ככל שהתקרב סוף הקיץ ואיתו גם סיום שנת הלימודים, עלה והתגבר המתח בקרב קבוצת הנערים הבוגרים מסיימי בית הספר, סוף השנה, משמע זמן ההצבה או המיון הגדול. ולקראתו, התחילה חרושת השמועות והלחשושים.

''השנה לא יקחו אף אחד לישיבה'' הייתה אחת השמועות, ואילו אחרת טענה בתוקף, שלפחות חמישה מאיתנו ימשיכו בישיבה, מי הם? גם זה נעלם גדול.

מיילך, בנו הצעיר של הרב, היה בטוח שזכות קשריו הטובים של אביו יעמדו לו בעת מבחן, ולעומתו, עומר, בנם של קיבוצניקים קיווה שדווקא כדי שלא יוכלו לטעון שהוועדה המסדרת עושה אפליה, יקחו גם אותו לישיבה.

לשכת הגיוס, מצידה, לא עזרה לפיזור הערפל, 'וועדת הרבנים לעניני עתידו של העם היהודי' כפי שנקראה עכשיו וועדת השיבוץ בצבא, שמרה על סודיות מוחלטת, לא רק שלא ידענו מה הם השיקולים והקריטוריונים לשיבוץ, אי אפשר היה לדעת מי הם חברי הוועדה ומתי מתקיימים דיוניה.

כך התנהלו הענינים כבר למעלה מעשור. מאז שחקירת שוחד ופלילים סינדלה את ראש הממשלה, ושערורית מין וסמים סיבכה את ראש האופוזיציה, התחזק מאוד הגוש החרדי-דתי, שהצליח להתאחד וליצור גוש חוסם ששום ממשלה לא יכולה להתקיים בלעדיהם.
בחוכמה ובעורמה הם ניצלו כל חולשה וכל פירצה של הממשלה והקואליציה, כדי להכתיב ולכפות אורחות חיים כרצונם ולפי אמונתם.
השיא היה כמובן הכפפת מערכת החינוך העל יסודי להשגחת הרבנות ולפיקוח מרכז הישיבות התיכוניות של בני-עקיבא, כל בתי הספר התחילו את יום הלימודים בתפילה, וקיבלו תגבור שעות יהדות, דרשות מוסר ושיעורי אמונה.

חודש השיבוצים תוכנן כך שיסתיים בראש חודש אלול, מועד התחלת שנת הלימודים בישיבה, וזאת כדי לאפשר לנבחרים לשרת בישיבה להתחיל בזמן.

עשרות מהתלמידים בכיתתי כבר קיבלו זימון, חלקם זומנו קבוצות-קבוצות לאותו יום, ואחרים גילו שהם היחידים מבית הספר שלנו המוזמנים לאותו יום.

מכולם שמענו תיאור דומה של יום השיבוץ והמיון; אתה מקבל מכתב שבו הנך מוזמן ליום מסוים ל"לשכת צבאות ה'", עליך להגיע מוקדם בבוקר ''מוכן לתפילה'', מאי משמע מוכן? לא לשכוח להביא תפילין וסידור, וללכת למקוה למי שמקפיד על כך.

אולם התפילה היה מואר, ומכל פינה הציצו מצלמות במעגל סגור, ששידרו את מהלך התפילה לחדר בקרה. המיון, מסתבר, מבוסס לא רק על ציונים והמלצות או נבואת הרבי, אלא גם על מעקב וצפיה בהתנהגות הבחורים.

איזור ההמתנה לא היה צפוף, כי ליום המיון שלי לא הוזמנו כל כך הרבה, ורוב חבֵרי כבר עברו את התהליך בשבועות שעברו, מהם שמעתי על המצלמות ועל השיחה עם וועדת המיון – וועדת הרבנים.
הוועדה ניהלה את התהליך כולו באווירה של קדושה, באיצטלא של החלטות הנעשות ברוח הקודש ותחת הכלל שאין הקב''ה מוציא תקלה תחת ידם.

המתח והתחרות בין הבחורים היו קשים. והשמועות על פרוטקציה, גיוס מיוחד ויחידה סודית, הגיעו גם אלי. למרות שזה לא היה אכפת לי כל כך, כעסתי, כעסתי על השיטה, כעסתי על חוסר הצדק וכעסתי על העולם כולו.

אחרי המתנה ארוכה ומעצבנת, הוזמנתי להיכנס פנימה לחדר הוועדה.

חדר לא גדול, שולחן רחב שלידו ישבו 4 רבנים, ובצידו הצר, כעין מזכיר, ישב חייל לבוש מדים.

