יום אחד החליט הקב''ה לחסל את מוקדי הרשע הידועים גם בשמות המיקראיים סדום ועמורה. אומנם היה שם מליץ יושר אחד בשם אברהם שניסה למנוע את רוע הגזירה, בנימוק של ''האף תספה צדיק עם רשע?'', אבל זה לא עזר. גם לא עזרו המחאות של ''יש גבול'', ''בצלם'' ושל ''האגודה לזכויות האזרח'' מאותה תקופה. את דעתו של הקב''ה לא ניתן היה לשנות. ומשהחליט, זה נכנס לביצוע.

לא ברור אם הוא השתמש בפצצה של טון או בפצצה של חצי טון, אבל הוא ''המטיר על סדום ועל עמורה -- גופרית ואש'' ומחק אותן מעל האדמה --- צדיק (אם היה שם כזה ) עם רשע. אני מרשה לעצמי להניח שאם היו שואלים את הקב''ה לאחר מעשה איך הוא מרגיש, הוא היה עונה ש''הוא שלם עם מעשיו, ושזה לא מפריע לו לישון בלילה''.

והנה תארו לכם שבתקופה ההיא, עליה מסופר במיקרא, היה בנימצא בג''ץ שחבריו (כמו אלה של היום) רואים את עצמם, כל אחד לחוד וכולם ביחד, כ''סגנים של אלוהים'' (זה לא בדיוק מה שנאמר, אבל זה מה שמשתמע מדבריו של השופט חשין). והתנועה לאיכות השילטון של אותם ימים היתה מגישה בג''ץ נגד כשירותו של הקב''ה להמשיך בתפקידו כמנכ''ל העולם וכרמטכ''ל צבא השמיים.

אינני יודע איך זה הסתיים, כי מי שהוא תלש את הדפים האחרונים מהגירסא שלי של סיפורי המיקרא. אבל ההיגיון אומר לי שאם הבג''ץ לא היה מרשיע את הקב''ה, גדעון ספירו היה שולח להם מכתב חריף ביותר בו הוא היה מוקיע אותם כשותפים לפשעי מילחמה ודורש להעביר את הדיון לבית הדין הבינלאומי בהאג.

---