המאמר פורסם באתר מנהיגות יהודית.

הייתה משפחה אחת. אם אינטליגנטית, ביתית, מיושנת במובנים מסוימים. אב גברתן, מלא חיים, משרה תחושת בטחון אישי וכלכלי. וכמה ילדים חמודים. משפחה כמו משפחה. לא הכול היה על מי מנוחות בתוך המשפחה הזו. לעתים התגלעו בין אבא לאימא חילוקי דעות רציניים. אבא לא הבין את שאיפותיה הרוחניות של אימא, ואימא לא אהבה את בדיחותיו הגסות שאבא נהג להפריח לאוויר. אפילו היו מקרים שאבא אף מצא לעצמו בילויים מהצד. אך שני ההורים תמיד הסכימו שהילדים זה העיקר, גידלו אותם בשלום ובאהבה, ועשו הכול על מנת לתת להם חינוך טוב וערכי. והילדים כאמור גמלו להם באהבה, נאמנות וצייתנות.

ואז יום אחד התהפכו היוצרות בבית הזה. מאי-שם הגיח נוכל אחד, הבריח את אבא והשתלט על הבית, תוך כדי הפעלת מסכת סחיטה ואיומים על אימא. אכזרי וערמומי הוא היה, הנוכל הזה. במראה החיצוני הוא היה דומה לאבא, והוא החליט לנצל את הדמיון הזה על מנת שהילדים יחשבו שהוא אכן אביהם ושהחיים ימשיכו כפי שהיו. הוא גידל זקן של אבא, התלבש כמו אבא, חיקה היטב את קולו ואת שפת גופו. אימא הבינה היטב את המזימה, אך בהיותה סחוטה באיומים היא לא פצתה את פיה מרוב פחד. והילדים? בהתחלה הם לא הבינו כלל שהאב האוהב הוחלף באב חורג זומם מזימות. רק תמהו על יחסו הקר והאדיש יותר של ''אבא'' כלפיהם. על כך שהבטיח לקנות להם אופניים וקורקינט ולא קנה, הבטיח לקחת אותם להצגה ולטיול ולא לקח, וכשנשאל למה אז ענה ''הבטחתי ולא קיימתי, אז מה?''. לאחר מכן, כש''אבא'' התחיל להתחצף עליהם, להענישם קשות ואף להרים עליהם יד, הם סוף סוף התחילו להבין שקרה משהו מאד לא טוב, אך עדיין סירבו להאמין שחשדותיהם אמת הם: זה לא אבא, זה אב חורג שמתחזה לאבא. הרי זה פשוט לא יכול להיות. לא, לא, זה הרי אבא, פשוט עובר עליו משהו בזמן האחרון. ובאבא אסור למרוד בשום אופן. הרי כך הם חונכו.

לְמה דומה הסיפור הזה?

אכן זהו משל, האם – הלא היא תורת ישראל, האב – הלא הוא מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והילדים הם ''הכיפות הסרוגות'' – בני הציונות הדתית.

הציבור שחונך על ברכי התפיסה שדוגלת בשילוב של שני היסודות הנשגבים האלה. תורה ומדינה, רוח ומעש, עבודת ה' ועבודת כפיים. תמיד היה קיים מתח ביניהם, אך לא הגיע לכדי סתירה. הרי המדינה, על כל מגרעותיה ותחלואיה, תמיד היתה מדינה יהודית, לכן את המחלוקות ואת התהיות ניתן היה ליישב.

אך בשנים האחרונות המצב השתנה מן היסוד. המדינה אמנם עדיין נקראת ''ישראל'', הנוסח של ''התקווה'' ושל מגילת העצמאות עוד לא שוּנָה. אך המהות של המדינה היא כבר לא אותה מהות: המדינה חדלה להיות מדינה יהודית. גם מדינה דמוקרטית היא כבר לא. ההתמרה הזאת ניכרת לעין בכל צעד ושעל. פעם אויב היה אויב, היום יש להידבר איתו בכל מחיר. פעם כל מקרה רצח של ישראלי בפעולת איבה גרר פעולת תגמול ישראלית או לפחות היה מסוגל לשנות את סדר היום הציבורי (אכן כך היה כשאירעו הפיגועים הנוראיים באמצע שנות ה-‏90); היום דמנו הפקר. מערכת המשפט מנחילה בשיטתיות את הנורמות שסותרות את הערכים היהודיים ומחוקקת חוקים לפי כללי האקטיביזם השיפוטי שמטרתם לרוקן את המדינה מתוכן ולהופכה למדינת כל אזרחיה; ההחלטה האחרונה לגבי שיווק קרקעות קק''ל לערבים היא הדוגמא הטרייה לכך, אך לא הדוגמא הראשונה מסוגה. ההסתה השיטתית שמתנהלת ללא הפסקה נגד הדתיים והמתנחלים מעוררת אסוציאציות של משטרים אפלים במאה הקודמת. הסמלים היהודיים אט-אט הולכים ונעדרים מהציבוריות הישראלית, בדרך כלל לטובת סמלים נוכריים ואנטי-יהודיים מובהקים. המדינה דהיום אף רותמת את הסמלים המרכזיים של האתוס שלה למלאכת הכרסום של יהודיותה. כך, הבאה שיטתית של מאות אלפי גויים מוצהרים ארצה נקראת ''עליה'', ורעיון העיוועים של מסירת חלקי א''י לאויב תוך החרבת קהילות יהודיות שלמות שרוח ההתיישבות מפעמת בהן נדחף לביצוע בשם ה''ציונות''. ועוד לא אמרתי כלום על מה שקורה בחברה, בחינוך, במנהל התקין... כל אחד שעיניו בראשו יוכל להמשיך את הרשימה העצובה הזו.

