האם ניתן לומר אמירה דתית כלשהי מול נחשולי הענק של הצונאמי? אל מול רבבות הניספים ומליוני הפליטים באסון בין יבשתי שכזה?
הדיסוננס האנושי המשותף לנו ולכל התרבויות במהלך ההסטוריה,שואל: ''למה''?
הצורך למצוא הסברים תיאולוגיים לאסונות, מעסיק את האנושות מאז ומעולם. זוהי שאלה מימי המבול.

מקרים של אסונות טבע אדירים, דוגמת המבול עליו מספר התנ''ך, מוכרים לנו מן העבר ומן ההווה. האם יש הבדל מהותי, מנקודת מבטו של המקרא עצמו, בין ההתרחשות של המבול, ''מי נח'', לאסונות אחרים מסוג זה?
שמא תאמרו: המבול כילה את כל בשר מעל פני האדמה?
שמא תאמרו: המבול בא כעונש על כי מלאה הארץ חמס?
שמא תאמרו: כבר הבטיח ה' שלא יביא עוד מבול לעולם?

כל ההדגשים הללו אמנם מופיעים בסיפור המבול.אלה אמנם פרטים שמספר המקרא. אבל הפרטים הם כידוע משמעותיים דוקא בהיותם חלק מן אמירת המספר. מהי אם כן, אם בכלל, משמעות אסון הטבע של היום מנקודת המבט של סיפור התנ''ך?

לעולם, דרך הסיפור היא הקובעת. האופן בו הוא מוצג בכלי התקשורת גם הוא אינו אלא עוד סיפור. כצפוי, בסיפור של כלי התקשורת נעדרת חיפוש סיבה דתית-מוסרית בדמות חטא, כהסבר לאסון. גם אין הוא נגאל מן הסתמיות השרירותית – הוא אינו מוצג כאירוע טוטאלי ההופך למונומנטאלי בזכות חד פעמיותו. זהו אסון שהוא תופעה של הסטטיסטיקה הרב שנתית. גם השורדים אינם צדיקים וזכאים אלא רק בני מזל. הכל מתוך עולמו ויצירתו של המספר.
מן הצד השני, אנו גם מכירים את גרונותיהם הניחרים של המדברים בשם הדת ונותנים הסבר לאסון, קטן או גדול, מתוך השקפתם, כעונש על חטא. הללו זוכים כמובן, לתגובות של בוז וכעס מן המאמינים בערכים של תרבות אחרת , הגורסת: עדיפה השרירותיות של הטבע על פני שרירותיותו של הרב.

כקוראים בתנ''ך, עלינו לשוב ולעיין: מה אומר לנו סיפור המבול?
נקדים ונאמר:
נסיון להתחקות אחר הצד ההסטורי – ריאלי שבסיפור הוא נסיון נואל, מפני שהתורה מיחסת לו ''מבוליות'' דתית, בעוד החיפוש שלנו הוא אחר אסון טבע. גם המיתוסים הדומים למבול, של עמי הקדם, אינם חשובים ללימוד התורה. לכל סיפור, לכל מיתוס, היחודיות שלו, והוא אינו נפגש בזולתו. בדרך כלל, כידוע, מאפיין בולט של סיפורי התורה הוא המשמעות המוסרית שלהם. האם גם כאן כך?

התורה אכן נוטלת לעצמה את הסמכות לומר שהמבול בא כעונש על כי ''מלאה הארץ חמס''. האנושות נמצאת בלתי ראויה להתקיים. זוהי נקודת המוצא של הסיפור, ובלעדיה אין סיפור. אבל, אין דרכו של המקרא להעמיד תמיד את סיפוריו כאיומים על השומע, מסוג ''החטא וענשו''.
בני יעקב,למשל, מנסים למצוא הסבר לצרות שבאות עליהם במצרים, באמצעות מה שהם חושבים כחטאם כלפי יוסף. ''אבל אשמים אנחנו על אחינו''. בכך הם אמנם מקיימים מצוה דתית של ''נחפשה דרכנו ונחקורה'', כמובן בתנאי שייטיבו דרכיהם בעקבות הכרה זו. אבל התורה אינה מאשרת את קביעתם של האחים!
להתחרט ולהצטער ולהיטיב את הדרך – אלה בודאי מגמות רצויות, אבל פשר ההסבר לצרותיהם של האחים, לפי התורה הוא אחר, והוא בא בפי יוסף: ''אל תעצבו,כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. אתם חשבתם עלי לרעה ואלהים חשבה לטובה''. אין בתורה שום רמז לכך שהאחים נענשים על פרשת מכירת יוסף. זהו סיפור שאינו בנוי על רעיון ''החטא ועונשו'', אלא על דרכיו הנסתרות, הצופות למרחוק של האל.

