המלחמה ברצועת עזה מדגישה את החסרון הגדול במדיניות הממשלה הנוכחית מהקמתה ועד היום, כולל תכנית ההתנתקות: החד צדדיות. השארת שטח ללא שלטון ובעל בית ומניעת צמיחת שלטון חליפי. כך לא נבנית מדינה; כך בונים אנרכיה שלתוכה נישָאב בכל פעם מחדש, בגלל קירבת ישובינו לגבול הרצועה.

אין לעולם מצב שאין שלטון כזה או אחר באיזה מקום. תכנית ההתנתקות במהותה היא פינוי ההתיישבות היהודית מתוך הרצועה והמסר הברור שלה הוא שאין לנו יותר כוונות לחיות בחבל ארץ זה כולו ולשלוט בו. אבל חלקה השני, אותה חד צדדיות, הוא בעייתי ביותר, אפילו שיקרי. מצד אחד, ישראל לא הבטיחה וגם לא יכולה להבטיח, שלא תיכנס באופן זמני לרצועת עזה בכח צבאי, אם צרכי הביטחון שלה יכתיבו זאת. ישראל צריכה לפנות את הישובים כולם ולבנות מאזן אימה כואב, בדומה למה שהיה במלחמת ההתשה עם מצרים ועם ירדן.

מצד שני, ישראל נמנעת מלמצוא שותף לתכנית, למי יעבור השלטון, ולפעול בנדון. ברור שזו שאלה מכרעת. עסקים והסכמים צריך לעשות עם מי שמסוגל להיות השליט היחיד בשטח, זה שגם רוצה לשלוט וגם לא סובל שילטון נוסף באותו שטח, וגם רוצה את טובת תושבי המקום ולא קידום אינטרסים אחרים על חשבונם.

יש לנו שתי דוגמאות מקומיות ללמוד מהן: האחת, הסכמי אוסלו, בהן היה ''שותף'' (ערפאת וחבריו מטוניס) שהיה לו כח ולגיטימציה לשלוט אך רצונותיו הגלובליים ושיטותיו הובילו את השטח לאנרכיה, למצב האומלל בו כולנו, ובעיקר הפלשתינאים, נתונים. הדוגמא השניה היא אזור דרום לבנון, בו היו זמנים בהם צמחו במקום כוחות מקומיים שביקשו את טובת המקום (למשל מיג'ור חדאד, מקים צד''ל) בשיתוף צה''ל מול כוחות חיצוניים למיניהם, החל בפלשתינאים וכלה בסורים ובאיראנים. לבנון כבר הרבה שנים, וגם היום, שטח בחסות סורית, עם עצמאות מוגבלת, וזו דוגמא טובה למה שיכולה מצרים, אם ניתן לה להיות בעלת עניין, לעשות בעזה. העניין יכול להיות למשל עיסקת גז גדולה איתם, או הטבות אמריקאיות ואירופאיות משמעותיות לסחורות מצריות, וגם הטבות לתושבי עזה באותם חלקים שיתנהגו ''יפה''.

כי תמיד יש להפעיל גם את הגזר ולא רק את המקל.

לכן עלינו להחליט מי השותף לעיסקה, ולעשות הכל כדי לאפשר לו לקבל את השלטון בשטח, גם אם זה יעלה לנו בהרבה כסף. לדעתי עדיף שאלה יהיו המצרים (כפי שהיה עד מלחמת ששת הימים) או בן חסותם, אך אפשרי גם שליט מקומי חזק או, אם אין ברירה, שליט מטעם הרשות הפלשתינית, אבל כזה שירשה לעצמו לגלות עצמאות מול עראפאת ושיטותיו (כי ערפאת לא רוצה בעיסקה חלקית, רק עזה, או ''עזה תחילה'' ודווקא לישראל, וגם למצריים יש עניין רב לפצל את עזה מהגדה המערבית).

צריך להיות ברור שמעבר למלל התקשורתי על מידת הכאב, על הלאומיות הפלשתינית ועל מצוות האיסלאם, הכל מאזן אינטרסים, וישראל צריכה להתרכז במה שטוב לה - לא לחלומות המתנחלים היהודים ולא לחלום הלאומיות הפלשתינית. לכן המסקנה פשוטה: צריך לבחור בשליט ולתמוך בו. זו שאלה בעיקר כלכלית, לא לאומית. צריך לאפשר לאינטרסים המקומיים של תושבי עזה לגבור על האינטרסים הגלובליים של הרשות הפלסטינית ושל מדינות כגון איראן. האינטרס לרצועת עזה שקטה משותף לישראל ולתושבי הרצועה, ועל בסיסו צריכה ויכולה להיווצר שותפות חדשה, בין ישראל לעזה או בין ישראל למצרים, כנגד הכוחות שלהם אינטרסים אחרים ומנוגדים.