פרשת פריצקי הזכירה לנו את המציאות החשוכה בה מתנהלת חברת החשמל. שוב מסתבר שידו של אוברקוביץ מפריעה לשמש לעלות – מעכבת את התפתחותה החיובית של החברה. אבל מסתבר שבתוך החושך והשחיתות ישנן לא מעט נקודות אור. המשק כבר צומח זמן לא קצר והצפי שזה ימשך די מבוסס. בניגוד לעבר הקרוב, תהליך הצמיחה הזה מלווה בגידול שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. זוהי נקודת אור אחת שנעסוק בה הפעם. נקודת האור הנוספת היא נצחון האינטלקטואלים – המעמד הגבוה של המוסדות האקדמאים בארץ על פי ההכנסות מתמלוגים על פטנטים.

---

עוף החול – אוברקוביץ'

לא מזמן כתבתי כאן שהתפקיד העיקרי של הנהלת מפעל או חברה הוא לנהל את עבודת אמצעי הייצור (בהם גם העובדים) ביעילות מרבית כדי ליצור ערך לבעל הבית. אבל חברת החשמל, כתבתי, מתנהלת לפי עקרונות אחרים: בעניינים חשובים, כמו שינויים מבניים, ההנהלה ובעל הבית צריכים לקבל רשות מועד העובדים – הגוף מקשקש בראש.

זהו בעצם שיעור שלימד אותנו, את כולנו, מר אוברקוביץ' ז''ל, שכנראה, קשה למנהלי החברה לשכוח..... מסתבר, אם כן, שרוחו של אוברקוביץ' מרחפת מעלינו בביטחון רב'' (אוברקוביץ' ופרץ גם).

הנה כמו עוף החול, מן האגדות, צץ לו אוברקוביץ' מחדש. על פי ממלא מקומו דוד ביטון הוא זה ששכר את שירותיו של יעקב אשל. ביטון, כך אמר למעריב, התבקש על ידי אוברקוביץ' ז''ל לבדוק מה עומד מאחורי המאבק העיקש של אברהם פורז להגבלת הקצבת חשמל חינם לעובדי חברת החשמל. הם רצו לגלות אם יש לפורז אינטרסים ''נסתרים'', אם יש לו ''יבלת'' שבעת הצורך יוכלו לדרוך עליה ולסנדל את החוק. החוק הנזכר אף פעם לא הגיע לקריאה שניה ושלישית. מעניין מדוע? האם יעקב אשל או חוקרים אחרים אספו חומר על חברי כנסת אחרים?

האמת המרה היא שעובדי חברת החשמל יחפשו כל דרך כדי לטרפד את השינויים המבניים בחברת החשמל. הסיבה הפשוטה היא שהשינויים המבניים המתוכננים מיועדים להפוך את ייצור החשמל והובלתו לתהליכים יותר כלכליים – יותר יעילים. באופן ספציפי הכוונה שהתהליכים הללו ינוהלו כדי לייצר ערך לבעל הבית ולטובת הצרכנים. אבל התפתחות כזו מנוגדת לאינטרס של עובדי החברה, כפי שמוצגת על ידי הועד שלהם, שהוא לנתק את הקשר בין תפוקה לשכר – מצב שהיטיב עימם.

אולי, כמו שכתוב בעיתונים, פריצקי הציל את עצמו מסחיטה. אבל מה שאנחנו לא כל כך יודעים מה הכינו לנו אוברקוביץ' ושותפיו לניהול ועד העובדים בחברת החשמל. איזה עוד אינטרס נסתר שלו ושל שותפיו ממתין לחשיפתו? בדבר אחד הם כנראה הצליחו: רוחו של אוברקוביץ' לא רק תרחף מעלינו אלא תשב בולטת במחיצתנו לעד. אשר על כן יכולים אנשי חברת החשמל לוותר על הצורך לקרוא איזה מתקן חשוב או חשוב פחות על שמו האיש.

כנראה שלמרות הכוונות הטובות של נתניהו, חברת החשמל תמשיך להתנהל בעזרת אמצעים ''עברייניים'' לרעת בעל הבית. כנראה שיעברו עוד הרבה מים בירדן לפני שחברת החשמל תנוהל לפי עקרונות כלכליים של יעילות ותחרות. אשר על כן אנחנו, כנראה, נמשיך לשלם מחירים מופרזים על חשמל.

---

חוזרים למעגל העבודה?

אחת המחלות של המשק הישראלי היא ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי הוא נמוך. כבר שנים לא מעטות ש במשק שלנו שיעור ההשתתפות הזה נע סביב 54% - מעין גבול עליון. לכאורה אפשר וצריך לצפות מן המשק הישראלי ש''יתפתח'' לכיוון שיעור השתתפות הממוצע שמציגות הארצות המפותחות. הנתונים מן המשקים של הארצות המפותחות מראים שיעורי השתתפות בכוח העבודה הגבוהים באופן משמעותי מאלו אצלנו. יש ארצות מפותחות שבהן שיעור ההשתתפות מגיע לכדי 72% (ארה''ב) והממוצע של קבוצת המדינות המתפתחות נע סביב 65% (חוזרים לעבוד).

