''כל ישראל ערבין זה לזה. למה הם דומים? לספינה שנקרע בה בית אחד, אין אומרין נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה''. (תנא דבי אליהו רבה י''א)

העם היהודי שייכות ומחוייבות

---

פעם לפני הרבה שנים, במחשכי החינוך הסוציאליסטי, למדתי כמה עקרונות וערכים שאמורים להאיר את דרכו של הסוציאליסט. למרות שהעולם הסובב אותי השתנה מאד וסוציאליזם הפכה למעין מילת גנאי ממשיכים הערכים והעקרונות הללו לשרת אותי באשר אלך. עיקר חשיבותם של העקרונות הללו שהפנמתי היטב היא שהם עוזרים לי להבין את הסביבה אנושית.

אפשר, אולי, למצוא את שורשי הערך ערבות הדדית באמירה היהודית העתיקה המצוטטת. אנחנו נתמקד בבירור המהות הכלכלית של הערך הזה כפי שהיה כאחד היסודות החשובים של ההתיישבות השיתופית בישראל. המהות הזאת תשמש אותנו ככלי לניתוח פרשת הלנת השכר ברשויות המקומיות.

---

ערבות היא ''אחריות, ערֻבָּה, התחייבות בכתב או בעל-פה לפִרְעון הֵלְוָאָה אם הַלֹוֶה לא יוכל לְפָרְעָה '' (א. אבן-שושן, המלון העברי המרוכז, 1986, עמוד 538). הדדיות משמעותה יחסי גומלין בין איש לרעהו (עמוד 140). ערבות הדדית, אם כן, היא הסכמה לפרעון הלוואה או הלוואות בין שני אנשים או יותר.

במציאות של המושבים התקבלה המשמעות שכל חברי המושב היו ערבים למוסדות המושב והמושב היה ערב להם. הערבות ההדדית פעלה גם בין המושבים. בקיבוצים פעל כלי דומה מאד. הכלי הזה היה תחליף לביטחונות להלוואה עבור הישובים השיתופיים שעסקו בחקלאות, על אדמת הלאום, ולא היו להם נכסים שניתן למשכן. הכלי גם איפשר הקמת אירגוני קניות שניצלו יתרונות לגודל ברכישת אספקה שוטפת ומוצרי השקעה לחבריהם (הישובים).

הכלי הזה היה מנוף רציני לפיתוח עסקי של ענפי החקלאות במשך הרבה שנים עד סמוך למשבר של אמצע שנות ה-‏80 במגזר החקלאי. בעצם כשל מובנה במהות המנגנון של הערבות ההדדית היה גורם עיקרי למשבר הזה.

כדי שעיקרון הערבות ההדדית יעבוד צריך שיתקיים קשר הדוק בין הסמכות להוציא או ללוות כספים ובין האחריות לשלם. במילים אחרות צריך שהגבולות להיקפי ההוצאות יהיו ברורים ומוסכמים. מה שקרה בפועל שאת הגבולות קבעו הסוכנות היהודית עד קום המדינה והממשלות לאחר מכן. הן בעצם לקחו על עצמן את האחריות לשלם בפועל והוכיחו זאת מידי פעם מחדש כאשר התברר שבעלי הסמכות הגזימו ביצור חובות והתפתח משבר.

ההתנהלות הזאת יצרה מצב, בו האחראים לשלם לא היו ממש שותפים להחלטות על ההוצאות. במקביל אצל בעלי הסמכות לייצר הוצאה התפתחה מעין קלות דעת כי יש גב – יש מי שישלם. היכולת שלהם לזהות את הגבולות נחלשה וייצר ההישרדות שלהם נפגע. למרות שבמקביל כוחם הפוליטי נחלש והלך לא הרגישו בעלי הסמכות בסכנה המתקרבת בדמות הפסקה של ''הסכם'' האחריות עם הממשלה. הפער בין ההוצאות והיכולת לשלם המשיך להתרחב. הפער הזה הוא הגורם העיקרי למשבר החמור של אמצע שנות ה-‏80. ''הקש ששבר את גב הגמל'' היתה הפסקה, חד-צדדית, של ההסכם. הצעד הזה הרגיז רבים אבל הוא החזיר למרכז הבמה את הקשר בין הסמכות להוציא והאחריות לשלם. ובכך נוצרה תקווה של שיקום יצר ההישרדות וצמיחה כלכלית.

הנתק בין הסמכות והאחריות הצמיח את המשבר הזה שהחליש את כוחן של תנועות ההתיישבות השיתופית כלפי חוץ וחיזק את ההצטמקות הדמוגרפית. במשך הזמן גם מבנה השיתופיות השתנה לבלי הכר. יחד עם זאת נוצר המנוף לשיקום יצר ההישרדות ולחידוש הצמיחה הכלכלית של ההתיישבות השיתופית לשעבר. מצד שני המסר של המדינה, ובמיוחד לתנועה השיתופית היה שהמשמעות של ''ישראל ערבין זה לזה'' כוללת גם ובעיקר צעדי מנע.

---

בכל ארגון או מפעל עסקי המנהלים הם בעלי הסמכות לקבוע את המשימות ואת היעדים של הארגון וגם לקבוע באיזה כלים להשתמש כדי לבצע את המשימות. אבל עם הסמכות באה גם האחריות לשמירה שהגבולות של הארגון לא יפרצו – האחריות לעמוד בהתחייבויות שיצרו. ארגון מוצלח הוא כזה ששומר שלא יווצר נתק-פער בין האחריות והסמכות. בדרך כלל מניעה של היווצרות הנתק עולה הרבה פחות מתיקון הנזקים מקיומו. למרות הניסיון והידע שרכשנו בעקבות משבר חובות ההתיישבות השיתופית (קיבוצים ומושבים) ומשבר מניות הבנקים, לא למדנו את הלקח.

