השאלה האם בית מערכת השפיטה המודרנית מנסה להגיע אל חקר האמת העובדתית, אינה טריוויאלית. יש גישה לפיה בית המשפט מנסה בכל מאודו לברר את העובדות לאשורן, אך יש גם דעות אחרות. המחלוקת, בתמצית, באה לידי ביטוי בהקדמת עו''ד רם אורן לספרי תבונת העדות ולהלן ציטוט מדבריו:

עד אשר נקרא להעיד, צפוי להיחקר על ידי עורך הדין של הצד שכנגד חקירה נגדית, קרי: חקירת שתי וערב. שיטת המשפט שלנו היא השיטה האנגלו-סכסית. שיטת משפט זו רואה את מכשיר החקירה שכנגד כמכשיר היעיל ביותר לגילוי האמת.

בספרו של יעקב קדמי ''על הראיות'' נאמר:

החקירה שכנגד נחשבת לאמצעי ההתגוננות הבדוק והטוב ביותר העומד לרשותו של נאשם – ובסופו של דבר, ''לרשותו'' של בית המשפט, כנגד עדי שקר ועלילות שווא. חקירה שכנגד ראויה לשמה, חזקה עליה שהיא חושפת כל פגם של מהימנות שבו לוקה העדות ומאפשרת לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי.

צר לי לחלוק על דבריו של כב' השופט יעקב קדמי. החקירה הנגדית אינה מגלה את האמת הצרופה אלא היא בבחינת מאבק מחשבתי בין החוקר לבין הנחקר, כאשר תוצאותיו של מאבק זה מושפעות מאלמנטים רבים, כגון: כושרו האינטלקטואלי של העד לעומת כושרו של חוקרו, מידת ההכנה של העד לעדות, מידת ההכנה של החוקר לחקירה, העובדות והראיות המצויות בידיהם של החוקר ושל הנחקר, וכמובן אופיו ויכולתו של כל עד לעמוד בחקירה שכנגד ומן הצד השני יכולתו של החוקר ''להפיל'' את הנחקר ולהצביע על סתירות וחוסר היגיון בגרסתו. החוקר שכנגד תמיד ינסה, בכל מקרה, להפריך את גרסת העד, אפילו הוא יהיה סבור כי העד דובר אמת''.

לאמור, לפי גישתו של עו''ד רם אורן בה אני מצדד כעד וכמומחה המצוי בקשר מקצועי הדוק עם בתי המשפט, השיטה כוללת בתוכה מרכיבים המכוונים במכוון, מלכתחילה, להגיע אל ''אמת'' שהיא רחוקה ולעתים מנוגדת מהאמת העובדתית. כדי להסיר את הסוגריים אכנה ''אמת'' זו שלעתים אינה האמת לאשורה, בכינוי אחר – ''האמת המשפטית''. כדי להמחיש את הנאמר באמצעות דוגמא – להלן מובא הסיפור הבא הלקוח מתוך ''תבונת העדות'' הנזכר:

האמת המשפטית

היה זה בשנת 1988. עוד לפני כן קיבלתי על עצמי להכין חוות דעת מקצועיות כמומחה בדבר ליקויי תכנון ובנייה, בשכונת וילות וקוטג'ים בזכרון יעקב שנבנתה על ידי חברת בנייה מהידועות בארץ ותוכננה על ידי אדריכל מקומי רב מוניטין. על סמך חוות דעתי הוגשו תביעות נזיקין לבית המשפט שאוחדו בתיק משפטי אחד, ובאותו מועד נקראתי על ידי עורך הדין של הדיירים-התובעים להגן על חוות דעתי, תוך התראה עם קריצת עין רבת משמעות כי צפוי הייתי לעמוד מול חקירה לא קלה על ידי עורך הדין של החברה הקבלנית.

כבר כחצי שעה לפני תחילת הדיון התגודדו הצדדים ובאי כוחם בלובי של בית משפט השלום בחדרה, וניכר היה כי בא-כוח החברה הקבלנית, עו''ד בשנות הארבעים, שם לו כמטרה להוכיח קבל עם ועדה כי מומחה הדיירים [בי מדובר] יהיה נוכח החקירה הצפויה כאסקופה הנדרסת, עפר ואפר, הדיוט מושלם, ולא יעלה בידו [כלומר, בידי] להוכיח ולו אחת משלל טענותיו המשפטיות. זאת ועוד, הוא [עורך הדין של הקבלן] יתקוף גם את מהימנותו של מומחה הדיירים ויושרו, על שהעז להשיג על מרשתו המכובדת בעלת המוניטין הרב בבניית הארץ.

לצורך משימה חשובה, בטוחה וקלה זו, הביא עמו עורך הדין בעגלה מיוחדת ספרות מקצועית ומסמכים לרוב, אותם נשא מתמחה נאמן ומסור, שהכביר חיוכים כל אימת שבשיחת המלומדים [קרי: עורכי הדין] עלה נושא המומחיות המדומה שלי.

האמת ניתנת להיאמר כי בהגיע רגע האמת, לבי הלם בחוזקה ואפפה אותי התרגשות, שמא אמעד בלשוני נוכח האולם גדוש הקהל – הדיירים התובעים, נציגי הקבלן, צדדי ג', מומחים, עורכי דין ואחרים. ובכל זאת, התחלתי לענות על השאלות, ואחת מהן הייתה בזו הלשון –

• ''כתבת בחוות דעתך כי מגיע לדיירים גגון הגנה נגד גשם בחלק האחורי של הדירה – על סמך מה קבעת קביעה זו?''

