1. ההצגה חייבת להימשך?

מייחסים לאיינשטיין את האימרה ש''טרוף הוא לחזור פעם אחר פעם על אותו ניסוי, ולצפות שהתוצאות תהיינה שונות''.

פרס, בתגובה לאימרה ש''מי שאיננו לומד משגיאות העבר, נידון לחזור עליהן'', מצהיר ש''מי שכן לומד משגיאות העבר, נידון לעשות שגיאות חדשות''. הוא לא ניסח את זה בדיוק במלים האלה, אבל זו רוח הדברים בהם הוא הסביר מעל דפי הג'רוסלם פוסט מדוע אין צורך ללמוד מההיסטוריה.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בספרה ''מצעד האיוולת'', מתארת איך לאורך כל ההיסטוריה, שליטים הובילו את עמם בעיניים פקוחות לאסונות לאומיים. אם היא היתה חיה וזוכה להכיר את המציאות של מדינת ישראל, סביר מאוד להניח שה''מצעד'' שלה היה הופך ל''מרוץ'', ואולי אפילו ל''מרוץ שדים''.

הנרי קיסינג'ר התבטא באותו הקשר ש''אסור לאבד את המומנטום''. יש בזה מה שהוא, אלא שכאשר מתעלמים מהעובדה שכגודל ווקטורי, למומנטום יש גם כיוון, נוסף על ערכו המספרי, לא פלא שבסוף מגיעים לטיילת הרברט סמואל בתל אביב. למי שלא מכיר את תל אביב, זה גם לא כל כך רחוק מהדולפינריום.

כצופה מן הצד בתיאטרון האבסורד, אני מסתכל על הפארסה ששמה ''תהליך השלום במזרח התיכון'' ואינני יודע אם לצחוק או לבכות. לצערי, אינני יכול להתנתק רגשית מהנעשה במדינת ישראל, ולכן קשה לי לצחוק. זה יותר מדי כואב.

בעולם הבידור בארה''ב ידועה הסיסמא The Show Must Go On – ההצגה חייבת להימשך. החליט מי שהחליט שזה חל גם על ה Show המכונה תהליך השלום. ב''מעריב'' אני קורא על כך ש''אסור לנו לוותר על התהליך המדיני'', ומפיו של מתן ווילנאי, רמטכ''ל לשעבר, יוצאת הקריאה ''אסור לתת לכוחות הרשע לנצח''. ''כוחות הרשע''? זה חידוש לשוני מבריק. כמעט על הרמה של ''קורבנות השלום'' – אותו ביטוי אומלל של יצחק רבין המנוח. כמה פעמים כבר שמענו את ההתבטאויות האלה בעבר? ושאלה יותר טובה – כמה פעמים עוד נשמע אותן בעתיד?

כאשר האבו הנוכחי נבחר למלא את מקומו של האבו הקודם כמנהיגם של הפלשתינאים, הוא הצהיר שידו מושטת לשלום. מייד למחרת, כהוכחה לכוונותיו הטובות, היה פיגוע רצחני במחסום ארז. הבעתי כבר אז את דעתי שבדומה לפסוק מספר נחמיה, אצל הערבים מתקיים ''ידו האחת מושטת במחווה של שלום, וידו השניה ממשיכה במלאכת הרצח'' (''בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח''). אבל למעשה אין פה שום חידוש. מי שהוא ספר פעם כמה הסכמי ''הפסקת אש'' פרס חתם עם הערבים? המשותף לכולם היתה ''חלוקת העבודה'' – ישראל עושה את ההפסקה והערבים ממשיכים את האש. וכמו בסיבובים הקודמים, ההצגה תעבור עכשיו למערכה ב' – מערכה בה יתנהל דיון ''מעמיק'' בין יודעי דבר למיניהם בשאלה הגורלית מי בדיוק ביצע את הפשע? אירגון א' או אירגון ב'? או אולי היה זה אירגון ג'? וייתכן גם שלשם שינוי הפעם האחריות תוטל על סוריה. העיקר שלא לפגוע במעמדו של האבו הנוכחי, כי אתו יש לנו פרטנר (כמעט שיצא לי ''יש לנו פרטנר במעגל'', כמו בגן הילדים...).

מיום שמדינת ישראל נכנסה [ביוזמתה החופשית] למלכודת אוסלו, מוכרים לציבור את הלוקש אודות ''הפרדת רשויות'' הקיימת אצל הערבים. ישנה ''רשות האחראית לתהליך השלום'' (ערפאת ויורשיו), וישנה ''רשות האחראית להמשכת תהליך הטרור'' (זו רשות המורכבת ממספר גדול של תת רשויות, עד שיקצר המצע מלמנות כאן את שמות כולן), וכמו שאומרים באנגלית Never The Twain Shall Meet. במציאות זה לא כך. האמת המרה היא שההפרדה הזאת היא פיקציה, היא קיימת רק על הנייר, בשביל התקשורת, ובמוחם המעוות של שמאלני ישראל. לפני הרבה שנים הופיע כאן פרופ' משה מעוז. אינני יודע אם הוא גדול המזרחנים של מדינת ישראל (ככה הציגו אותו), אבל הוא אמור להיות בר סמכא ממדרגה ראשונה בכל מה שקשור לערבים. בשיחה שהיתה לי אתו בתום ההרצאה, העליתי את האפשרות הזאת של דו הפרצופיות של הערבים, שכל ההסיפור הזה הזה על מאבק בין ''רודפי שלום'' לבין ''רודפי טרור'' אצל הערבים הוא אחיזת עיניים שלא נועדה אלא כדי להונות אותנו. הוא הסתכל עלי ואחרי מספר דקות אמר, בהתנשאות הגיזענית האופיינית לשמאל הישראלי, ש''הערבים אינם מספיק מתוחכמים'' כדי לעבוד עלינו בצורה כזאת.

