כל מי שמצוי בשמאל הישראלי מודע לתופעת משגיחי הכשרות, אלה המזכירים את החרדים כאשר הם בודקים את האתרוג לפני שהוא נכנס לסוכה. בודקים אותו בקפדנות, לפעמים עם זכוכית מגדלת שמא נפל בו חס ושלום פגם כלשהו. זהו שמאל הלוקה בתסמונת נטורי קרתא מהולה בקנאות חסידיו של הרבי מלובביץ (''משיח צדקנו''). שמאל זה הוא אחיו תאומו של הימין הקיצוני. שניהם נזעקים כאשר חס ושלום מפציעים להם איזו קרן דקה או סדק זעיר, שמסמנים שינוי כיוון.
השמאל השמרני לובביצ'רי מורכב לעתים מאותם אנשים וארגונים ולעתים הוא משנה את הרכבו האנושי והארגוני.

אני זוכר כי כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, קמו להם נטורי קרתא מהשמאל ו''הזהירו'' כי השלום הזה אינו אלא ''קנוניה אימפריאליסטית''. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, או הסכם ואי על פינוי חברון, או קווי המתאר של הסכמות ז'נווה, הם תמיד צצו ''והזהירו''. בכל מקום הם רואים רק קנוניות נפשעות וגם עתה, כאשר מסתמנת לה ''הסכנה הנוראה'' של נסיגה מעזה ופינוי ההתנחלויות, הם ''מזהירים'' וכמובן מתנגדים.

כי זאת לדעת, עבור נטורי קרתא של השמאל הכיבוש הוא כשמן בעצמותיהם. בלעדיו, מה יעשו? נגד מי ''יזהירו''? הנה מתבשל לו אסון נורא לפיו עלול שרון לקחת מהם חלק קטן מהצעצוע הנפלא של פשעי מלחמה שמספק להם כמות כה מרשימה של אדרנלין. אנא ילכו אם לא תהיינה בעזה התנחלויות, מה יעשו אם כמה פלסטינים שאדמתם נגזלה, שבתיהם נהרסו, פרדסיהם נעקרו, יבולם הושחת, ירגישו פתאום איזו הקלה זעירה?

איש מהשמאל (שמבקש באמת תיקון עולם בעולם האפשרי ולא ההזוי) לא טוען ששרון שינה את אורחותיו, שחזר בתשובה שמאלית, שהכיר בעוולות אותם גרם בכמויות בלתי נדלות והחליט לתקן במשהו את אשר עיוות וקילקל. לכולנו ברור, והדברים צויינו בטורי הקודם, כי הנסיגה מעזה ופירוק כל ההתנחלויות (אם יתרחשו) לא נובעים מפרץ הומניזם שתקף את שרון אלא מאילוצים מדיניים שמכפו עליו.

אבל עתה, כשזהו המשחק היחידי הממשי שעומד על סדר היום המדיני, כל איש שמאל שלא קהו עיניו ולא סוממו השקפותיו, צריך לשאול את עצמו: האם יש לפירוק עשרים התנחלויות ברצועת עזה ועוד ארבע בגדה ערך סגולי בזכות עצמו? האם, למרות כל מה שפורסם על כוונותיו האמיתיות של שרון, לא ראוי לתמוך בפירוק ההתנחלויות ובנסיגה מעזה, ובה בעת להמשיך ולתקוף את מדיניות שרון בכל המישורים האחרים?
תשובתי היא חד משמעית: אינני יכול לנהוג כבת יענה ולהתעלם מהחשיבות האדירה שיש לתקדים הזה של פירוק עשרות התנחלויות, שללא ספק ישרת אותנו בהמשך מאבקנו לסיום כולל של הכיבוש.

הסכם השלום עם מצרים עליו חתם מנחם בגין כלל סעיף המדבר על מימוש הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. אני משער שמישהו מהצוות האמריקני בתוספת סיוע של כמה ישראלים שהשתתפו במו''מ אמרו לבגין כי אף אחד לא מתכוון ברצינות, זה סעיף שנועד לצרכים פנימיים של הנשיא סאדאת בעולם הערבי, למען יוכל להוכיח כי לא הפקיר את הפלסטינים. אולם מאז רודף הסעיף הזה את ישראל וסופו שגם שרון נאלץ לדבר היום על מדינה פלסטינית.

