שר האוצר בנימין נתניהו מנפנף בדגל היוזמה החופשית. נישמע מאד ליברלי: כמה שפחות התערבות ממשלתית, כמה שיותר שוק פרטי, שהרי רק השוק הפרטי יוביל את הכלכלה לפריחה ואת האזרחים לשגשוג. זה אפילו לא נכון בתיאוריה. היום אין הבדל עקרוני, מהבחינה של התערבות והכוונה ממשלתית בין מדינה בעלת משק קפיטליסטי קלאסי שבה עיקר הבעלות הכלכלית נמצאת בידיים פרטיות לבין משקים בהם המשק הציבורי והממשלתי הוא שחקן חשוב ומרכזי בכלכלה.
בשני סוגי המשקים הממשלה קובעת, מנחה, פוקדת, כופה, מכוונת, מתקנת (מהמלה תקנות) ומחוקקת (באמצעות הפרלמנט). ההתערבות של ממשלת שרון נתניהו בנעשה במשק אינה פחותה מזו שהיתה בישראל בשנים בהם שלטו מפלגות הפועלים והמשק ההסתדרותי (שנות החמישים והששים של המאה קודמת).

די לראות את פרסומי התקציב החדש (המוטים בדרך כלל לטובת נתניהו) כדי להבין עד כמה הממשלה קובעת. היא קובעת מי ישלם יותר ומי פחות, מי ירוויח ומי יתרושש, היא קובעת כמה כספים יושקעו בהתנחלויות, היא קובעת האם ילדי ההתנחלויות יסעו בליווי צבאי לשעורי הבלט, היא קובעת אם הקשישים יקבלו פחות ביטוח לאומי, היא קובעת אלו ילדים יהנו מכל טוב הארץ ואלו יחטטו בזבל, היא קובעת איך יראה החינוך וכמה כסף יקבלו האוניברסיטאות, היא קובעת כמה טנקים ומטוסים תקנה המדינה ומי ימות משום שתרופות מסוימות אינן נמצאות בסל התרופות, היא קובעת כמה מסים נשלם, מה גובה הקנסות, כמה שוטרים יסתובבו ברחובות, היא קובעת אם נצא למלחמה, כמה כסף יודפס וכך הלאה וכך הלאה. באחת, היא קובעת אם החברה תתאפיין בפערים בלתי נסבלים בין עושר ועוני או בחלוקה צודקת ושוויונית יותר של העול המוטל על הציבור. ההבדל בין ממשלה סוציאליסטית וקפיטליסטית אינו בעצם ההתערבות, אלא היכן תתערב ומי יהיו הנהנים והסובלים.

---

התאבדות קשישים – לא מזיז לנתניהו

השקפתו הכלכלית של נתניהו מדיפה לא מעט סימני היכר פשיסטים. הקפיטליזם שלו מהול בלאומנות, והתמהיל הזה מביא לכך, שלא משקיעים במי שאינו תורם ''למאמץ המלחמתי והלאומי''.

הקשישים למשל הם גורם מאד לא פרודוקטיבי במדינה הנמצאת במאבק מלחמתי על הרחבת הטריטוריה. לכן נתניהו לא אוהב את הקשישים, בעיקר הקשישים שקיומם על כספי הביטוח הלאומי, המהווים עבורו דבשת כלכלית שיש להניף עליה את הגרזן.
גם קיצוץ הקצבאות לילדים נעשה מתוך אותה מחשבה, לקצץ באותם מגזרי אוכלוסיה שהילדים שלהם אינם מניבים לוחמים ועובדים מיומנים, כמו ילדי החרדים וילדי הערבים.

נתניהו מזכיר לי את המשטרים לאורך ההיסטוריה שרצו להיפטר ממגזרי אוכלוסיה ''בלתי נחוצים''.
התאבדות זוג הקשישים פרלה וחואן פדרובסקי, שהגיעו לפת לחם, עוררה הדים בגלל שפרלה נשארה בחיים, והיתה יעד נחשק לראיונות. היא אמרה שהם לא רצו למות אלא לחיות בכבוד בלי לבקש מהילדים לשלם שכר דירה.
על כך ברצוני להעיר. אם המשטר והממשלה מתאכזרים לקשישים, אזי ההתאבדות אינה הפתרון.
ההסתייעות בילדים שבגרו, אינה פחיתות כבוד. ההורים דאגו להם מלידתם, דיפנו אותם, ציידו אותם, לימדו אותם, כילכלו אותם, מימנו את לימודיהם, הכינו את כל התשתית להמראתם, ועל כן יהיה זה אך טבעי להסתייע בהם לעת זקנה, בעיקר כאשר הממשלה מתנכלת להם.

