הקריאות לסרבנות של מנהיגי הציונות הדתית, הנשמעות בשבועות האחרונים, מלוות בקמפיין של כרזות ''המפקד, איני יכול'' או סירוב ''לעקור יהודים מבתיהם'', סטיקרים בנוסח ''האהבה תנצח'' טענות כלפי שרון של ש''שינה עמדתו'' או טענות למען ''אחדות העם''.

כל אלה אינם אלא אחיזת עיניים, דברי סרק שנועדו לסבר את אוזנם של החילונים, אותם ''תינוקות שנשבו'' ולמצוא דרכים לקנות תומכים בעמדתם האמיתית של המתנחלים, רבניהם ונציגיהם והיא - אי הכרה בסמכותה ובחוקיה של מדינת ישראל והעדפה חד משמעית של מה שהם ''יודעים'' שהוא ''הצו האלוקי''.

כדי להראות לכם מה באמת חושבים אנשי הציונות הדתית, ודווקא לא הקיצונים שבהם אלא אלה היושבים בתוך הליכוד פנימה, אצטט לכם מתוך מאמרו, שפורסם היום, של הרב ערן טמיר, באתר מנהיגות יהודית, תחת הכותרת ''מי פה המפקד'' הדברים מובאים בקיצורים וקיצוצים, אולם רוחם ולשונם ברורה.

כך אומר לחבריו וכך פוסק הרב:

בשבועות האחרונים, ובצדק, עלתה לדיון סוגיית סירוב הפקודה. רבות דנו ועסקו ועוד יעסקו בסוגיה הזאת בתקשורת האלקטרונית והכתובה, ואף בעלון זה. ברצוני להתייחס לנקודה יסודית אחת שהוזכרה במאמרים שונים, אך לענ''ד לא חודדה והודגשה מספיק בעוצם חריפותה בצורה בהירה וברורה. אינני רוצה לדון כאן בעצם השאלה האם לסרב פקודה או לא, אלא בשאלה המרכזית באמת הנוגעת לשאלה זו: מהו היחס שבין חוקי התורה לחוקי המדינה והצבא?

צריך להיות ברור מעל לכל ספק, ללא כחל ושרק, וללא שום בלבולים וערפולים – חוקי התורה מעל חוקי המדינה והצבא ומעל הדמוקרטיה, הן בדברים הקשורים להלכות הפרט, וודאי וודאי להלכות הקשורות להנהגת הכלל וענייני הציבור. השכל האלקי – התורה – האמת המוחלטת, הנצחית, שאינה תלויה במאורעות הזמן והמקום, שאיננה משתנה לפי מצב הרוח הפוליטי ולפי הסקר היומי, התורה שאיננה תלויה בהבנות וברעיונות אנושיים, שאיננה מתחילה מהשכל וההגיון של אדם זה או אחר גם אם הוא מנהיג העם, כראש הממשלה או הרמטכ''ל, התורה כפי שהגדירה הרב קוק ...היא ורק היא הקובעת והמחייבת אותנו בחיי היחיד, המשפחה, וודאי בחיי המדינה של עמנו בארצנו. הכנסת וחוקיה, הצבא ופקודותיו, הדמוקרטיה ושיטותיה היום – הם רק כלים לגלות אמת מוחלטת זו, אמצעים לממש את הצו האלקי המופיע בתורתנו מיום נתינתו בסיני, עד לתיקונו השלם של עולמנו. דברים אלו אינם סותרים כלל ... את ''ראשית צמיחת גאולתנו'' את התפילה לשלום המדינה וכו', משום שכל אלה עקרונות חשובים ביותר בהשקפת עולמנו, אך אל לנו לשכוח שמקורם, יסודם ושורשם, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה .... אפשר למקד את השאלות העולות לדיון בסוגיית סירוב הפקודה בשתי שאלות מרכזיות:

האם סירוב הפקודה יפורר את העם, יחלק ויפלג את החברה, היות והצבא הוא המעוז האחרון שבו שותפים כולנו יחד עד כדי מסירות נפש ממש. או במילים אחרות: האם שלמות העם תלויה בשלמות הארץ?

גם אם נקבל את ההנחה ... ששלמות העם ושלמות הארץ סותרות ומתנגדות זו לזו במצב שנוצר כיום בחברה הישראלית, מה קודם למה, שלמות העם או שלמות הארץ? האם עלינו לסרב פקודה ולגרום סדקים חמורים בין חלקי החברה בישראל ... על מנת לשמור על ההתיישבות בגוש קטיף, ובצפון השומרון, או אולי הדבר החשוב ביותר הוא שלמות העם ואחדותו אפילו במחיר פינוי ישובים.

הדבר החשוב ביותר לפתרון שתי שאלות אלו, שעלינו לזכור ולהזכיר הוא שהתשובות לכך לא תלויות במנהיגי המדינה, חשובים ככל שיהיו. את התשובה לא נקבל במשרד ראש הממשלה, לא במשרד הביטחון, וגם לא במטכ''ל. ראשי המדינה היום הם שלוחי העם .... אין להם את הזכות, לא המעשית, לא המוסרית ולא הרעיונית-אידיאולוגית לסטות מערכי הנצח שלנו. רק בבית המדרש, במקום שבו לומדים, עוסקים ומבררים אמיתתה של תורה מדורי דורות מאז נתינתה בסיני, רק בו נמצא את התשובות לשאלות אלו ולשאלות דומות להן. רק אצל רבותינו בדורות הקודמים, ויבדל''א רבותינו שבדור הזה הם יורונו מהי הדרכתה של תורה הלכה למעשה.

מי פה המפקד? אין כאן שאלה כלל. המפקד העליון, אין בלתו, הוא ריבונו של עולם שפקודותיו מגיעות אלינו דרך תורתו ושלוחיו-תלמידיו החכמים שבכל דור ודור, פקודות הנצח שלא השתנו בעבר ולא השתנו בהווה ובעתיד כלל ועיקר. הוא ורק הוא המפקד, לא ראש הממשלה, לא שריו, לא שר הביטחון גם לא הרמטכ''ל וראש השב''כ, וודאי שלא התקשורת

הרב ערן טמיר: מי פה המפקד?

לטעמי אין כל הבדל בין עמדה זו של (לצערי הרב רוב רובם של אנשי) הציונות הדתית ונציגיה המובהקים, לבין עמדתם הקלאסית של רוב שומרי המצוות כלפי הציונות - אי הכרה מוחלטת בסמכותם ובחוקיהם. אלה גם אלה אינם מכירים בדמוקרטיה, במדינת ישראל ובחוקיה, אלא במידה שאלה מתייצבים לצידם.

אין כל הבדל בין הדברים כפי שהובאו כאן, לבין השקפותיו של הרב מאיר כהנא.

על פי חוקי מדינת ישראל, אסור לאנשים המתנגדים לאופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, להשתתף בבחירות ו''משחק הדמוקרטי''.

אינני משפטן, אולם לעניות דעתי דברים כמו שהבאתי כאן, ודומים להם, מטילים ספק כבד בלגיטימיות של שיתוף אנשי ''מנהיגות יהודית'' בפוליטיקה הישראלית.