שרון בוודאי לא מתכוון לפינוי מסיבי של ההתנחלויות בגדה בעקבות תקדים עזה, אבל אנו יודעים שפירוק ההתנחלויות בעזה ובצפון הגדה הינו תחמושת פוליטית שהשמאל ושוחרי השלום ישתמשו בה ביעילות רבה, וכך גם בעולם. מבחינה זו מפרש הימין נכון את חשיבות תקדים הפירוק והנסיגה. לכן אני סבור שחברי הכנסת מחד''ש ובל''ד טועים בהתחברותם לימין הפשיסטי בהצבעה נגד הנסיגה מעזה, הגם שלאתרוג הזה פגמים הלכתיים לרוב. (ואם אינם יכולים להצביע בעד, לפחות שימנעו). התנאים שהציב גוש שלום, במודעה גדולה ב''הארץ'', לתמיכה בתכנית הנסיגה, הם כמובן ברובם מצויינים, והם דלק בעל איכות גבוהה שיניע את המשך המאבק לתכנית שלום אלטרנטיבית מול זו של שרון. אולם אם הצבעה בכנסת בימים אלה למען הנסיגה ופירוק ההתנחלויות כרוכה במילוי תנאים אלה כאילו אמרו ''אם הנסיגה ופירוק ההתנחלויות לא יתרחשו בתנאים שלנו, עדיף המשך המצב הקיים לפיו יושבות ההתנחלויות ויושב צבא הכיבוש בעזה 24 שעות ביממה על גרונם הנחנק של הפלסטינים''. אין ויכוח על כך שצריך להמשיך ולהיאבק נגד פשעי המלחמה, הפגמים והעיוותים, אולם הדבר אינו עומד בניגוד לתמיכה נקודתית בצעד קונקרטי שקשה להפריז בחשיבותו למתנגדי הכיבוש.

---

סרבנות מימין ומשמאל

מאז שהרב הראשי לשעבר שפירא, ובעקבותיו עשרות רבנים נוספים חתמו על קריאה לסרב לפנות התנחלויות, מתחרים פוליטקאים מימין ומשמאל (שמאל יחסי) על גינוי הסרבנות ''מכל צד''. בענין זה נפגשים איש יח''ד-מרצ אל''מ רן כהן עם מנהיג המפד''ל (עדיין) תא''ל אפי איתם. ברית הקולונל והגנרל. באחת מהופעותיו בטלוויזיה ציין רן כהן לזכותו את השתתפותו במלחמה הפושעת בלבנון על אף שסבור היה כי היא אסון נורא ואיום. כשהוא מקבל צו קריאה להרוג, הוא הולך, כמוהו כאפי איתם.
זוהי תעודת עניות לרן כהן שאינו מבחין בין סרבנות מימין לזו משמאל. לצערי, סרבני שמאל שהתראיינו בנושא בתקשורת החמיצו לדעתי במידת מה את העיקר.

טענות המתנגדים לסרבנות ''מכל צד'' מתמצות ב-

א. צריך לשמור על אחדות העם שהצבא הוא הביטוי המובהק שלו. הקריאה לסרבנות קורעת את העם. אסור לערב את צה''ל בויכוח הפוליטי. הוא מעל לכל, הוא המפלט האחרון של אחדות האומה.

ב. הסרבנות מנוגדת לדמוקרטיה. ממשלת ישראל היא ממשלה חוקית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ויש להישמע לפקודותיה ופקודות הצבא.

ג. הסרבנות מנוגדת לחוק. שמירת החוק היא מעמודי התווך של קיום המדינה. לאן נגיע אם כל אחד ימלא רק אחר החוקים הנוחים לו?

על כך אני עונה, כי אין לי כל עניין לשמור על אחדות העם בכל מחיר. להיפך, אני רוצה לגרום לקרע בקרב העם בין פשיזם לדמוקרטיה, בין זכויות אדם לאפליה וגזענות.
אין לי עניין לשמור על הצבא כאילו הוא היהלום שבכתר. הצבא הוא לא מהאו''ם. הוא מכשיר פוליטי בידי הממשלה וגוף בעל השפעה פוליטית אדירה. הוא ממלא תפקיד דומיננטי מדי בחברה הישראלית.
אני רוצה בפירוש לקרוע את העם כך שיפסיק לשרת את הכיבוש ופשעי המלחמה, להביא לחיסול ישיבות ההסדר ופירוק היחידות המורכבות מחיילי הכיפה הסרוגה, שהם בבחינת גיס חמישי למדינה דמוקרטית.
אני רוצה במדינה שבה הצבא יושב בקסרקטינים, כפי שתיכנן הרצל, ולא ינהל את המדינה.

ההבדל בין סרבנות השמאל לזו של הימין, שסרבנות השמאל פועלת בהתאם לחוק הבינלאומי שמחייב גם את ישראל. הסרבנות להשתתף בכיבוש היא סרבנות להשתתף בהפרות חוק, היא סרבנות להשתתף בפשעי מלחמה המנוגדים לאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן. הסרבנות משמאל אינה מוכנה לשלוט על עם אחר, שגם היא מנוגדת לחוק הבינלאומי שמחייב את ישראל. הסרבנות משמאל היא חוקית משום שהיא אינה מוכנה להתעלם מכך, שלפלסטינים בשטחים שנכבשו במלחמת יוני 1967 אין זכות להשתתף בהכרעות על עתידם, וזה מאד לא דמוקרטי.
באחת: הסרבנות משמאל עולה בקנה אחד הן עם החוק ועם עקרונות זכויות האדם, הדמוקרטיה ואפילו מגילת העצמאות.

