הופיע במקור בגירסה שונה במגזין ''כסף'' של ''גלובס'', 25.3.2004

השנה היא 1989, ברית המועצות בעיצומו של תהליך הגלסנוסט וכבר די ברור שעוד מעט המעצמה האדירה תחדל מלהתקיים. הסובייטולוג פרנסיס פוקויאמה, אז בן 39 ועם התמחות במדיניות הסובייטית בעולם השלישי, מבין שבקרוב הוא ישאר מחוסר עבודה.
פוקויאמה, אשר שימש אז כסגן מנהל צוות התכנון במחלקת המדינה של ארצות הברית, עושה הערכה מחודשת של מצבו. לפתע הוא מבין שלא רק הוא ישאר חסר עבודה, אלא כמותו רבים אחרים, שכן העולם כולו עתיד להשתנות מהקצה לקצה. ההבנה הזאת הופכת בקיץ 1989 למאמר פרובוקטיבי בשם ''קץ ההיסטוריה?'', שפוקויאמה מפרסם בכתב העת השמרני ''נאשיונאל אינטרסט''. כתוצאה ממאמר זה השתנה עולמו של פוקויאמה בן לילה. למאמר הייתה השפעה עצומה, הוא עורר מחלוקות ודיונים והדים לאין סוף.

לאחרונה, חמש עשרה שנה לאחר צאת המאמר המפורסם, ביקר פרנסיס פוקויאמה בישראל כאחד ההוגים הפוליטיים המשפיעים ביותר של העשור האחרון, אדם ששמו הפך לשם דבר בכל דיון פוליטי וכלכלי. המאמר והספר שפרסם לאחריו תחת השם ''קץ ההיסטוריה'' הם בין המאפיינים המרכזיים ביותר של שנות התשעים האופטימיות שלאחר קריסת ברית המועצות והגוש המזרחי, כאשר נראה היה שדבר לא יוכל לעצור את השגשוג הכלכלי במערב הקפיטליסטי ובמיוחד זה הקשור בתעשיית המידע, לפחות עד קריסת הבועה של חברות האינטרנט והשפל הכלכלי שבא אחריה ופעולות הטרור של ספטמבר 2001.

פוקויאמה הוזמן בידי קרן קשת ובית הספר לממשל ולמדיניות על שם הרולד הרטוך באוניברסיטת תל-אביב, בית ספר שעוסק, בין השאר, ביצירת תוכניות חדשות לגיבוש מנהיגות חדשה ומוכשרת, מנהיגות שכה חסרה כיום במדינה.

בזמן ביקורו הקצר נתן פוקויאמה הרצאה בשם ''אתגרים לסדר העולמי לאחר ה-‏11 בספטמבר'', שבה בחן את מצב טענותיו לגבי ''קץ ההיסטוריה'' והאם הן תקפות גם בעולם הסובל מ''מלחמת עולם שלישית'' כנגד הטרור המוסלמי הבין לאומי, טענות שכיום קמו עליהן עוררים רבים. אבל דומה שגם בקרב מתנגדיו הרבים אין עוררין על התפקיד המרכזי שיש לפוקויאמה גם כיום בעיצוב ההגות הפוליטית האמריקנית. במבט לאחור קשה להאמין כמה ''היסטוריה'' נדחסה לפרק הזמן הזה, שאמור היה להיות, על פי התזה המקורית של פוקויאמה, משעמם ומונוטוני. שלושה ימים בלבד לפני נחיתתו בארץ נרצחו במדריד בירת ספרד 200 איש, כתוצאה ממתקפת טרור שפוקויאמה ככל הנראה לא צפה גם בתחזיותיו השחורות ביותר לגבי המשך ההיסטוריה האנושית – שלא לדבר על מתקפת ה-‏11 בספטמבר בארצו שלו, המעצמה היחידה עלי אדמות.

האיש והתיאוריה

פרנסיס פוקויאמה הוא אמריקני ממוצא יפני שנולד ב-‏1952 בשיקאגו. הוא החל את הקריירה שלו כסובייטולוג שהתמחה במדיניות הסובייטית בעולם השלישי. בו בזמן הוא התמחה גם בענייני המזרח התיכון ויחסי ישראל והערבים ואף השתתף בדיוני האוטונומיה בין ישראל והפלסטינים בשנים 1981-1982. המאמר הראשון שפרסם ב-‏1979 עסק ביחסי ישראל מצרים לאחר ועידת קמפ דיויד. אם היה פוקויאמה ממשיך להתמקד בתחומים אלה, היה מן הסתם נשאר פקיד ממשל אפור ובלתי ידוע, עוד כותב דו''חות אחד מני רבים, שהמאמרים השונים שלו בענייני ברית המועצות והמזרח התיכון היו מעוררים עניין מצומצם רק בחוגים קטנים של מומחים.