צריך להבין שלעובדה ששיעור ההשתתפות אצלנו נמוך יש השלכות לגבי הגודל התוצר הלאומי ולגבי התוצר לנפש (רמת החיים). חישוב פשוט מראה שבנתונים של היום, אוכלוסייה בגיל העבודה, כוח העבודה וההשתתפות בכוח, שיעור השתתפות של 65% פירושו תוספת של כ- 480 אלף איש לכוח העבודה. זהו גידול של קרוב ל-‏18% בכוח העבודה. גידול כזה יצור תוספת משמעותית לתוצר ולתוצר לנפש.

והנה הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רומזים לנו שמתחולל שינוי חיובי בשיעור ההשתתפות. מסתמנת מגמה, שהחלה מתישהו באמצע השנה שעברה, של גידול בשיעור ההשתתפות אל מעל 55%. נכון זוהי מגמה מאד צנועה: רק כ-‏35 אלף מצטרפים מעל לגידול האוכלוסייה בגיל העבודה. אם המגמה תמשיך ועוד תתגבר תתחולל כאן מעין מהפכה במשק (חוזרים לעבוד) שמשמעותה גידול משמעותי מאד בתוצר הפוטנציאלי והאקטואלי. אם זה, אכן, יקרה גם התוצר לנפש (רמת החיים) יגדל בשיעורים גבוהים.

זהו שינוי מגמה מאד חיובי שלפחות בחלקו נגרם בגלל המדיניות לקיצוץ בקיצבאות הביטוח הלאומי, הבטחת ההכנסה וכו'. ניתן להאיץ אותו אם ימשך הקו הקיים ויתווספו האמצעים כפי שהציע הנגיד, דוד קליין, בכנס קיסריה (צמיחה בת-קיימא: יעד ומדיניות למחצית השניה של העשור) שהעיקריים שבהם הם:

1. מדיניות מס המגדילה את התמריצים לצאת לעבודה – כולל מס הכנסה שלילי.
2. סיוע אפקטיבי לעסקים קטנים ובינוניים.
3. הרחבת ההשקעות בחינוך באזורים ואוכלוסיות בהם שיעורי ההשתתפות נמוכים.

היעד להגיע לשיעורי ההשתתפות של המדינות המתפתחות הוא שאפתני אבל בהחלט אפשרי. יתכן שזה לא יתממש בתוך כ-‏5 שנים כפי שמבקש הנגיד אבל הגברת קצב ההצטרפות לכוח העבודה אפשרי גם הוא. מה שבטוח שבדרך ליעד נראה הצטמקות של ממדי העוני – כי רבים מן המצטרפים יהיו אנשים שלא נוהגים להצטרף לכוח העבודה. זוהי באמת קרן אור שמהבהבת אלינו מתוך המנהרה הכלכלית.

---

נצחון האינטלקטואלים

כבר לפני הרבה שנים כאשר שקלתי את המשך דרכי בחנתי את הרשימות שדירגו את רמת האוניברסיטאות בעולם. מהר מאד גיליתי שהאוניברסיטאות הישראליות מככבות בקידמת הרשימה כאשר המדד היה התרומה המחקרית. כבר אז היה ברור שזה קורה למרות המיקום הנמוך מבחינת התקציב המושקע בהשגת המטרה. והנה בשנים האחרונות אוהבים אצלנו לזלזל בערכה של תרומת האינטלקטואלים שמקור פרנסתם הוא המוסדות להשכלה גבוהה.

גם אצלנו, בפורום, כאילו לא מקבלים את העובדות הללו ורבות נכתב כאן על היכולת הירודה של החוקרים במוסדות הללו. התרשמתי שתרומתם של החוקרים במוסדות האקדמאים לא מוערכת על ידי המשתתפים. אני שמכיר את תרומת החוקרים הישראלים בתחום שלי די הופתעתי ושאפתי למצוא לתמיכה בעמדתי גם לגבי תחומים אקדמאים אחרים.

הנה מסתבר שלידע שמפתחים במוסדות האקדמיים הישראליים יש ערך כלכלי עסקי שגופים עסקיים מוכנים לשלם כדי להשתמש בו. אין הוכחה טובה יותר, לאיכות הידע שמפתחים החוקרים, מאשר אותם סכומים שמשלמים על השימוש בו. עוד יותר חשוב לשים לב לגודלם ביחס לסכומים שמשולמים למוסדות בינלאומיים נחשבים אחרים. מסתבר שמוסדות אקדמיים אמריקאיים (MIT, הארוורד ועוד) שתקציבי המחקר של החוקריהם גבוהים בהרבה מהמוסדות שלנו משתרכים מאחור (התמלוגים של האוניברסיטה העברית ומכון ויצמן ממכירת פטנטים – 100 מיליון דולר בשנה).

בשנים האחרונות הסכומים הללו שימשו לתיקצוב מחקרים ולהעשיר לא מעט חוקרים שהשתתפו בפיתוח את הידע. יש הממליצים לתמרץ את האוניברסיטאות על ידי קביעה שהקניין הרוחני שנוצר במימון ציבורי יהיה שייך למוסד המחקר או החוקר עצמו (הפרופסורים המיליונרים של מכון ויצמן).

במקום להילחם ולשבות בשיטות של עובדי חברת חשמל, החוקרים עמלים לייצר ערך כלכלי - אכן קרן אור. כדאי לנו לזכור זאת כאשר אנחנו כותבים ביקורת על קבוצת ההתייחסות.

---