---

יום הירושימה

ביום שישי, ה-‏6 באוגוסט, צוין יום השנה ה-‏59 להטלת פצצת האטום על הירושימה. ''הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי'' קיים ביום זה צעדת מחאה בתל-אביב נגד הנשק הגרעיני. הצעדה החלה במשרד הביטחון בקריה, עברה דרך שגרירות יפן והסתיימה מול שגרירות ארה''ב.

לאורך מסלול הצעדה חילקו הצועדים כרוז לאזרחים.
ערוץ 10 היה היחיד שדיווח על הארוע. העיתונות הכתובה לא דיווחה על כך במסגרת העקרון של זכות הציבור שלא לדעת.
אני מוצא לנכון להביא כלשונו את הכרוז:

הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי
59 שנים להטלת פצצת האטום על הירושימה
היום, 6 באוגוסט 2004, יחד עם מיליונים ברחבי העולם, אנו זוכרים את מאות אלפי קורבנות פצצת האטום, ומצטרפים למאבק לחיסול הנשק להשמדה המונית, אטומי ביולוגי וכימי.
ישראל היא חבית חומר נפץ של נשק להשמדה המונית: מאות פצצות אטום ומימן שמתחילות את דרכן בכור הגרעיני בדימונה, נשק ביולוגי המיוצר במכון הביולוגי בנס ציונה ונשק כימי המיוצר במספר מפעלים בישראל. נשק להשמדה המונית אינו מרבה ביטחון אלא הוא פתח לאסון ומלכודת מוות. אנו לא מאמינים ב''ידיים אחראיות'' שנמצאות ליד הכפתור האטומי. הידיים האחראיות ביותר הן אלה שאין להן גישה לנשק שעלול להשמיד את בעליו ואת שכניו, יהודים וערבים, שמאל ימין ומרכז. הסכנה חוצה גבולות לאומיים וגיאוגרפיים. איננו רוצים שישראל תהפוך לשממה רדיו אקטיבית בה אין מקום לחי ולצומח, בין כתוצאה מהפעלת הנשק, תקלה בכור או אסון טבע. לכן אנו דורשים לחסל את מאגרי הנשק האטומי, הביולוגי והכימי לפני שהם יחסלו אותנו. הגלולות שמחלקים לתושבי דימונה למקרה של אסון אינן גלולות הרגעה אלא גלולות אזעקה.

ישראל החלה את מרוץ החימוש הגרעיני באזור ועליה ליזום מהלך בונה אמון לפרוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית.
אנו תובעים ממשלת ישראל:

• לחתום על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני.


• לפתוח את הכור בדימונה לביקורת בינלאומית לקראת פירוקו.


• לשחרר לציבור את כל המידע.


• לאפשר לארגונים לא ממשלתיים לפקח על הטמנת הפסולת הגרעינית.


• לפתוח את המכון הביולוגי בנס ציונה לביקורת ציבורית.


• לפעול יחד עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ליצירת מזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית.

ת''ד 16202 תל-אביב

---

ממשלת ישראל כמקדמת אנטישמיות בעולם

ניו זילנד היא אחת המדינות הפחות סוערות בעולם. אזרחיה שלווים ומכניסי אורחים. מדינה עם מקדם סובלנות מאד גבוה.
הקהילה היהודית בניו זילנד חיה בביטחון. מעולם לא היו תקריות אנטישמיות.
לממשלת ישראל זה ממש הפריע. מדינה בלי אנטישמיות? לא יקום ולא יהיה, ועשתה מעשה.
היא שלחה את סוכני המוסד להשיג בדרכי מירמה וזיוף דרכון ניו זילנדי, וגייסה למעשה התרמית אזרח יהודי ניו זילנדי חובש כיפה שהיה מוכן לבגוד במדינתו ולשתף פעולה עם מעשה הנבלה.

לאחר שמעשיה הבאושים של ממשלת ישראל התגלו והסוכנים הועמדו לדין, הייתה יכולה ממשלת ישראל למזער את הנזק ולהתנצל. אבל לא. שחצני ממשלת ישראל לא יעשו מחווה כזו.
סופו של סיפור, לפי שעה, שאלמונים ציירו צלבי קרס וניפצו מצבות בבית קברות יהודי, וממשלת ישראל צהלה ושמחה – יש אנטישמיות גם בניו זילנד.

