לפני שבועיים עשתה הקהילה הבינלאומית מעשה מדהים.

תוך כניעה לתכתיבו של ג'ורג' בוש, קיבל ה''קוורטט'' את ''תוכנית ההתנתקות המתוקנת'' של אריאל שרון. כלומר: ארגון האומות המאוחדות, האיחוד האירופי, הפדרציה הרוסית וארצות-הברית אישרו את המסמך הזה. מסופקני אם מישהו מהדיפלומטים הנכבדים אכן קרא את המסמך במו עיניו.

בסעיף הראשון של ה''תכנית'' מופיעות המלים הבאות: ''מדינת ישראל הגיעה למסקנה כי אין כיום שותף פלסטיני, מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי.''

כלומר, במחי-יד אישרה הקהילה הבינלאומית כי לעם הפלסטיני אין זכות להשתתף בקביעת גורלו. הכל ייקבע על-ידי ממשלת ישראל לבדה, באישור ארצות-הברית, אשר עמדתה מתקבלת אוטומטית על-ידי שאר שותפות ה''קוורטט''.

האיחוד האירופי על 25 חברותיו, רוסיה הענקית והארגון המייצג את העולם כולו קיבלו בהכנעה את התכתיב של בוש, הדיקטטור של העולם, שהוא עצמו שבוי בידי שרון. שרון קבע מזמן שהנשיא הנבחר של העם הפלסטיני הוא ''לא רלוונטי'', וכמוהו המנהיגות הפלסטינית כולה.

העם הפלסטיני נמחק ממפת מקבלי-ההחלטות, ויחד עמו נמחקו למעשה כל ההסכמים שנחתמו עם הנהגתו עד כה, מאוסלו ועד מפת-הדרכים.

זהו צעד מדהים, מרחיק-לכת מאין כמוהו, והוא עבר בשקט גמור. מלבד שרון ואנשיו, איש לא שם לב למשמעות הדברים. המגף הגדול של הקהילה הבינלאומית דרך על העם הפלסטיני מבלי להרגיש בכך, כאילו היה נמלה.

זהו סופו של תהליך, שהחל עם שובו של ראש-הממשלה דאז, אהוד ברק, מוועידת קמפ-דייוויד בקיץ 2000. אחרי כישלון הוועידה טבע את המנטרה, שהפכה מאז אבן-פינה למדיניות כל ממשלות ישראל: ''הפכתי כל אבן בדרך לשלום / הצעתי לפלסטינים הצעות נדיבות יותר מכל קודמיי / הפלסטינים דחו את כל ההצעות / ערפאת רוצה לזרוק אותנו לים / אין לנו פרטנר לשלום.''

המנטרה הזאת מבוססת על מסכת שקרים, שהופרכו מזמן. עדי-ראייה אמריקאיים כמו רוברט מאלי, יועצו של הנשיא ביל קלינטון, יחד עם חלק מהמשתתפים הישראליים וחוקרים בינלאומיים פירסמו דו''חות מפורטים המוכיחים שברק עצמו אשם בכישלון לפחות כמו ערפאת – ולמעשה הרבה יותר ממנו.

והנה, דווקא כאשר העולם קובע בהיסח-הדעת שהעם הפלסטיני אינו פרטנר לשלום, קרו דווקא בישראל כמה דברים ההופכים את הקערה על פיה.

