שר הבריאות הופיע בטלוויזיה ותירץ את המצב הקטסטרופלי במערכת הבריאות בשתי עובדות שאין עליהן עוררין: הרפואה המודרנית הביאה לגידול משמעותי באורך חיי המבוטחים, ובמקביל מסוגל המחקר הרפואי לתת פיתרונות מתקדמים, אם כי יקרים, למספר רב של מחלות קשות.

שר הבריאות דני נוהלפי כבוד השר – המבוטח אשם שהאריך ימים או שחלה במחלה שהתרופה לה אינה כלולה בסל הבריאות... אבל אם תוכנסנה תרופות חדשות לסל, עלול הדבר, לחרדתו של שר הבריאות, להאריך בשנים נוספות את חיי המבוטחים, מחלות הזיקנה תיעשנה רבות יותר, מחקרים חדשים ימצאו להן תרופות חדשות ויקרות, יווצר לחץ מצד המבוטחים לכלול אותן בסל הבריאות, הכללתן תחייב הקצאת משאבים כספיים נוספים, וחוזר חלילה.

כבוד השר טועה ומטעה בתחזיותיו הפיננסיות: החידושים המדעיים אכן מאריכים חיים במקרים רבים, אך גם מייעלים את הטיפולים ומקצרים במידה רבה מאוד את משך האישפוזים, ומכאן שאריכות ימיהם של המבוטחים אינה כרוכה בהכרח בהגדלת ההוצאות הרפואיות עליהם. ההתפלפלויות של השר הן ציניות, אינן באות לתת פתרון למצוקת החולים, ובסך הכול מציגות את השר הנכבד באור מגוחך.

ירשמו לפניהם, ישננו ואולי בסופו של דבר אף יפנימו השר ועוזריו כי תפקידם אינו לתרץ את מחדלי מערכת הבריאות שבאחריותם, אלא לדאוג להצלת חיי החולים. פיתרון שרובו ככולו מבוסס על ציפייה להגדלת תקציבים הוא נאיבי ואין מאחוריו שום דבר מעשי.

הגדלת תקציבי מערכת הבריאות אכן תגדיל בשלב הראשון את כמות ''הניצוֹלים'' בקרב החולים, אך מייד לאחר מכן ינוצל התקציב, כרגיל, להשמנת המערכת הבירוקרטית על חשבון המבוטחים, ורזונו החולני של סל הבריאות יישמר. כל עוד לא יפנים השר את העובדה שחוליי מערכת הבריאות אינם נובעים מהגידול באורך החיים ובהימצאות תרופות חדשות ויקרות למחלות קשות, אלא מבזבוז על מנגנונים פקידותיים מנופחים, כפולים ומיותרים – לא יבוא מרפא למערכת חיונית זו.

הפיתרון הראשון חייב לבוא מהוזלת השירותים על חשבון המנגנון הבירוקרטי המנופח ולא על חשבון המבוטחים. שורש הרע של מערכת הבריאות נעוץ, כמו במערכות ציבוריות אחרות, במנגנון בזבזני הדואג בעיקר להמשך קיומו וכתוצאה מכך – לשימור קנאי של המצב הקיים.

מערכת הבריאות הקיימת כוללת כיום רופאים, מעבדות, מכונים המבצעים בדיקות שונות ובתי חולים (חלק גדול מהמעבדות והמכונים נמצא בבתי החולים); העדפת רופאי משפחה ורופאים מומחים אשר יטפלו בפציינטים שלהם במרפאות החוץ של בתי החולים, בדרך של העמדת המרפאות הללו ללא תמורה לשימושם, בשעות הרבות שבהן אינן מנוצלות ע''י בתי החולים – תביא להוזלה משמעותית של השירות הרפואי: כידוע, מעבדות ומכונים בבתי החולים אינם מנוצלים סביב השעון; קיים בהן ציוד שעלה סכומי עתק ומסיבות לא ברורות ניצולו הוא חלקי בלבד; מעבדות ומכונים המבצעים בדיקות מופעלים במקביל הן על ידי גורמים פרטיים והן על ידי קופות החולים ועולים למערכת סכומי עתק, שכן הם זקוקים למבנים ולציוד משלהם בנוסף ובמקביל לקיים בבתי החולים. גם מקומם וציודם של אלה אינו מנוצל סביב השעון, והמסקנה – ניצול מירבי של האתרים והציוד יביא לחיסכון ניכר בעלויות, מבלי לפגוע באיכות הטיפול במבוטחים.

