצמן את האחריות לשלום'' --- דברי טליה ליבני, יו''ר אירגון ''נעמת''.

''אין אפילו אישה אחת בכל הקבוצות והמישלחות העוסקות בשלום'' מתלוננת יהודית זוסמנוביץ', העומדת בראש החטיבה לזכויות האישה של אירגון ''נעמת'', המצטטת סקר שנערך ע''י אירגון ''נעמת'' לפיו ''33% מהציבור רוצה לראות מעורבות גדולה של נשים בעינייני המדינה''. וממשיכה טליה ליבני, ''הגיע הזמן שנקום ונכריז שאנו רוצות להוביל את תהליך השלום''. יהודית זוסמנוביץ' מודה שאצל הערבים המצב לא הרבה יותר טוב, אבל היא מצביע על מעורבותה של חנן עשראווי כדוגמא ומופת. אני אהיה האחרון שאחלוק על מידת ההצלחה של חנן עשראווי (הלוואי על ישראל כמה תועמלנים ברמה שלה). אפשר לאמר הרבה דברים על פעילותה של חנן עשראווי, אבל צריך דימיון מפותח מאוד כדי לראות בזה ''תרומה'' לשלום.

הכינוס כפי שציינתי למעלה, כלל גם נשים ערביות ודרוזיות. ח''כ קולט אביטל התבטאה ש''זה ארבע שנים נשמעת הטענה שאין פרטנר בצד השני. והנה אנו רואות שיש נשים ערביות המוכנות לעבור במחסומים על מנת לבוא לדבר אתנו כאן''. זה שלא חסרות ''נשים ערביות המוכנות לעבור במחסומים כשהן חוגרות חגורות של חומרי נפץ לביצוע פיגועי התאבדות'', לא נראה שווה התייחסות.

סאלוה חדיב, סגנית השר לעינייני נשים ברשות הפלשתינאית, בנאום שנשאה בשפה הערבית, ציינה ש''לנשים, ללא הבדל לאום או מוצא אתני, חשוב השלום. מילחמה, טרור ואלימות הם עיסוקם של גברים, השלום והשלווה לעומת זאת הם בתחום עיסוקן של הנשים''. אף אחד לא שאל אותה מה לדעתה הוא ''תחום עיסוקן'' של הנשים המחבלות המתאבדות.

בקיצור, אם רק ניתן למין החלש לנהל את העיניינים, תבוא סוף סוף פריצת הדרך שכולם מייחלים לה מיום שזרחה השמש על רחובות אוסלו, בירת נורווגיה, בירח אוגוסט של שנת 1993, והשלום ישרור במעוננו. לא עוד יישא גוי אל גוי חרב, והגברים יחליפו חיתולים במקום לעסוק במלאכת ההרג.

וכאן אני מגיע לעיקר. למה להסתפק בדיבורים? למה לא לנקוט בצעדים מעשיים? למה לא לקחת דוגמא מההיסטוריה? המחזאי היווני אריסטופאנס, כתב במאה החמישית לפני הספירה את המחזה הפציפיסטי/פמיניסטי ''ליזיסטרטה''. זה מחזה בו הנשים נוטלות יוזמה להביא לסיום המילחמה.

הפמיניסטיות של ימינו יכולות ללמוד מהן. במקום לשבת ולחכות שיקראו להן לנהל את העיניינים (הן יכולות לחכות הרבה זמן אם בכונתן לחכות עד שפרס יפנה את הכיסא . . .), שיעשו את מה שנשות יוון העתיקה עשו ---- שיפתחו בשביתה. איזו שביתה אתם שואלים? מאחר ואינני רוצה להשתמש כאן במלים גסות, אסתפק בכך שהשביתה של נשות יוון העתיקה התבטאה בכך שהן הפסיקו ''לתת''.

תארו לכם את התרחיש הבא: הבעל בא הביתה אחרי יום ארוך של דיונים מייגעים על ''איך עושים שלום'' או, לחילופין, ''איך מתנתקים'', ואשתו אומרת לו, חביבי הלילה תלך לישון לבד. אני לא ''נותנת'' עד שיהיה שלום. ואם אתה חושב שמחר זה יהיה שונה, אז יש לי חדשות בשבילך . . .

על מישקל ''נראה אותך גבר . . .'' אני זורק כאן לכל הפמיניסטיות את האתגר ''נראה אותך אישה . . .'' קחו דוגמא מליזיסטרטה.

ובבקשה לא לספר לי שאצל ביילין זה לא יעבוד בגלל ש . . . זה לא המקום לעסוק בהשמצות. במחזה של אריסטופאנס זה עבד.

אינני אחראי לנוסח העיברי של המובאות, זה תרגום חופשי שלי מהטקסט האנגלי.

---