---

דילמה

אנשי השמאל נמצאים בדילמה. אנחנו מתנגדים לכיבוש, לדיכוי, לגזענות, לאפרטהייד בשטחים הכבושים, אבל מתברר כי בניגוד לתחזיות שלנו, שהעמקת הכיבוש רק תגביר את פעולות ההתנגדות, מתברר כי מאז שצבא הישראלי כבש שוב את שטחי הרשות הפלסטינית בעקבות הטבח במלון פארק בנתניה בליל הסדר ב-‏2002, הפיגועים בתוך ישראל הלכו והצטמצמו בצורה דרסטית.
כמעט ואין מתאבדים באוטובוסים ובבתי הקפה, ובעניין זה לא שמעתי אף טרוניה.
במלים אחרות, אנו נהנים מתוצאות של מדיניות שאנו מתנגדים לה נחרצות.

אנו סבורים שיש לפלסטינים זכות להתנגד לכיבוש, אבל מאד שמחים שזה לא נעשה באוטובוסים שאנו נוסעים ובבתי קפה שאנו יושבים ובאסיפות המחאה שאנו מארגנים.
הדיכוי והכיבוש בשנתיים האחרונות הצליחו לפורר, לפחות בגדה, את תנועת ההתנגדות הפלסטינית.

יש כמובן מחיר כבד שמשלמת ותשלם החברה הישראלית כתוצאה מהכיבוש האכזרי, בין השאר באלימות הקשה המכה בנו מדי יום, בסחף לעבר מדינת עולם שלישי מושחתת וטוטליטרית, אולם בכל הקשור למניעת פעולות הגרילה הפלסטינית בתחומי הקו הירוק, יש לפי שעה לכיבוש הישגים.
אמנם להערכתי אלו הישגים לטווח קצר, שרון כבר הצליח לעשות זאת פעם בתחילת שנות ה-‏70 של המאה הקודמת בעזה, אבל זה חזר אלינו בשלב מאוחר יותר בעוצמה הרבה יותר גדולה. זה יקרה גם הפעם. מתיי? בעתיד הלא כל כך רחוק. למי בישראל הרשמית ותומכיה יש ראש מעבר לסיפוק המיידי?

---

מתנתק מהשלום

חיים ברעם, (חבר וידיד למען השקיפות), בעל הטור השמאלי החשוב והמרתק בשבועון הירושלמי ''כל העיר'', יהלום שמאלי נדיר בעיתונות הכתובה, אומר בטורו האחרון שלום לשלום. לדבריו אין לשמאל כל השפעה על המהלכים המדיניים. המפגשים נוסח ז'נווה, ''דיפלומטיה חובבנית'' כהגדרתו, אינם מקדמים דבר. מדובר לדעתו במפגשים עם אישים פלסטינים, שבחלקם נמנים עם ההנהגה המושחתת של אש''ף והרשות הפלסטינית, מרביתם פרו אמריקנים, לא תואר של כבוד בפי סוציאליסט, והם מטים את השמאל לערוצים צדדיים במקום לעסוק בעיקר. והעיקר לפי ברעם, מאבק נגד הגזענות, נגד הפרת זכויות האדם משני צדי הקו הירוק ולמען שוויון כלכלי חברתי. במאבקים אלה הנשים, המזרחים, הפועלים הזרים, המיעוטים המיניים, העובדים השכירים, וכמובן הפלסטינים משני צדי הקו הירוק הם בני הברית של השמאל במאבקו.
לצערי הם לא.

במאבק נגד הגזענות ובעד שוויון, השפעת השמאל לא עולה על זו שבנושא המדיני. מצב המלחמה מאפשר לשלטון הימני לשסות קבוצה נגד רעותה והגזענות פורחת. מזרחיים שונאים רוסים והשניים שונאים ערבים והשלושה שונאים את מהגרי העבודה. בתחום הפערים הכלכליים, המצב הולך ומחמיר, ובגלל השנאה והגזענות לא מתגבשת סולידריות בין הקבוצות המקופחות. השלטון מצליח להסית קבוצת עובדים אחת נגד רעותה, כפי שראינו זה עתה, כשמעסיקים יחד עם פועליהם הפגינו נגד עובדי הנמלים השובתים.

במאבק לשוויון, לנאורות ולחילוניות, מרכיבי חובה בהשקפה שמאלית, קשה לדבר על הפלסטינים כקבוצה של בני ברית. כמו עובדי אלילות אבני הכותל אצל היהודים, יש בצד השני עבודת אלילים הקשורה לאבני אל אקצה. אפילו חברי הכנסת של חד''ש השתתפו בכנסים הדתיים ''למען אל אקצה'' שארגנה התנועה האיסלאמית באצטדיון באום אל פאחם. בכך אין הם שונים מאותם חברי מרצ-יחד ששותפים לעבודה הזרה סביב הכותל. אלפי הילדים והנערים הפלסטינים מישראל שהגיעו בשבת האחרונה לפסטיבל אל-אקצה שאורגן על ידי התנועה האיסלאמית, מלמדים עד כמה קשה לדבר על סולידריות שמאלית עם רבים מאזרחי ישראל הפלסטינים. גם כאשר מדובר בקבוצת הנשים, הריבוד, הפיצול והנורמות הדתיות מקשים על גיבוש סולידריות.

