היצור המשונה הקרוי בושרון נתון בצרות גדולות.

החלק הקדמי של החיה הזאת - ג'ורג' דאבל-יו בוש – מסובך בפרשת תצלומי-העירום. לא רק של האסירים האומללים בעיראק, שנראו כשחיילת צוהלת מצביעה על ערוותם – אלא גם של בוש עצמו, שנחשף במערומיו.

מושיע העם העיראקי מידי רודנות אכזרית, מביא הדמוקרטיה לארץ הפרת והחידקל, נציג התרבות המערבית הלוחמת בברברים – נתגלה בעצמו כברבר אכזרי.

אל ישתעשע איש באשליות: זה איננו מקרה של כמה סאדיסטים וסאדיסטיות, שנאספו במקרה במקום אחד. כבר עכשיו ברור שהייתה התעללות שיטתית באסירים – הפשטתם עירום, השפלתם המינית, הכנסת כלבים נושכים שכנראה גם נשכו, מניעת שינה, כבילתם בתנוחות מכאיבות במשך זמן רב, כיסוי ראשיהם בשקים מצחינים, איום בהוצאתם להורג בהתחשמלות – זה ידוע וצולם. אך אין ספק שבמקום שיש בו יחס כזה לאסירים, מופעלים גם עינויים הרבה יותר קשים, שלא צולמו.

כבר נודע שזוהי שיטה לשבירת אסירים – לא רק בכלא הזה, ולא רק בכל מקומות-המעצר בעיראק, אלא גם באפגניסטן, באי-השדים גואנטאנמו ובכל שאר המקומות, שבהם נכלאו אנשים אומללים, שרובם נתפסו במקרה, על לא עוול בכפם. משמע: זוהי החלטה פיקודית, בדרגה הבכירה ביותר.

החיילים והחיילות שהצטלמו צוהלים בסרטים הפורנוגרפיים האלה מעוררים תיעוב, אבל כל מי שמצוי בחיים הצבאיים יודע שזו אינה יוזמה פרטית. מעשים כאלה אינם יכולים לקרות לאורך זמן, תוך צילום מאות רבות של תמונות, מבלי שכל שרשרת הפיקוד מעורבת בזה.

כל חייל מושפע מרוח מפקדיו, לפחות עד מפקד-החטיבה. המח''ט מצדו מושפע מרוח מפקדיו, עד לרמטכ''ל ועד בכלל. במקרה זה הוכח שראשי הפנטגון ושר-הביטחון ידעו את העובדות זמן רב והעלימו אותן. אמנם, הגנרל החוקר לא מצא פקודות בכתב. אבל פקודות מסוג זה מועברות תמיד בעל-פה, ולפעמים גם בתנועות-יד או בקריצת-עין. אילו בוש לא היה שותף, הוא היה מעיף כמו טיל את כל שרשרת הפיקוד, משר-הביטחון ועד למפקד הכלא.

חיילים אלה, שרובם באו מבתים הגונים, התנהגו כפי שהתנהגו בשעתו אנשים באספסוף של לינץ', ובגלל אותה הסיבה: שלילת אנושותו של בן הגזע האחר, הנחשב לתת-אדם. הגזענות היא ההופכת את בני גזע-האדונים עצמם לתת-אדם.

ג'ורג' בוש איבד את עולמו עם חשיפת התמונות הנוראות. כל טיעוניו המוסריים לצדקת מלחמתו בעיראק קרסו באחת. לא דמוקרטיה, לא חרות, לא תרבות. נותרה רק התוקפנות הגסה של חמסנים ציניים, אכזריים, גרועים כמו קלגסי סדאם.

ואם מותר לנבא: השבוע החלה הספירה-לאחור לסוף הקאריירה של ג'ורג' דאבל-יו.

החלק האחורי של החיה – אריאל שרון – שקוע גם הוא בצרות גדולות.

זה התחיל בתבוסת תוכנית ''ההינתקות החד-צדדית'' במשאל של ''מתפקדי הליכוד'' – מיעוט זעיר של הציבור, שהופעל על-ידי המתנחלים. מאז מסתובב שרון כמו חיית-טרף בכלוב. אין לו רוב בסיעתו ובממשלתו (הכבולים על-ידי תוצאות המשאל), אין לו אפשרות להקמת ממשלה אחרת (חברי-הכנסת של מפלגתו לא יאפשרו זאת), אין לו אפשרות לקיים את ההבטחות שנתן לבוש (וכך הציג את הנשיא כטיפש).

שרון ממלמל עכשיו על ''תוכניות אחרות'' שהוא מגבש – ברוח ההלצה של גרוצ'ו מארקס: ''זוהי דעתי. אם אינה מוצאות חן בעיניכם, יש לי גם דעות אחרות.''

אילו התכוון שרון ברצינות לצאת מעזה, היה עושה זאת מיד ובלי כל ההמולה, תוך קביעת לוח-זמנים הדוק ובלי שינוי הפרטים כל כמה ימים. הוא היה כולל בתכנית את סילוק ''ציר פילדלפי'', אותה רצועה מטורפת ברוחב של כמה מאות מטרים בין עזה למצריים, התובעת קורבנות-אדם והרס בתים מדי יום.

שבוע אחרי המשאל נחתו שתי המכות הנוראות. משוריין עמוס בחומר-נפץ נכנס לעיר עזה כדי לפוצץ בתים, עלה על מטען שהניחו לוחמים פלסטיניים והתפוצץ על ששת חייליו. למחרת היום קרה אותו הדבר במקום אחר ברצועת-עזה: משוריין עמוס בחומר-נפץ, שבא לפוצץ מנהרות מתחת ל''ציר פילדלפי'', נפגע מנשק אנטי-טנקי והתפוצץ על חמשת אנשי צוותו. עוצמת כל אחת משתי ההתפוצצויות גרמה לפיזור חלקי-גופות בקוטר של קילומטר. המדינה כולה ראתה בטלוויזיה איך חיילים הולכים על ארבע ומסננים בידיהם את החול, כדי לאסוף ''חלקי גופות'' זעירים של חבריהם. כלי-התקשורת התחרו ביניהם בהיסטריה נקרופילית, כאשר הדיבורים על ''חלקי גופות'' מתחלפים בדיווח על הלוויות.

אי-אפשר היה להתעלם מן הקשר הישיר בין משאל הליכוד נגד הנסיגה לבין נפילת החיילים. ביטא זאת בצורה הפשוטה ביותר השחקן שלמה וישינסקי, אביו של ליאור שנהרג במשוריין השני, כאשר האשים בפה מלא את מתפקדי הליכוד בהריגת בנו.

בפעם הראשונה רואה הציבור את התמונה האמיתית של עזה: לא ''טרור'', לא ''מחבלים'', אלא מלחמת-גרילה קלאסית, כשכל האוכלוסייה משתתפת במאבק נגד הכובשים. עזה היום, הגדה המערבית מחר.

במאבק כזה אי-אפשר לנצח. אפשר להרוג פלסטינים בסיטונות, אפשר להחריב שכונות שלמות, כפי שקורה עכשיו. אבל אי-אפשר לנצח. הציבור מתחיל להבין זאת. גם ''השמאל הציוני'' מתעורר, כנראה, מתרדמת בת ארבע שנים.

ישראל תעזוב את רצועת-עזה, כפי שעזבה את רצועת-הביטחון בדרום-לבנון. הדמיון בין שתי הרצועות כל-כך בולט, עד שההשוואה הפכה לכותרת באנאלית בכל כלי-התקשורת.

ואם מותר לנבא: השבוע החלה הספירה-לאחור לסוף הקאריירה של אריאל שרון.