הפתרון השני – איחוד מערכות המחשבים באופן שבו יוכלו רופאי בתי החולים לקבל, בכול בית חולים, מידע ישיר ממחשבי הקופות על כל חולה שהגיע למיון בבית החולים, ואילו הרופא המטפל מחוץ לבית החולים יוכל לקבל ישירות במחשב שלו לא רק את תוצאות הבדיקות שנערכו בקופת החולים אלא גם את תוצאות הבדיקות וההחלטות שנעשו למטופל בעת אישפוזו בבית החולים. לא ביצעתי ניתוח מערכות לנדרש, אולם כמי שמתמצא בתחום אני יכול לקבוע באופן חד משמעי כי בשיטה הקיימת מתבזבז זמן שהוא לעיתים קריטי בטיפול, ונעשות בדיקות מיותרות על-ידי רופאי חדר המיון לצורך איבחונים, אשר עיון בתיק הרפואי הממוחשב של המבוטח בקופת החולים היה חוסך אותן;

רופא המשפחה, בהיותו מנותק מהתוצאות האובייקטיביות של הבדיקות שנעשו בבית-החולים, צריך להסתפק בדו''ח ''סיכום המחלה'' אשר הכנתו גוזלת זמן מיותר ולרוב אינו מספיק לצורך המשך הטיפול מחוץ לבית החולים.

עלות יצירת תוכנה שתשלב את הנתונים הנמצאים כיום בבסיסי הנתונים של בתי החולים והקופות ותציג אותם במערכת איחזור מידע אחת, היא שולית לעומת הסרבול והבזבוז הקיימים, ואם בעזרתה יפסיקו לתחזק מערכות נפרדות ותמנענה כפילויות בבדיקות – יחסכו סכומים משמעותיים נוספים.

ושוב – המבוטח יקבל שירות יעיל וטוב יותר, לרופאים יהיה נוח ויעיל יותר, ומי שיפגע, ובצדק, הם המנגנונים הכפולים והמנופחים.

הפיתרון השלישי מצוי בשאלה: מי זקוק לקופות החולים?
קופות החולים, בעקבות חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, היו מיועדות לסגירה, והמשך קיומן הוא נטל על גב תקציב הבריאות. להצדקת המשך קיומן טענו הקופות את הטענות הבאות:
הקמנו בתי חולים, הקמנו רשת מרפאות, השקענו במעבדות ובמכונים לבדיקות, ולא ייתכן שהשקעות אלה תרדנה לטמיון. הכיצד, אנו חלוצי הביטוח הרפואי הציבורי נפוטר ונישלח הביתה? מי ידאג לציבור המבוטחים והחולים שלנו ויעניק להם את שירותי הבריאות?

למשרד הבריאות היה נוח בזמנו לאמץ טענות אלו, כיוון שהיה חשוב לו להעביר את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי ללא מאבק והיו לו חששות מהטיפול הישיר בחולה – דבר שהתחייב מהעובדה שהביטוח הפך להיות ממלכתי.

אם נבחן לעומק את הפיתרון הראשון והשני – נראה כי הקופות רוּקנו מתוכן ואיש איננו זקוק להן. נכון שברשותן מרפאות, בתי חולים, מעבדות ומכונים המפוזרים ברחבי הארץ יותר מפיזורם של בתי החולים, וכאשר מדובר במקומות מרוחקים מבתי החולים והמרכזים הרפואיים - ניתן להעניק בעזרתן שירות יעיל ונוח יותר למבוטח באזור מגוריו. אינני מזלזל בכך ויש לבחון צרכים אלה מול עלות ומול נוחיות ואולי אף לשכור מהקופות את המרפאות ואת הציוד כדי להעניק שירות נוח יותר למבוטח. אך ההנהלות, הרופאים המחוזיים, המזכירויות, הוצאות הפירסום, כמו גם הבניינים, המעבדות והמכונים באזורים הסמוכים לבתי חולים – הללו מיותרים לחלוטין, ורוב הציבור, למעט אלה המתפרנסים מאותם מנגנונים, יהנו מביטולם, ביטול אשר יאפשר להגדיל את סל הבריאות.

הפיתרון הרביעי – סל שווה לכול נפש וחיסול סלי המיוחסים למיניהם, תוך פירסום אמת של חלוקת המשאבים במערכת הבריאות, פירסום אשר יקנה למבוטחים ידיעה ברורה לאיזה תרופות וטיפולים הם זכאים ולאיזה אינם זכאים ומדוע, כדי שכול המבוטחים, לרבות שרים, חברי כנסת, שופטים, אלופים ובכירים ובחירים אחרים למיניהם יהיו מעוניינים להילחם שכם אחד על הכללת כול סוגי התרופות מצילות החיים בסל.

אני יכול להבטיחכם נאמנה שכאשר יהיה סל בריאות אחיד אחד ויחיד לכול ותנאי אישפוז אחידים לכול – ימצאו באורח פלא תקציבים להכללת כל התרופות מצילות החיים בסל, ובמקביל ייעשו צעדים נמרצים לייעול שירותי הבריאות ולשיפור תנאי האישפוז באופן יסודי,עד כדי כך שאפילו הזקנה הערירית חסרת האמצעים לא תמצא את עצמה מאושפזת באחד ממסדרונות בתי החולים.