אז מה נעשה? נתנתק מהכל ונהגר לארצות הים או שמא נמצא נחמה בגואה לשכוח מהצרות עם כדורי הזייה על החוף?
אני מסכים עם חיים ברעם שהמצב שלנו לא טוב. אין כיום לשמאל השפעה של ממש במרבית התחומים.
אולם כאן אני מגייס את הראיה ההיסטורית, שהיא ארוכת טווח ודרכה ניתן לראות את השינויים. הם לא תמיד מתרחשים בקצב של אורך חיי אדם. (לפעמים קצב הארועים מהיר יותר. ראו למשל את השלום עם מצרים. אנחנו, אנשי השמאל שתמכנו בהחזרת כל סיני למצרים ופירוק כל ההתנחלויות שם תמורת הסכם שלום, היינו במשך שנים יעד לגידופי הימין בנוסח בוגדים, הוזים, וסופו של דבר שבגין הגשים בנושא זה את כל מה שדרשנו. ראינו את השינוי מתרחש לנגד עינינו).

הפעילות שלנו היום, גם אם היא לא מניבה תוצאות מיידיות, ולעתים נותנת תחושה של דריכה במקום ואפילו נסיגה לאחור, היא חלק מהתרחשות היסטורית שסופה להביא את השינוי, כמו טיפות המים במערות הנטיפים שיוצרות מראות מרהיבים.
המסקנה שלי: מאבק בעד שלום, והמאבק נגד הגזענות, והמאבק בעד שוויון כלכלי וחברתי, והמאבק למען שחרור האישה מכבלי השעבוד הדתי, והמאבק למען חברה אזרחית חילונית - הם מערכת רב זרועית קשורה אהדדי, ולכל קטע במאבק יש לעתים בני ברית שונים. והעיקר, לא לאבד תקווה.

---

קיטנה של ילדים חיילים

ביומן השבוע של הערוץ הראשון (או שמא היה זה בערוץ 2 או 10) שודרה כתבה על קייטנת נוער המאורגנת על ידי צה''ל. ילדים משחקים בחיילים, עם נשק, עם מדים עם ''רצח בעיניים'' ושאגות מטורפות. זו לא הייתה כתבה עוינת כמו הכתבות על קייטנות הילדים של אש''ף או החמאס שם מראים את הקייטנים בפעילות דומה.
הקריינות העברית המלווה את הכתבה על הקייטנה הפלסטינית מספרת כמובן על הסתה, ואילו בכתבה על הקייטנה של הצבא הישראלי, הטקסט הוא ידידותי. האמת היא שבשני המקרים מדובר בשטיפת מוח מגעילה.

---

לאורה מילוא-עושה לי טוב על הנשמה

בג''צ החליט לדחות את עתירתה של לאורה מילוא בת ה-‏20 , לפטור אותה מהשרות הצבאי מטעמי מצפון לאור סירובה להתגייס לצבא הכיבוש הישראלי. כל עוד הצבא הישראלי עוסק בדיכוי עם אחר, מצהירה לאורה, היא לא מוכנה לשאת את מדיו. כך יאה וכך נאה.

השופטת איילה פרוקצ'יה השתמשה בשפת הכיבוש שהנפיקה לה האפסנאות הצבאית כמו ''סרבנות פוליטית'' או ''סרבנות סלקטיבית'', כאילו שיש מצפון לא פוליטי כשמדובר בהתנגדות להפרות זכויות אדם.
דברי פרוקצ'יה על חובתה של לאורה להתגייס על אף התנגדותה לכיבוש, דומים לדברי השופטים במחזה ''עד ראייה'' המוצג בקאמרי, שסברו כי על ''הסרבן הסלקטיבי'' פרנץ יגרשטטר, להשתתף במאמץ המלחמתי הלאומי הגרמני.
לא בג''צ היה לנו כאן, המלה צדק עברה תהליך הזנייה, אלא בג''ע, בית דין גבוה לעוול.
עוד יבוא היום שפרוקצ'יה תבקש סליחה מלאורה על התקרנפותה בשרות האפרטהייד של מדינת ישראל.
אם יש משמעות למושג אשת חיל, לאורה מגלמת אותו.

---