יתכן שהאינתיפאדה השניה הגיעה לקיצה. יתכן שההפוגה המעשית ברצועת-עזה תתרחב לכדי הפסקת-אש כללית, דו-צדדית.

באוזניי יש למילים ''הפוגה'' ו''הפסקת-אש'' צליל מיוחד. כשהייתי חייל במלחמת 1948 חוויתי פעמיים את הצפייה להפוגה. בכל פעם היינו מותשים אחרי קרבות קשים, שבהם נפלו ונפצעו מיטב חברינו. קיווינו בכל לבנו שאכן תהיה הפוגה, אך לא העזנו להאמין בכך. בשתי הפעמים, דקות מעטות לפני המועד שנקבע, החלה החזית כולה להתלקח בטירוף של אש – הכל ירו והפגיזו. כדי לחטוף הישגים אחרונים, כפי שהתברר אחר-כך.

לפתע נדמו היריות. שקט מוזר השתרר בחלל. הבטנו זה בזה ולא אמרנו בקול רם מה שהיה בלבנו: ניצלנו! נשארנו בחיים!

לכן אני מבין לרגשות הלוחמים בשני הצדדים, המקווים עכשיו שהפסקת-האש אכן תיכנס לתוקפה ותתמיד. אחרי ארבע ורבע שנים של לוחמה, כולם מותשים.

השאלה הראשונה העולה בתום הלחימה היא: מי ניצח?

טבעי שכל צד יטען שהניצחון כולו שלו. הארגונים הפלסטיניים יטענו שרק הקסאמים והפצמ''רים הכריחו את ישראל להסכים להפסקת-האש. הישראלים יטענו שצה''ל מיגר את הטרור ואילץ את הפלסטינים להפסיק את האש.

אז מי ניצח? לכאורה, אף לא אחד. ארבע וחצי שנות לחימה הסתיימו בתיקו.

צה''ל לא ניצח, מפני שהוא לא הצליח לשים קץ לפיגועים, ''לצרוב את התודעה'' של הפלסטינים (כפי שהבטיח הרמטכ''ל) ולא כל שכן ''להרוס את תשתית הטרור''. ערב הפסקת-האש הפכו טילי-הקסאם ופצצות-המרגמות את החיים בעיר שדרות לגיהינום. תושביה הכריזו שהם על סף שבירה.

יתר על כן, הארגונים עלו מדרגה והחלו מבצעים פעולות מורכבות, פעולות גרילה ממש, כגון הריסת המוצב ב''ציר פילדלפי'' על-ידי פיצוץ מנהרה ופריצת לוחמים. כך גם הפיגוע במחסום-קרני על-ידי פריצת חומה והסתערות. פעולות אלה מזכירות את פיגועי אצ''ל ולח''י בסוף ימי המנדט.

לצה''ל לא הייתה תשובה לקסאמים ולגרילה. מה לא נוסה? פשיטות אלימות. ירי טנקים, שבו נהרגו לוחמים ואזרחים. הריסת אלפי בתים. חיסולים ממוקדים. שום דבר לא עזר. נותרה רק השיטה שהוצעה על-ידי השר ישראל כץ בטלוויזיה: להפציץ ולהפגיז את ערי הרצועה, לפתוח את הגבול למצריים בכיוון אחד, להבריח מאות אלפים מהרצועה למדבר סיני. (כך נהג משה דיין במלחמת-ההתשה, כאשר רוקן את ערי התעלה.) נמסר ששרון עצמו הציע אחרי הפיגוע במחסום-קרני להפציץ את הערים והכפרים ברצועת-עזה. אבל כיום מבצע כזה אינו אפשרי: לא העולם ולא הציבור הישראלי היו מקבלים זאת.

האמת הפשוטה היא שהגנרלים עמדו לפני שוקת שבורה. הם לא צריכים להתבייש: שום צבא אחר לא ניצח בעימות כזה במאה השנים האחרונות. הצרפתים באלג'יריה הגיעו לאותו המצב, למרות שעינו רבבות גברים ונשים ללא אבחנה. האמריקאים עמדו באותו המצב בוויאט-נאם, למרות ששרפו עשרות כפרים וטבחו ביושביהם. אפילו הנאצים לא הצליחו להדביר את המחתרת הצרפתית, למרות שהוציאו-להורג המוני בני-ערובה.

אלופי צה''ל, כמו כל הגנרלים לפניהם, טעו בכך שחשבו במושגים של מלחמה. אבל זאת לא הייתה מלחמה. מלחמה היא עימות בין צבאות, והיא מתנהלת על פי כללים שהתגבשו במשך מאות שנים. העימות בין צבא-כיבוש ובין כוחות-התנגדות שונה בתכלית, ופועלים בו גורמים שונים לגמרי, שאינם נלמדים בקורס-קצינים.

נכון, צה''ל ניסה לאלתר, וגם הגיע ל''הישגים'' לא מבוטלים. אבל הוא לא יכול היה לנצח. כי ניצחון פירושו: לשבור את רצון-ההתנגדות של היריב. וזה לא קרה.

אם כן, האם ניצחו הארגונים הלוחמים הפלסטיניים?

