רייגן (5 לפברואר 1981): ''אני מצטער להגיד שאנחנו בבלגן הגרוע ביותר מאז המשבר הגדול, .... זה הזמן לנסות משהו שונה, וזה מה שאנחנו הולכים לעשות''.
השבוע הלך לעולמו, הנשיא לשעבר
רונלד רייגן, האיש שאמר את הדברים כשבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כנשיא ארה''ב. את הכיוון הוא סימן עוד במערכת הבחירות ואכן הוא הוביל שינוי מהותי בקווי המתאר של המדיניות הכלכלית בארה''ב. הוא גם זכה שהמדיניות הזאת תיקרא על שמו למרות שלא היה כלכלן. את המדיניות הזאת אנחנו שמים על שולחן הניתוחים.
בשנים שלאחר
המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929, הלכה והתעצמה המגמה של גידול המעורבות הממשלתית במשקים במדינות המערב. מדיניות ''מדינת הרווחה'' שיגשגה ועמה צמח חלקו של התקציב הממשלתי בעוגת התוצר. רק קולות בודדים של חסידי התחרות החופשית וממשלה קטנה נשמעו. אחד מהם היה מילטון פרידמן, שהקדיש שנים למשימה של שינוי המגמה.
המפנה החל להסתמן בשנות השבעים של המאה הקודמת בין הכלכלנים. בין בעלי המקצוע החלו להופיע דעות שהמדיניות הקיינסיאנית ה''מסורתית'', שימוש באמצעים המשפיעים על הביקושים, לא משיגה את היעדים של פעילות המשק בקיבולת מלאה - בלי חוסר תעסוקה של עובדים וקווי ייצור. הנתונים אומרים שבתקופתו של קרטר, שסיים את תפקידו בתחילת 1981, שיעור הצמיחה היה כ-2.8% בממוצע שנתי, התקופה הסתיימה עם אינפלציה מעל 10%, חוסר העבודה הגיע לשיעור של 7.0% ושיעורי מס שולי עד 70%. בקיצור, האינפלציה הרימה ראש למרות נסיקת שיעורי הריבית, ושיעורי הצמיחה היו נמוכים במיוחד, אם מתייחסים למדדי הצמיחה לנפש.
לקראת סוף העשור, העקרונות שאותם לימד מילטון פרידמן התחילו לקבל משקל בשיקולים של המערכת הפוליטית, במיוחד בצד הימני של המפה, ממנו צמח רייגן. התוכנית להתאוששות של המשק אותה הכין רייגן כללה את המטרות העיקריות שלהלן:
- צמצום שיעורי הגידול של ההוצאה הממשלתית (הפדרלית),
- צמצום שיעורי המס השולי על עבודה ועל ההון (רווח),
- צמצום הפיקוח והרגולציה (תקנות),
- צמצום הגידול בכמות הכסף (תפקידו של הבנק המרכזי ה''פד'').
התוצאות הצפויות של מהלכי התוכנית הללו היו גידול בחסכון ובהשקעות, גידול בשיעורי הצמיחה, איזון תקציבי, הורדת האינפלציה ועמה גם שיעורי הריבית (Niskanen, W. A.
Reaganomics).
כדי לבחון את הצלחתה של התכנית צריך לבחון מה מכל התוכנית הזאת אושר לביצוע, מה מכל זה באמת בוצע ומה היו התוצאות ביחס לציפיות. באופן כללי, התוכנית של רייגן אכן אושרה במהלך החודשים הראשונים של שנת 1981. שיעורי המס השולי צומצמו מאד - במיוחד ברמות הגבוהות. ברמות הללו שיעורי המס צומקו בשיעורים משמעותיים. גם בסיס המס הורחב. אבל צמצום הפיקוח הממשלתי שהחל בימי קרטר נמשך בקצב איטי יותר, ומתוך זה מעט שינויים באמצעות חקיקה.
שיעור הגידול של ההוצאה הממשלתית צומצם בשליש, למרות הגידול בהוצאות הביטחון במקביל לקיצוצים בסעיפי רווחה. אבל שיעור ההוצאה היחסית של הממשלה (הפדרלית) הצטמק באופן שולי בלבד: מ-22.9% מהתמ''ג בשנת 1981 לכדי 22.1% בשנת התקציב 1989. התרומה של המדיניות הכלכלית בלטה במשתנים שיותר מעניינים את הציבור הרחב. שיעור האבטלה צומק ברבע, שיעור האינפלציה ירד ביותר מחצי לכדי 4.2% וגם שיעור הצמיחה של התמ''ג לנפש בגיל העבודה יותר משהוכפל.