בשונה מסיפור הבדיה שהבאתי לעיל בתור משל, המדינה עברה את ההתמרה הזאת לא בין לילה אלא כתוצאה מתהליכים שונים ומורכבים שמתחוללים בה מזה שנים, ושורשיהם מובילים הרחק אל העבר. אך מה שחשוב כרגע זה התוצאה: אב חורג השתלט על הבית ולא מתכוון ללכת מרצון.

מה עם ''הילדים הטובים'' שלנו, הציונים הדתיים? אכן יש כאלה שכבר התפכחו ורואים את כל חומרת המצב. אבל רבים אחרים עוד לא הבינו במלואו את מה שהתרחש, אך המצב ההולך ומחמיר גורם להם לטלטלה שכלית ורגשית, לשידוד מערכות. אמנם רוב הציבור הנפלא הזה, ובראש ובראשונה מנגנוניו ומנהיגיו, עדיין מסרב לראות את הכתובת הכתובה על הקיר, לקרוא לאב החורג בשמו, וכך ממשיך הוא לסבול בחירוק שיניים ממה שהנוכל הזה מעולל להם בהפקרות הולכת וגוברת: כל ה''הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים'' שלו, התחצפויותיו ואף הצלפותיו. לדידם, זה אותו אב, ששמו מדינה יהודית ודמוקרטית, שפשוט נקלע למצב רוח עכור במיוחד, אך זה בטח יעבור לו.

נערים ונערות רבים בגיל ההתבגרות מורדים קלות נגד הוריהם, עושים להם ''דווקא''. צעיר הסתגר בחדרו ושם מוסיקה בקול רם – סתם, במחאה על משהו שההורים עשו לו. אחותו התחצפה להורים ואח''כ גם הסתגרה בחדרה. ההורים נמצאים בבית, הם לא שבעי רצון ממה שקורה, אך פשוט נותנים לזעם ילדיהם להתפוגג. הרי בבוקר גם בנם וגם בתם ייצאו מחדריהם ויקחו אוכל מהמקרר, בערב הבן ייגש לאבא ויבקש ממנו מפתחות של האוטו, והבת תיגש לאימא ותתפוס אותה לשיחת נפש. כל עוד הילדים תלויים בהוריהם – כלכלית, חומרית, נפשית – הם לא ימרדו בהם בצורה רצינית. לא כל נער יעז לשבור את הכלים – לברוח מהבית, למשל. הרי יש לו הרבה מה להפסיד. ההורים מבינים את זה היטב ולכן נותנים לילדים למרוד קלות – בידיעה שמרידות קשות באמת לא תבואנה.

כך גם פעולות המחאה של מועצת יש''ע. מרידות קטנות של נער מתבגר נגד ההורים, לא יותר. הפגנות בכיכרות הגדולות, עם נאומים ושירים, דומות למוסיקת טראנס רועשת שנער ממורמר משמיע בחדרו. ''השרשרת האנושית'' דומה לשרשרת כסף שנער שם על צווארו. זה לא יזיז להורים שלו. במיוחד כשאחד מהם – חורג.

חברי ''הכיפות הסרוגות'' היקרים! הינני אוהד גדול שלכם. יכולתם לראות את ראשי הגלוי ברוב הפעולות שארגנתם. אך לא על הפגנות תחת סיסמה ''יש לנו אהבה והיא תנצח'' יקום וייפול דבר. הרי אתם לא ילדים קטנים ותמימים. האב החורג לא יבוא לקראתכם, ההיפך, הוא יעשוק עוד יותר גם אתכם וגם את האם המסכנה והמוכה שלכם. לא, לא, אל לכם לברוח מהבית! תישארו בבית ותחזירו הביתה את האב האמיתי שלכם! הרי עודכם אוהבים אותו, נכון?