מעניין שהשאלה הזאת אינה מוצגת בגלוי, אף לא על-ידי הפלסטינים עצמם. קודם כל, מפני שהתקבל בעולם שההתנגדות הפלסטינית היא ''טרור'', ומי יעז לטעון שהטרור מנצח? מה גם שהפלסטינים – כמו הישראלים – ביצעו מעשי-זוועה מחרידים.

יתר על כן, מלחמת התעמולה בין הישראלים והפלסטינים היא מעין אולימפיאדה של קורבנות. כל צד מציג את עצמו כקורבן האולטימטיבי. בשני הצדדים מלאים כלי-התקשורת בתמונות של ילדים הרוגים, אמהות בוכות, בתים הרוסים.

משום כך לא העזו גם הדוברים הפלסטיניים להתפאר בלחימת בני-עמם. הם נמנעו מלהצביע על אלפי הלוחמים שהקריבו את חייהם, על הילדים שהתעמתו עם טנקים, על מאות המפקדים ש''חוסלו'' – ושלכל אחד מהם נמצא מיד מחליף, שגם לו נמצא מחליף, שגם לו נמצא מחליף. על כך עוד יכתבו ספרים, ישירו שירים ויספרו בדורות הבאים.

לא פחות חשובה עובדה אחרת: החברה הפלסטינית לא נשברה. ברחובותיה שלטו הטנקים של צה''ל, מאות מחסומים מכל הסוגים מנעו את התנועה מכפר לכפר, הכלכלה רוסקה, רוב הגברים הפכו למובטלים, מאות אלפי ילדים סובלים מתת-תזונה. ובכל זאת, באורח פלא, החברה הפלסטינית המשיכה לתפקד איכשהו, החיים נמשכו, העייפות והתשישות לא הביאה אותה לידי כניעה.

האם זה אומר שהצד הפלסטיני ניצח? הארגונים יכולים לטעון שאריאל שרון לא היה מדבר על נסיגה מרצועת-עזה ופירוק ההתנחלויות אלמלא הפיגועים. זה בוודאי נכון. אך שרון אינו חולם עדיין על נסיגה מהגדה המערבית. להפך, תנופת ההתנחלות שם מגיעה לשיאים חדשים, שוד האדמות נמשך במלוא המרץ בחסות ''גדר ההפרדה''. אי-אפשר לקרוא לזה ניצחון פלסטיני.

כל זה מצביע על תיקו. צה''ל יודע שאינו יכול לנצח את הפלסטינים באמצעים צבאיים. הפלסטינים יודעים שאינם יכולים לחסל את הכיבוש באמצעים צבאיים.

בשביל הפלסטינים, תיקו הוא הישג אדיר. אי-השיוויון בין שני הצדדים ענקי. אם לוקחים בחשבון רק את עוצמת-הנשק וגודל הכוחות, מבלי לקחת בחשבון את תעצומות-הנפש, היתרון הישראלי הוא אסטרונומי. במצב כזה, תיקו הוא ניצחון לצד החלש.

כדאי להודות בכך בפה מלא. אין זה חכם להציג את הצד הפלסטיני כמי שהובס ונשבר. לא רק מפני שזה חוטא לאמת, אלא גם מפני שזה מזיק. דברי-הרהב של דוברי צה''ל, כאילו אבו-מאזן התקפל תחת לחץ ישראלי, הם במקרה הטוב חסרי-שכל, ובמקרה הרע כוונתם לבזות ולגרות את הפלסטינים לאלימות חדשה (או למעשי-טרוף). הניצחון המצרי בראשית מלחמת יום-כיפור הקל על סאדאת לעשות אחר-כך שלום עם ישראל. גאוות הפלסטינים בעמידתם תקל עליהם לקיים את הפסקת-האש.

עכשיו שני הצדדים מותשים. הסבל הפלסטיני גלוי לעין. הסבל הישראלי גלוי פחות, אך הוא לא פחות מוחשי: הוצאות הכיבוש וההתנחלות מגיעות לעשרות מיליארדים, מאות אלפים שוקעים אל מתחת לקו העוני, השירותים החברתיים קורסים, ההשקעות הזרות אינן מתאוששות, התיירות עלובה. ובעיקר: באינתיפאדה זו נהרגו 4010 פלסטינים ו-‏1050 ישראלים.

זהו הרקע למאורעות האחרונים: שני הצדדים זקוקים להפסקת-אש.

אבל הפסקת-אש היא הפוגה בלבד, לא שלום. אם תנצח התבונה של ישראל(בהיותה הצד החזק), ייפתח מייד משא-ומתן להסדר-הקבע, כשהמטרה מסומנת-מראש: מדינה פלסטינית אמיתית בכל שטח הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים.

אם התבונה לא תנצח (ובפוליטיקה, ניצחון התבונה הוא אירוע נדיר), יקרה להפוגה הזאת מה שקרה להפוגות קודמות: היא תהיה רק הפסקה בין שני עימותים.

לפנינו עומד עכשיו תמרור, המצביע לשני כיוונים: חץ אחד לשלום, חץ אחד לאינתיפאדה השלישית.