אנו מציעים כאן, לבדוק מחדש את סיפור המבול שבמקרא, ולחפש בו את הפרט הבלתי צפוי. הפרט מעורר התימה בסיפור המבול הוא ההבטחה על חד פעמיותו. אם הסיפור הוא סיפור מוסרי רגיל, כפי שמקובל לחשוב - מה המקום להבטחה ''ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי''?
האמירה הזו נראית מנוגדת למגמת הסיפור כולו, עד כדי הריסתו מבפנים. אם המטרה היא אזהרה בנוסח: ''כמעשי החמס האלה לא תעשון פן יבולע לכם ולכל אשר לכם!'' וכיוצא בזה, הרי שלאחר הבטחה כזו, אין האיום הזה מושג כלל. מכאן שקריאה כזו של הסיפור כסיפור רגיל של ''החטא וענשו'' היא בלתי אפשרית.

בקריאתנו, מרכז הסיפור של המבול אכן אינו סיפור על ''החטא וענשו''. אין זה מיתוס המאיים עלינו בחורבן העולם, אדרבא הוא מבטיח לנו חגיגית שכך לא יקרה.
לפי הסיפור, חורבן העולם בתגובה על חטאי האנושות דווקא שייך לעולם אחר, שקודם הברית. באותו עולם שררה התחשבנות נוקבת, על פי מידת הדין. את סוג ההתחשבנות הזו ביטל אלהים בעצמו, מתוך צער.
אחרי המבול האדם מביא קרבן וה' ''מריח את ריח הניחוח'', ונשבע שלא יביא עוד מבול. כלומר, דרך השפיטה של אלהים השתנתה. במקום לדון את האדם רק לפי חטאיו והשחתתו, אלהים מתבונן גם בשאיפותיו של האדם. האדם מבקש לשאת חן בעיני האלהים,''להביא לו קרבן''. מתוך פחדיו וחולשתיו-הוא מבקש מקלט אצלו מפני חטאיו. ''יצר לב האדם רע מנעריו'', אומר אלהים. לכן יש לחפש גם את כמיהתו למשהו מן הטוב. דווקא בכמיהה הזו מתגלה האנושיות.

מה אם כן מקומה של ''ההוה אמינא''-זו של מידת הדין? מדוע היא חשובה בכלל?
מידת הדין מייצגת את אמת המידה בה עלינו לשפוט לא את המעשים עצמם - אלא את רחמי האל.
האמירה היא: אילו לא ריחם האל עלינו, בודאי היינו ראויים למבול כמה וכמה פעמים.
מכאן שחיינו הם על פי מצוות רחמיו של ה'. העולם שלנו מתנהל על פי מאזן בלתי אפשרי: בני האדם מכעיסים ובאים, מבחינה זו לא השתנה דבר מאז המבול. [אברהם נולד רק אחר עשרה דורות.וגם אברהם הרי אינו חייב להצדיק את קיום האנושות כולה]. אם כך, אנו חיים בעולם שאין לו צידוק קיומי. מה שמקיים אותו הוא רחמי האל בלבד.

את סיפור הצונאמי אני מציע לספר בהשתוממות ובהכנעה. לא על רבבות הניספים, אלא על אותם הנותרים בחיים.
המבול אומר: בודאי מן הדין היה שהעולם כולו ישטף. העולם האנושי אינו מממש את התקוות, זהו עולם מלא חמס. האכזבה מן העולם שלנו היא עצומה. ההתנגשות הטקטונית של הלוח ההודי עם הלוח הבורמזי הגבילה את האסון לאיזור האוקינוס ההודי בלבד – ואם אנו נותרנו בחיים – יש לתלות זאת ברחמיו הרבים של האל, המעדיף להתייחס לכמיהה האנושית לטוב מאשר למדד הריאלי של העוול. חיינו כאן כולם הם ''לפנים משורת הדין''.