הכוהן הגדול של תורת ''אין לנו פרטנר'' הוא האלוף (מיל') עמוס גלעד, מי שהיה בתקופה הקובעת ראש המחקר והאיש מס' 2 באמ''ן. (כיום הוא מכהן כיועץ המדיני-בטחוני הבכיר של שר-הביטחון.) מכיוון שאמ''ן הוא הרשות המוסמכת היחידה לקביעת ההערכה המדינית-ביטחונית של המדינה, יש לו השפעה מכרעת על עיצוב המדיניות הלאומית.
איש אמ''ן מדווח במישרין לראש-הממשלה ומשתתף בישיבות הממשלה. שום שר לא יעז לערער על הערכותיו, שהם האורים ותומים של המדינה כולה. ראש-המחקר של אמ''ן אמור להביע את חוות-דעתה המקצועית של קהילת-המודיעין, המסכמת את על החומר המודיעיני העצום הנאסף על-ידה. למרבית השרים אסור לקרוא את חוות-הדעת הכתובה, וגם לשרים האחרים מותר לקרוא בה רק ברפרוף. לכן יש חשיבות אדירה לסיכום בעל-פה שמוסר ראש-המחקר לראש-הממשלה ולממשלה.

עמוס גלעד עוד הגדיל לעשות: הוא הופיע כמעט מדי יום בכלי-התקשורת כדי לחוות את דעתו על כל אירוע מדיני ובטחוני. הוא לא היה רק ''המעריך הלאומי'', אלא גם ''המסביר הלאומי'', כפי שנקרא בתקשורת.

מיהו האיש הזה, שהשפיע יותר מכל אדם אחר על דרכה של המדינה במשך שנים גורליות, ושהקונספציה שלו ממשיכה לכוון את המדינה עד היום? זה אותו עמוס גלעד שלפני כמה ימים הגיש תביעה להעניק לו הטבות של נכה-צה''ל. הוא לא נפצע בקרב, חלילה, אלא שתפקידו הקשה גרם לו, לדבריו, נזק נפשי בלתי-הפיך.

יש בתביעה זו מידה גדושה של חוצפה, אם לא גרוע מזה. אך היא מעלה גם את השאלה: אותה נכות נפשית, מתי היא התחילה? מתי התגלו הסימפטומים הראשונים שלה? האם בתקופה שבה הכריז מעל כל במה רמה ותחת כל עץ רענן שערפאת רוצה לזרוק אותנו לים? ושמא ההכרזה הזאת עצמה כבר הייתה סימפטום של בעייתו הנפשית? ואיך העז להמשיך בתפקידו עד היום?

בשבועיים האחרונים סוער בישראל ויכוח, שצריך היה להרעיד את אמות הספים.

ראש-אמ''ן לשעבר, האלוף (מיל') עמוס מלכא, מי שהיה מפקדו הישיר של גלעד, שבר שנים של שתיקה ויצא בהאשמה רועמת: שעמוס גלעד הגיע ל''קונספציה'' שלו בלי שום תימוכין מודיעיניים. להפך, הכמויות האדירות של החומר שנאסף על-ידי אגף-המודיעין הוכיחו דווקא את ההפך. משמע: גלעד בדה את הערכת-המודיעין שלו מלבו, על סמך השקפתו הפוליטית ו/או כדי למצוא חן בעיני הבוסים הפוליטיים, ברק ושרון.

האשמה חמורה זו עוררה סערה בחוגי המקצוע. אנשי-מודיעין בעלי יושרה בלתי-מפוקפקת יצאו מאלמוניותם ותמכו בגלוי בגרסת מלכא. בראשם עומד מי שהיה בתקופה הקובעת אחראי למחלקה הפלסטינית של אמ''ן, אל''מ אפריים לביא, האיש המוסמך לסכם את החומר המודיעיני על המתרחש בהנהגה הפלסטינית. בוויכוח המקצועי בין עמוס לעמוס, עמוס מלכא הוא היוצא עכשיו מנצח.

פירוש הדבר, בשפה פשוטה: אין שום תימוכין מודיעיניים לטענה שערפאת פועל לחיסול מדינת-ישראל, שערפאת הפסיק את תהליך-השלום כדי לעלות על דרך הטרור, שערפאת אינו מוכן לפשרה הגיונית. כל הטענות האלה, מפי פוליטיקאים וגנרלים למיניהם, הסתמכו על ''הערכה'' של איש אחד שהופיע בשם אמ''ן בעודו מסתיר את ההערכות המקצועיות האמיתיות של מומחי אמ''ן ושב''כ.