אצלנו בארץ, כנראה, בגלל המורשת הסוציאליסטית, קיימת ההפרדה המצחיקה: הסמכות עם ההטבות היא של המנהל והאחריות היא של ''אמא מדינה''. ראשי הרשויות המקומיות טוענים שהם, הם בעלי הבית ברשות. המשמעות האמיתית של הטענה ''הלגיטימית'' הזאת היא שהם נוטלים את הסמכות לקבוע את המשימות וסדרי העדיפות לביצוען. פרוש הדבר ניהול הועדה המקומית, ניהול תהליך קבלת ההחלטות על יעדי התקציב וביצועו, ניהול כוח האדם שמעסיקה הרשות המקומית ועוד. אבל עם הסמכות חייבת לבוא נטילת האחריות למצוא או לגייס את מקורות המימון הנחוצים עוד לפני הביצוע.

אבל כמו במשבר חובות ההתיישבות השיתופית ראשי הרשויות רבים, בטח לא כולם, בחרו לנהוג אחרת. הם בחרו ליצור את הנתק בין הסמכות להוציא כספים לבין האחריות לשלם. קודם הצבת מטרות והתחלת ביצוע; קודם גיוס עובדים והצבתם במקומות העבודה; קודם ביצוע פרוייקט בינוי – אחר כך, כאשר נוצרים קשיים בגלל מחסור במקורות מימון הפעלת לחץ על הממשלה לשלם את החשבון. איך מפעילים לחץ? מפסיקים או לא מצליחים לשלם שכר לעובדי הרשות. מפסיקים את העברת התשלומים למקורות למרות שתושבי הרשות שילמו את חלקם לרשות המקומית (ראשי הרשויות אמונים בסחיטה). ראשי הרשויות העדיפו לא לשלם שכר כי הם התרגלו שתוך מספר שבועות הממשלה מתכופפת ומצ'פרת אותם. בבאר שבע המורים הם בעצם עובדי עירייה כאשר תקציב מיועד ממשרד החינוך מממן את שכרם. בעירייה היה קיים נוהג, במשך שנים, שכאשר ראש העירייה לא מקבל את רצונו, מהממשלה, המורים פתאום לא מקבלים שכר (לפעמים הכלי היו עובדי שרותי העירייה האחרים). מדוע? כי אי-תשלום שכר למורים בלט בתקשורת המקומית והארצית הפעיל לחץ על הממשלה למממן את הגירעון. לאחר זמן מה, למרות אי-הנוחות למורים אף אחד לא ממש נבהל כי היה ברור שהממשלה תתקפל בהקדם. אני משוכנע שכך הדברים עבדו גם במקומות אחרים.

בעצם, ראשי הרשויות בחרו להטיל את האחריות לשלם על הממשלה. במקביל המשיך הפער בין מקורות המימון וההוצאות לצמוח – הנתק בין הסמכות והאחריות גדל והלך והחובות גדלו צמחו לממדי משבר. גם כאן היה ''הקש ששבר את גב הגמל'' ביטול חד צדדי של הסכם האחריות על ידי הממשלה.

הפעם שלא כמו במקרה ההתיישבות השיתופית, דוקא לאחר ''הניצחון'', החליטה הממשלה לקחת את האחריות בחזרה לידיה. כנראה שהחשש מתבוסה בבחירות הקרבות ובאות והלחץ של פעילי השטח הביא להתקפלות הממשלה. זהו הסבר אחד להחלטה המהירה להגדיל את תקציב מענקי האיזון ברשויות בהיקף ניכר (להציל את הרשויות - כדי להציל את הליכוד).

---

עוד לפני שנעלמו תוצאות המשבר הנוכחי נזרעו זרעי המשבר הבא: שוב הורחב, או יותר נכון נמשך, הנתק בין הסמכות להוציא והאחריות לשלם. רוח האמירה העתיקה לא ממש נשמרת כי לא הוקם מנגנון ממשי שימנע את הנתק.

נראה שהיחידים ששילמו מחיר אמיתי בכל הפרשה היו העובדים שתשלום שכרם נדחה. הם שילמו לחינם, כי לאחר חודשים רבים של מאבק (כאילו) חזרנו לנקודת ההתחלה. גם הקיבוצניקים והמושבניקים יצאו פראיירים.

---

אפילוג

מי שלמד את לקחי המשבר במגזר החקלאי באמצע שנות ה-‏80 היה צריך גם לזכור אותם לאורך זמן וליישם בעת הצורך כדי להימנע מצרות דומות. במועצה האזורית באר טוביה כאילו לא זכרו ולא יישמו למרות שראש המועצה שבחסותו התפתח המשבר הנוכחי, כבר כיהן בתפקיד בעת המשבר הקודם (קסטינה ראתה ימים טובים יותר).

הסיפור של המועצה הזאת הוא עוד דוגמה להתפתחות משבר אל שיאו בגלל הנתק בין הסמכות לאחריות. סימני המשבר המתפתח הופיעו כבר לפני כעשור במועצה שהישובים שבה דווקא הכירו את מאפייני המשבר הקודם ותוצאותיו. אבל הרכבת המשיכה לדהור במורד המסילה לעבר התהום וכמו סיפור ידוע מראש - המשבר לא נמנע.

---