בבואי להשיב –

• ''הנה, יש לי כאן תוכנית...'' –

היסה אותי עורך הדין החוקר ואמר:

• ''לא להראות נתבקשת, אלא רק לדבר. ענה!''

• ''כן, אבל בתוכנית הזו -...''

בשלב זה התערב גם השופט לטובת בא-כוח הקבלן, ואילו עורך הדין של הדיירים אף הוא לא טמן ידו בצלחת – וביקש רשות כי התוכנית תוצג כמוצג משפטי בתיק עקב היותה מסמך רלוונטי הפותר את הסוגייה הניצבת בפני בית המשפט. לכך כמובן התנגדו עורכי הדין של הנתבעת [חברת הבנייה] ושל צדדי ג' שנתבעו בתיק זה על ידי הנתבעים, וההמולה הייתה רבה. כבר לא בי דובר, כאילו אני נשכחתי, ואפילו לשבת לא הוזמנתי והמשכתי לעמוד במקומי כסטטיסט – צופה במתרחש ועוקב אחר האירועים המתנהלים בשפה זרה לי, רווית מונחים שאיני מכיר, ועל פי היגיון מוזר עד כדי אבסורד.

אותה תוכנית שעדיין הייתה תקועה בידי, הייתה תוכנית בנייה שניתנה לדיירים על ידי החברה הקבלנית, וכללה את הגגון השנוי במחלוקת. תוכנית כזו הייתה ברשותם של הצדדים – הקבלן, הדיירים, באי כוחם של הצדדים, מומחי הצדדים, - כולם ידעו על קיומה והכירוה. אלא שהיא לא היוותה חלק מהראיות במשפט, כי כך נפסק באותה החלטה. חשבתי באותו רגע כי אין להחלטה זו ערך רב מפני שהתוכנית נמצאה פיזית בתיק בית המשפט וכבר אי אפשר להתעלם ממנה, אך אחר כך הוסבר לי כי השופט יתעלם גם יתעלם, וינהג כאילו לא ראה מסמך זה מעודו ולא שמע דבר על קיומו, לאור החלטתו כי התוכנית אינה מותרת להצגה בבית המשפט.

בסיומה של העדות הגעתי לכלל מסקנות מרחיקות לכת:

יש אמת, היא האמת העובדתית.

ויש גם אמת משפטית. לא תמיד חופפת האמת המשפטית לאמת העובדתית ותואמת לה.

אמת משפטית היא האמת שאותה מוכיחים בשיטה מסוימת ובכללי משחק מוגדרים ונוקשים.

מומחה הבא להעיד, טוב יעשה אם ישכיל להכין היטב את הרקע לעדותו כך שלא ייקלע למצב אבסורדי בו הוא מנפנף במסמך x המהווה ראייה נחרצת לצדקת גרסתו, אך מטעמי פרוצדורה [וגם החלטה שיפוטית שגויה יכולה להביא לידי אותה תוצאה] – המסמך x אינו מוצג...

רצוי שחוות דעת מקצועית תכלול כחלק בלתי נפרד ממנה מסמכים ו/או תוכניות ו/או תמונות המאוששים את הטענות הגלומות בה ותורמים להבהרתה. ללא צירופם של מסמכים אלו לחוות הדעת, אין כל בטחון כי יורשו להיכלל בחומר הראיות.

אפשר לומר כי האמת המשפטית היא מה שבסופו של התהליך המשפטי כתוב בפסק הדין. נאשם בעבירה פלילית, נשאל על ידי השופט:

''האם אתה אשם בעבירה המיוחסת לך?''

וענה:

''איני יודע, טרם שמעתי את כל הראיות...''

עד כאן הציטוט מהספר.

ולסיום הערה:

אם נפנה למקורות המשפט ביהדות, נראה כי המודרניזציה היא אשר הפרידה בין האמיתות בעוד שבשורשו של המשפט ביהדות הייתה כוונה ברורה שכללה גם כללים פרוצדורליים לחתור את האמת ולהלן ציטוט מתור ספרי ''דבר תורה ע''פ הרמב''ם'' על קצה המזלג:

משפט צדק

ביאור הפסוק: ''בצדק תשפוט עמיתך'' (ויקרא, י''ט, ט''ו), הוא לפי ספר המצוות מימוש זכותם של בעלי הדין לתת עדות בין קצרה בין ארוכה ללא הפרעה, והדיין מנוע מלדרוש מבעל הדין לקצר דבריו. בנוסף, הדיינים צריכים להיות בקיאים בדין. בנוסף, נקודת המוצא היא שכל אדם זכאי בדין. כל זאת במסגרת מצוות עשה קע''ז שם. אלה למעשה שלושה עקרונות לקיום משפט צדק, אותם צריך כל בית משפט לאמץ הלכה למעשה.

בדיני נפשות מסביר הרמב''ם במקום אחר כי אפילו בדרך אל גזר הדין, אם נעור הנאשם שכבר הורשע וטוען כי יש בפיו מה להוסיף ולומר, שומעים אותו.