בלהט הוויכוח נכנס למערכה גם המזרחן מתי שטיינברג, שהיה יועץ מיוחד לראש השב''כ לענייני הפלסטינים. שטיינברג לא הסתפק בקביעה שה''קונספציה'' של גלעד הייתה כוזבת לחלוטין, ושסתרה לגמרי את החומר המודיעיני שאספו אנשיו. הוא הצביע על עובדה חמורה עוד יותר: שהקונספציה ''הגשימה את עצמה''.

מכיוון שישראל חזקה לאין שיעור מהפלסטינים, הרי שמעשיה קובעים את המציאות. המעשים שהודרכו על-ידי ה''קונספציה'' של גלעד גרמו לתוצאות שהתאימו לה. כשם שה''קונספציה'' המוטעית של ראש אמ''ן אלי זעירא גרמה לאסון יום-כיפור, כך ה''קונספציה'' הכוזבת של עמוס גלעד גרמה – ועדיין גורמת - לאסונות האינתיפאדה הנוכחית. על פי המפקד הישיר שלו (מלכא) והפקוד הישיר שלו (לביא), גלעד הציג בפני הדרג המדיני תמונה שקרית של ממצאי קהילת-המודיעין. כלומר: הוא הציג את הערכתו האישית, שלא היו לה שום תימוכין, כאילו הייתה ההערכה המוסמכת של מומחי אמ''ן.

גלעד גרם לנזק בלתי-הפיך. המנטרה שלו התקבלה על-ידי כמעט כל הציבור הישראלי וחלק גדול של דעת-הקהל הבינלאומית. הפרכתה בחוגים מקצועיים לא תשנה עובדה זו. החלטת ה''קוורטט'' מראה עד כמה השתרש השקר הזה בתודעת העולם.

אגב: הגילויים האלה קובעים שהערכת הדרגים המקצועיים העליונים של אמ''ן והשב''כ היו זהים לגמרי עם ההערכות שפירסם ''גוש שלום'' בזמן אמת, ושנתקלו אז באי-אמון מוחלט של התקשורת והציבור, ובכללו חלק גדול של ''מחנה-השלום''. דהיינו: שההנהגה הפלסטינית בראשות ערפאת לא זנחה מעולם את נכונותה להגיע לשלום עם ישראל על בסיס של הקמת מדינה פלסטינית ב97%- של הגדה המערבית ורצועת-עזה (שהם, כידוע, 22% של פלסטין ההיסטורית), קבלת פיצוי טריטוריאלי על 3% הנותרים, וריבונית פלסטינית על מזרח ירושלים והר-הבית. בעיית הפליטים תיפתר בהסכם עם ישראל (כלומר: לישראל תהיה זכות-וטו על כל פתרון).

גם לדעתם המוסמכת של מומחי אמ''ן והשב''כ, ערפאת לא זז מעמדה זו. על בסיס זה אפשר להגיע להסכם-שלום גם עכשיו, כפי שאישר ערפאת עצמו בראיון שהעניק השבוע לעורך החדש של ''הארץ''.

אריאל שרון מתכחש לכך, כמובן, מפני שאינו מוכן לשלום בתנאים אלה. הוא רוצה לספח לפחות 55% של הגדה המערבית, מתוך תקווה שחיי הפלסטינים בשאר ה45%- יהיו בלתי-אפשריים, והם יסתלקו מהארץ. שמעון פרס מוכן לעזור לו בהגשמת התוכנית הזאת.

לשם מימוש תוכניתו, זקוק שרון למנטרה של ''אין לנו פרטנר''. עמוס גלעד סיפק את הסחורה. עכשיו קיבל ה''קוורטט'' את המנטרה הזאת, ובכך המיט חרפה על עצמו והנחית מכה על סיכויי השלום.

---