המחלה-בעיה של סטאגפלציה (אינפלציה ואבטלה) עם צמיחה נמוכה, שבה היה נגוע המשק האמריקאי אותו קיבל רייגן, הוכתה. המשק הציג צמיחה מתמשכת לאורך כל תקופת נשיאותו של רייגן (עד סוף 1989). זו היתה ההתרחבות המשקית הכי ארוכה בהיסטוריה עד אז, שלוותה ביצירת 16 מיליון מקומות עבודה (
Ronald Reagan Dies at 93; Fostered Cold-War Might and Curbs on Government).
צריך להדגיש שהתהליכים להורדת שיעורי המס והאינפלציה החלו בשלהי נשיאותו של קרטר. הצעתו הראשונה של רייגן לשינויים בשיעורי המס התקבלו כבר על ידי הקונגרס בשנת 1978. מינויו של פול וולקר לנגיד בסוף 1979 החלה את התהליך המוניטרי אותו המשיך הנגיד הבא - אלן גרינספאן. שיתוף הפעולה בין נבחרים משתי המפלגות איפשר שינוי של המדיניות הכלכלית עוד לפני שרייגן נבחר.
רייגן נכשל בהשגת מספר מטרות שנכללו בתוכנית הכלכלית המקורית. למרות ההבטחה, שיעור ההוצאה הפדרלית מהתמ''ג ירד רק במעט (פחות מאחוז). ההבטחה-הצפי לאזן את החשבון התקציבי ואת הגירעונות התקציביים ואלו בחשבון הסחר השוטף (current account) לא קויימה. לכן החוב הפדרלי צמח מכדי 22.3% מהתמ''ג לכדי 38.1% בסוף התקופה. מה שהציל את רייגן מהגירעונות ומצמיחת החוב הלאומי היתה זרימת ההון הבלתי פוסקת מחו''ל. בנאומיו תמך רייגן בסחר חופשי אבל באופן מעשי הוא נכנע ללחצים מתעשיות שחששו מפגיעה ברווחיות וביכולת ההישרדות.
התפנית במדיניות הכלכלית החלה בשלהי הנשיאות של קרטר ולכן צריך לרשום חלק מההישגים לזכותו ולזכות נבחרים משתי המפלגות בקונגרס. אבל הנחישות של רייגן להמשיך במהלך ואף להעמיקו עומדת לזכותו בפני עצמה. מצד שני, הכישלון לטפל בגירעון התקציבי ובחשבון המסחרי השפיע בסופו של דבר על הנפילה של הבורסה באוקטובר 1987. האזהרות של כלכלנים שהממשל (רייגן) משעבד את העתיד של המשק (באמצעות הגירעונות) הביאו לשינוי כיוון בהקשר הזה.
אלן גרינספאן, נגיד הבנק המרכזי מאז שרייגן מינה אותו בשנת 1981, סיכם: על צד החיוב, רייגן הנהיג שינוי ייחודי במדיניות המיסוי והיה אחראי להאטה משמעותית בגידול של תקציבי הרווחה. על צד השלילה עמד הגירעון התקציבי, שהיה התוצאה של מדיניות המיסוי המקורית של רייגן (
Ronald Reagan Dies at 93; Fostered Cold-War Might and Curbs on Government).
מי שעוד זוכר את גברת הברזל, מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1979 – 1990, יודע שהמדיניות הכלכלית שלה נבעה מאותם שורשים שהצמיחו את הרייגנומיקס. הנשיא הנוכחי בוש, שאביו, לפני שנבחר על ידי רייגן לכהן כסגן נשיא, אמר על הרייגנומיקס ''כלכלת וודו'', הולך בתלם הזה באופן ברור וגם אצלו הגירעונות והגידול בחוב הם מכשול עתידי. לבסוף נזכיר את בנימין נתניהו, שר האוצר שלנו, שאולי אפשר לתארו כממשיך דרכו של רייגן.
מילטון פרידמן הוא ודאי מבעלי הזכויות על הכיוון שאליו הובילו רייגן ותאצ'ר, ומובילים בוש הבן ונתניהו, את המדיניות הכלכלית שלהם. יחד עם זאת, אני מעריך שלא היה חוסך מהם את ביקורתו ואף מחמיר בהשוואה לחוות דעתו של גרינספאן על רייגן. הרי ההבטחה של רייגן, בוש הבן ונתניהו לצמצם את ההוצאה הציבורית ואת הפיקוח ולהקטין את המעורבות הממשלתית במשק, לא ממש קויימה.
