יש בעיה עם חוק התכנון והבנייה תשכ''ה – 1965:

מצד אחד מדובר בחוק מקיף ומודרני החולש על כל תחומי התכנון – החל מתכנון עירוני ארצי, מחוזי , מקומי ונקודתי, דרך רישוי ותכנון פיזי ומפורט, הנדסה ואדריכלות, פרטי בניין, תברואה, בטיחות, וכל מרכיבי התכנון והבנייה כנדרש, וכלה בחקיקת משנה ענפה על פיו, המהווה כלי תכנוני כולל ויעיל ממדרגה ראשונה. יחדיו, החוק ותקנותיו, מאפשרים בנייה ופיתוח – הרחבת יישובים קיימים ובניית יישובים חדשים, המרת ייעודי קרקע, פתרון בעיות גלובאליות, אזוריות ומקומיות בצורה הטובה ביותר.

עוד ייאמר לזכות החוק ותקנותיו, כי חוק זה הוא עכשווי - ובעניין זה איני יכול שלא להזכיר עבודה אקדמית שערכתי לפני מספר שנים באוניברסיטת תל אביב, החוג ללימודים אורבניים, ובה רשמתי במסגרת מראי-המקום גם את חוק התכנון והבנייה תשכ''ה – 1965. המרצה אשר לא התמצא בתכנון ובנייה, [אז מרצה בכיר - ד''ר וכיום פרופ' וממובילי לימודים אקדמיים במכללה בריטית בארץ], כתב הערה בשולי רשימת מראי המקום ליד ציון חוק זה: ''מיושן''... הערה זו הייתה לצנינים בעיני הסטודנטים, שכן כולם ידעו שהחוק ותקנותיו מתחדשים השכם והערב, וחלקים בחוק - עד לבלי הכר, כך שהכותרת [1965] כלל לא מעידה על עדכונו של החוק.

אכן מדובר בתהליך חקיקה דינמי ואקטיבי, המותאם לשינויים הדרושים והנגרמים בכל תחומי החיים, כולל שינויים יזומים, כולל שינויים יזומים על ידי יזמים פרטיים ותוך שמירה על עתודת קרקע חקלאית ועל שמורות טבע, אתרי ארכיאולוגיה ויתר הנכסים שהם באחריות הקהילייה.
עד כאן הכול טוב ויפה, אלא שמצד שני – וזה חבל מאוד –

חוק התכנון והבנייה הוא חוק שלילי במובן זה שאין חובה לאוכפו.

חוק התכנון והבנייה הוא כאמור חוק המשתנה עם הזמן, חי ודינמי, ואם קיימים במציאות בה אנו חיים תהליכים של מעבר מחקלאות לתעשייה, והפחתת השטח הנדרש לחקלאות מודרנית, כמו גם הסתלקות טבעית ובריאה מחקלאות מאולצת המניבה רק הפסדים והמסובסדת באמצעות מחירי מים מלאכותיים וסובסידיות אחרות, הרי החוק מסתגל לתהליכים אלה, וכך צריך שיהיה.

אין שום צורך בשינוי מערכת החוקים בתחום התכנון והבנייה בישראל, אלא יש צורך לאכוף חוקים אלו ולשנות כליל את מנגנוני האכיפה. [יש גם צורך לבער את הבירוקרטיה המופרזת שמאפשר החוק, אך זהו נושא משני ולא מהותי בדיון זה].

אכן אכיפת החוק דלילה וחלקית ביותר במגזרים המהווים איום לממסד, והכוונה לאיום פיזי ממש; הפקחים האמורים לבדוק ולהגיש דו''חות על בנייה ללא היתר או על בנייה בניגוד להיתר, לא מקבלים גיבוי משטרתי מספיק לביצוע תפקידם, ובמצב בו אינם חייבים לעשות זאת – כאמור – הם לא עושים, והבנייה בסקטור הערבי המאיים חוגגת וחורגת... כך גם באי-אלו ישובים בעלי אוכלוסייה יהודית, שיש סיכון מה להגיע אליהם, בין אם בגלל דרכים מסוכנות ובין אם מסיבות אחרות.

לו היה חוק התכנון והבנייה חיובי, הפקח היה חייב לבצעו ויתכן שבמצב כזה היו הקצאות אמצעי הבטיחות המשטרתיים גדולים יותר.

יובהר: פקודת בניין ערים היא אמנם מנדטורית, אך מזה שנים רבות שבניין ערים מוסדר על ידי חוק התכנון והבנייה ולא על ידי הפקודה העתיקה.

להלן ריכוז הצעות לרענון ולשכלול התכנון והבנייה בישראל, כולל מה שממש לא צריך לעשות:

1. יש להמשיך בחקיקה עוקבת, כולל חקיקת המשנה במתכונת הקיימת, ולא לשנות כיוון כלל.


2. יש לגרום, באמצעות חקיקה מתאימה, שחוק התכנון והבנייה יהיה חיובי, לאמור, תהיה חובה לאוכפו, והדבר לא יופקר לשיקול דעתו של פקח זה או אחר.
   
3. אוכפי החוק יגובו על ידי המשטרה ככל שהדבר יידרש.


4. ינוטרלו מן החוק כל המרכיבים היוצרים סרבול ובירוקרטיה מיותרת ומזיקה בהליכי רישוי הבנייה, ובעיקר:
   א. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תהיה חייבת לאשר בניה התואמת את תוכנית המתאר החלה.
   ב. לא יינתן לוועדה המקומית שום מרווח רישוי, לאמור, יבוטלו כל ההקלות שכיום בידי הוועדה לתת אותן למבקשי היתר בנייה או לא לתת.
   ג. כל הליכי הרישוי ירוכזו אצל גורם אחד, והמבקש היתר לא יצטרך לכתת רגליו מהג''א למועצה, ומשם למכבי אש ולחב' חשמל, ואחר כך למח' הביוב והחניה, למשרד הבריאות, ועוד ועוד כהנה וכהנה. גורם אחד יבדוק ויאשר.
   ד. זמן הנפקת ההיתר יוגבל, ואם הוועדה המקומית לא תעמוד בזמן הנ''ל – התוכניות ייחשבו כמאושרות. כך גם לגבי תוכניות מתאר ותוכניות מפורטות.

ייאמר ויובהר כי למרות הביקורת הקשה המשתמעת בעיקר מסעיף 4 לעיל, מדובר בביקורת משנית, ביחס להערכת הקדמה המקצועית שבהרכב חוקי הבנייה בישראל, ביחס להתאמה של החוק לצרכים מעת לעת, ולהיותו של החוק תשובה נאותה בתחומו לכל צרכי המדינה בתכנון ובבנייה.