במרכזה של ההצגה שאיננה נגמרת נמצאת הסיסמא ''שטחים תמורת שלום''. סיסמא שאבד עליה הכלח כבר במינכן ב-‏1938, סיסמא שבמדינת ישראל ממשיכים לראות בה את המפתח לעתיד שכולו טוב. מייחסים לביסמארק את האימרה ש''אף אחד איננו מספיק עשיר כדי לקנות שלום בוויתורים''. הגישה של וויתור על נכסים [שטחים] למען השלום, יכולה אולי להבטיח רגיעה זמנית (גם זה לא תמיד אם ניקח את אוסלו כדוגמא), אבל במוקדם או במאוחר ה''חשבון בבנק'' ייכנס לאובר דראפט, ויש לי ספק רב עד כמה ה''פרטנרים'' הנוכחיים של מדינת ישראל יהיו מוכנים להסתפק בכרטיס אשראי.

השמאל בישראל נמצא כעת באורגזמה רוחנית בשל יוזמתו של ראש הממשלה לפנות את היישובים היהודיים מרצועת עזה. על מנת שהאופוריה הזאת לא תיפסק, ההצגה חייבת להימשך. כל מה שאני יכול לאמר, כמשקיף מהצד, זה שIt Is Your Funeral – זאת ההלוויה שלכם (תרתי משמע).

---

2. על מנצחים ומנוצחים

בעקבות ''הדחתו'' של הרמטכ''ל, עליה כתבתי ברשימה קודמת, הופיעו בעיתונות מספר מאמרים על כך שלרמטכ''ל היוצא מגיע קרדיט על ה''נצחון'' במלחמה בטרור הערבי. גם שמו של ראש השב''כ היוצא (עוד ''הדחה''?) הוזכר באותו הקשר. כבר היו כמה פעמים בעבר בהן קראתי על כך שישראל ''מנצחת'' או ''ניצחה'' במלחמתה בטרור הערבי. תמיד שאלתי את עצמי איך זה שהערבים אינם יודעים על כך. אם נלך קצת יותר רחוק לאחור, אז ישנה גם האמונה שישראל ניצחה במלחמת יום כיפור (כאן, לעתים קרובות מנסחים את זה במידה מסויימת של הסתייגות, מה שהוא בנוסח ''מבחינה צבאית ישראל ניצחה במלחמת יום כיפור'', ללמדך שלא הכל כשר באותו ניצחון). וזה לא רק אצלנו, גם אצל האמריקאים במלחמת וייטנאם, במפקדה הראשית בסייגון הם '' ניצחו'' כל הזמן. גם שם הוייטנאמים לא ידעו את זה ואת סוף הסיפור ראינו כולנו על מסכי הטלוויזיה.

נצחון במלחמה איננו תוצאה הכרחית של ניצחון במישור הטקטי בשדה הקרב. נצחון במלחמה גם לא נמדד במספר האבדות של האויב או במידת הנזק החומרי שנגרם לו. אם צמרת הפיקוד של צה''ל איננה מודעת לאמיתות האלו, אז מה שהוא פגום מאוד בתוכניות הלימודים של פו''ם ושל המכללה לביטחון לאומי.

הקריטריון הבלבדי לנצחון במלחמה הוא באיזו מידה הושגו המטרות האסטרטגיות שלה. זה שבמקרים לא מעטים המחיר תמורתו הושג הניצחון הוא גבוה (לפעמים אפילו הרסני – ''עוד נצחון כזה ואבדנו''), איננו משנה. הצד המפסיד יכול לנחם את עצמו שהמחיר שהאויב שילם הוא יקר מאוד, אבל זה עדיין לא הופך את המפלה לניצחון. זה גם לא משנה אם, כמו במיקרה של מלחמת יום כיפור, המטרות האסטרטגיות של המצרים הושגו בשל התערבות גורמים חיצוניים. הם נצחו במילחמה. זאת עובדה. אותו הדבר לגבי המלחמה בטרור הערבי. כאן הסיפור עדיין לא נגמר, ויתכן שהפרקים הבאים צופנים בחובם הפתעות שתשננה את התמונה, אבל נכון לרגע זה, הטרור הערבי ניצח ואפשר אפילו לאמר שהוא ניצח בגדול. זה כלל לא קשור לרמטכ''ל זה או אחר. זה אולי לא נעים להודות, אבל שום דבר חיובי לא יכול לצמוח מהתעלמות מהמציאות גם אם היא מרה.