לעומת זאת, הסרבנות מימין נועדה להגן על פשעי מלחמה, להגן על הכיבוש, להגן על משטר האפרטהייד שנותן למתנחלים זכויות יתר. לכן הסרבנות מימין היא בלתי חוקית על פי כל האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל ועומדת בסתירה קוטבית לעקרונות הדמוקרטיה כפי שנוסחו בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, שישראל חתומה עליה.

---

אילו פלשה ברית המועצות ב-‏1967

לפני ימי ספורים השתתפתי בארוע חברתי בביתו של פרופסור הנמנה עם הסגל האקדמי של אחת האוניברסיטאות בישראל.
פגשתי שם את איזבלה גנור, שבשעתו עבדה בקול ישראל ועתה היא עובדת כחוקרת באוניברסיטה העברית בנושא תפקידה של ברית המועצות בסכסוך הישראלי ערבי.
אך טבעי הוא, שגנור, יוצאת ברית המועצות, תגלה עניין בנושא זה. שאלתי אותה האם היא יודעת משהו שאני לא יודע. כן, היא ענתה. במלחמת יוני 1967 תכננה ברית המועצות להתערב צבאית בסכסוך לצד הערבים.
לא הצלחתי לברר האם היא יודעת זאת ממסמכים ששוחררו על ידי ארכיונים רוסיים, או שמא הגיעה למסקנתה משיחות עם כל מיני ''לשעברים'' בצמרת הסובייטית, שלא תמיד ניתן לבדוק את מהימנות גרסתם.
הערתי לה, אילו התערבה ברית המועצות , יתכן וישראל היתה ניצלת מכל סבך הכיבוש בו היא תקועה כבר קרוב ל-‏40 שנים. על כך השיבה, שאילו התערבה ברית המועצות ישראל היתה מחוסלת. זו לא היתה הערה של חוקרת אקדמית, אלא של פוליטיקאית שמתעבת (בצדק) את המשטר הסובייטי.
למה ברית המועצות לא התערבה? לדברי גנור המלחמה היתה קצרה ומהירה וגם היה החשש מתגובה גרעינית של ארצות הברית. אם כך, אין לתכנית כל משמעות שהרי ההרתעה הגרעינית ההדדית פעלה כבלם אצל שני הצדדים.

ובכל זאת, האם התחזית של ''חיסול ישראל'' כפי שהועלתה ע''י איזבלה גנור, היא הפרשנות הנכונה?
התחלתי להשתעשע ברעיון בבחינת ''מה היה קורה אילו''. הבה נניח שברית המועצות היתה שולחת את צבאה למלחמת יוני 1967.

יש מספר תרחישים אפשריים. האחד, שברית המועצות היתה מונעת את התבוסה מהערבים ודואגת לכך שישראל לא תגלוש מעבר לקו הירוק. במבט לאחור אם זה היה קורה, היינו היום מדינה הרבה יותר טובה, נעימה, צודקת ואולי אפילו לאחר הסכמי שלום עם העולם הערבי.
לפי תרחיש אחר, ישראל נכבשת על ידי ברית המועצות מבלי לפגוע בירדן (לא פוגעים בו זמנית בשני קליינטים של ארה''ב). כאן ניתן להעלות על הדעת שני תרחישי משנה.
האחד, שישראל, מתוך אינטרס סובייטי, ממשיכה להתקיים בגבולות הקו הירוק עם רוב יהודי ברור אבל כרפובליקה סוציאליסטית נוסח מזרח אירופה. בישראל היתה בנמצא תשתית פוליטית לקיימה כמשלט סובייטי מזרח תיכוני ממושמע, בדומה לקובה באזור היבשת האמריקאית. הנחת העבודה במקרה זה היא, שדווקא רפובליקה סובייטית בישראל היתה מונעת את החזרת הפליטים הפלסטינים לישראל כי הדבר היה מערער את היציבות של משטר סוציאליסטי מהפכני על פי החזון הסובייטי. (בל נשכח כי ברית המועצות תמכה בהקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית).

לפי תרחיש המשנה השני, הרפובליקה הישראלית סובייטית יוזמת החזרת פליטים , ''על פי החלטות האו'ם''. כך מתחסל הרוב היהודי, העולם הערבי מוחא כפיים, ועל חורבותיה של ישראל קמה לה ''רפובליקה סוציאליסטית רב לאומית''.
בשני התרחישים היתה ''הדמוקרטיה העממית'' משתחררת מהעריצות הסובייטית בשנת 1990 עם התפוררותה של ברית המועצות.
אם היתה ישראל נשארת מדינה בעלת רוב יהודי, על פי תרחיש המשנה הראשון, קרוב לוודאי שהיתה עוברת תהליך דמוקרטיזציה בדומה למדינות מזרח אירופה המאופיינות בדומיננטיות של לאום אחד.
על פי תרחיש המשנה השני, האיבה היהודית ערבית היתה פורצת החוצה כלבה רותחת וישראל-פלסטין היתה מוצאת עצמה בעיצומה של מלחמת אזרחים בדומה למה שהתרחש ביוגוסלביה לשעבר.
אפשר להמשיך ולשחק בתסריטים שונים ומגוונים.

---