עמדתי לפניהם; שם, כתובת, תעודה מזהה וכולי. אני עונה בקיצור נמרץ, לא יותר מהדרוש והחייל המזכיר, רושם ומסמן לעצמו דברים. ואילו הרבנים התייעצו קצת ביניהם, בלחש ובשפה זרה.

אני לא יודע מה באמת גרם להם להחליט כך, אבל בסוף הריאיון התבשרתי ש''נבחרתי'', זאת אומרת ''נמצאת ראוי לשרת באחת היחידות הסודיות והמובחרות ביותר'' כדברי הרב.
הזהירו אותי שלא אספר על כך לאיש, נתנו לי צו התייצבות לשירות פעיל, ואמרו שהכיסוי ליחידה הסודית הוא: ''חברת תהילים''.

ביום הגיוס, כשהגעתי לשער הבקו''ם והראתי לש''ג את הצו, הוא הסתכל עלי במבט משונה. למעשה, עוד לפני שהגעתי לבסיס, כשהתברר לי משיחה עם כמה מחבֵרי, שאני היחידי מבית הספר שלנו שמוזמן להתייצב ביום הזה, כבר חשבתי שיש בזה משהוא שונה.

החייל שבשער הצביע על האוטובוס האחרון בשורה והורה לי לעלות עליו ולחכות. באוטובוס כבר ישבו כמה בחורים שלא הכרתי, ואחרי שהצטרפו עוד שלושה, הגיע הנהג והתחלנו לנסוע, שותקים, שומרים את הסוד בליבנו.

האוטובוס יצא משטח הבסיס והביא אותנו הישר לפתחה של ישיבה באחת השכונות השקטות של ירושלים, שם קיבלו את פנינו ראש הישיבה וכמה מעוזריו.

אחרי כמה דברי ברכה פשוטים, הפנו אותנו לחדרי השינה שלנו. העוזר שליווה אותנו אמר שיש לנו שעה להתארגן בחדר, ואחרי זה שנרד לאולם הראשי הנמצא במרתף הבנין.

''נבחרתם לאחת היחידות הסודיות ביותר והחיוניות ביותר לעם היהודי'' פתח ואמר מי שנראה הזקן שבחבורת ראשי הישיבה. ''אתם הנשק הסודי שלנו'' המשיך בהתלהבות, ''אתם מצטרפים ליחידת תרנגולי הזעם''.

סגנו התחיל להסביר, כשהוא מכניס אותנו ליציע האולם, מעין עזרת נשים, מראה לנו את האולם ויושביו ומסמן לנו לשמור על השקט.
''אל תפריעו להם להתרכז'' הורה כשהוא מראה באצבע על האנשים שישבו באולם, האולם היה מלא זוגות זוגות של אנשים ותרנגולים, איש איש ותרנגולו, כל אחד מהיושבים התרכז בתרנגול שלו כשהוא מחזיק בידו דף קטן.

''אתם מבינים'' התחיל ההסבר, ''הגמרא מסבירה את הפסוק 'מה אקוב לא קבה אל' אותו אמר בלעם הרשע, בכך שיש רגע אחד ביממה שבו הקב''ה כועס, ובאותו רגע, מי שמקלל מישהו, הרי קללתו מתקיימת, סודו של בלעם הרשע היה, שהוא ידע לכוֵן לאותו רגע ולקלל בדיוק אז, אלא שבאותם ימים שבלק שכר אותו לקלל את עם ישראל, האלוקים לא כעס כלל''.

היה רגע של שתיקה, כשהוא נותן לנו לעכל את הדברים.

''הגמרא ממשיכה ומלמדת אותנו, שבאותו רגע בו כועס הקב''ה, מחווירה כרבולתו של התרנגול, למעשה היא מחווירה פעם אחת בכל שעה, אבל אז נשארים פסי אודם, ואילו ברגע הכעס של האלוקים, היא מחווירה לגמרי''.

הסתכלתי על האברכים שבאולם, יושבים בשקט ומסתכלים כל אחד בתרנגולו, מתחיל לנחש כבר את תפקידם, כשההסבר המשיך.

''כפי שאתם יכולים לראות, כל אחד מהחיילים של היחידה המיוחדת הזו, שנבחר לתפקידו בזכות יכולתו לכעוס, מקבל דף ועליו שם של אחד מאוייבי ישראל שאותו הוא צריך לקלל בדיוק ברגע הכעס, החיילים יושבים במשמרות של שעתיים כל אחת, ומחכים לרגע שבו תחוויר הכרבולת והקללה תצליח''
עוזר זוטר התערב עכשיו, ''אנחנו נתחיל באימון כבר היום, נתאמן להתרגז ולהתרכז בכרבולת''.
''וואו'' חשבתי לעצמי, ''להתרגז יהיה לי קל''.