אך למזלו, כתוצאה מנפילת ברית המועצות, התחסל, למעשה, מקצוע הסובייטולוגיה והוא חיפש תחומים אחרים. וכך ב-‏1989, בעת ששירת כסגן מנהל צוות התכנון במחלקת המדינה של ארה''ב, מצא את עולמו דווקא כתוצאה מפרסום מאמר שלא היה קשור לתחומי עיסוקו הישיר בכתב עת אקדמאי מכובד, מאמר שעורר יותר תגובות ותשומת לב מכל מאמר אחר שפורסם שם אי פעם, בשם ''קץ ההיסטוריה?'' ( סימן השאלה נשכח לרוב בדיונים מאז על מאמר זה). מאמר זה, שבו עסק בניתוח פילוסופי של ההיסטוריה ופרשנותה לאור התמוטטות הקומוניזם (נושא עיסוקו כסובייטולוג), הפך את הפקיד הממשלתי האפור לכוכב תקשורת גלובאלי ולשם דבר בחוגי הפוליטיקה והתקשורת העולמית.

המאמר מעורר המחלוקת הורחב לספר בשם ''קץ ההיסטוריה והאדם האחרון'' (1991). הספר הפך לרב מכר ענק בארה''ב, בצרפת ביפן ובצ'ילה באופן מפתיע (במיוחד לספר שעוסק בניתוח תורות פילוסופיות של הגל ואחרים, לא בדיוק חומר קריאה להמונים) ותורגם ללא פחות מ-23 שפות, ובהן עברית. במאמר ובספר קבע פוקויאמה שלאור קריסת הקומוניזם תם העידן הדו-גושי, תמו המחלוקות האידיאולוגיות והעולם מתיישר לפי קו מסוים, הקו הדמוקרטי קפיטליסטי. בבסיס הטיעון של פוקויאמה עמדה ההנחה שלאחר קריסת הקומוניזם והסוציאליזם, לא יקום לדמוקרטיה המערבית הליברלית מתחרה אידיאולוגי. במונחים של פילוסופיה פוליטית, הדמוקרטיה הליברלית תהווה את סוף התהליך האבולוציוני והיא בגדר המשטר האידיאלי האפשרי שאין מה לשפר בו, היא בבחינת ''הטוב שבעולמות האפשריים''. מלחמות ומעשי טרור יימשכו, כמובן, אך אידיאולוגיה אלטרנטיבית כלל-עולמית, שתעמוד כנגד הרעיונות והערכים של הדמוקרטיה הליברלית-דמוקרטית וה''עקרונות המארגנים הדומיננטיים'' בהם היא דוגלת, לא תקום. הציוויליזציה, שמאז ראשית התפתחותה הייתה במסע קבוע של חיפוש ושיפור הדרכים לארגונה ולניהולה של חברה אנושית אידיאלית, הגיעה לחוף מבטחים שהוא המודל של מדינה דמוקרטית ליברלית.

פוקויאמה טען, על סמך ניתוח של רעיונות שונים של הפילוסוף הגרמני הגל, כי מודל מוצלח זה הוא נקודת הציון הסופית של הציוויליזציה במסע החיפוש שאפיין אותה עד אז. המסקנה: זו תהיה שיטת המשטר הנבחרת, וההיסטוריה, כלומר, הסיפור של מסע החיפוש הארוך, הגיעה לסיומה בחברה הצרכנית הכלל העולמית. הוא קרא לכך ''קץ ההיסטוריה''.

פוקויאמה ורעיונותיו הופיעו בדיוק בזמן הנכון. רעיון ''קץ ההיסטוריה'' שלו הפך לסמלה של תקופה, תקופה אופטימית שהאמינה ברעיונות הגלובליזציה ובשלום מתוך אינטרס כלכלי בין עמים כמיצג את פן הרציונליות של האדם כיצור רציונלי, כמו פוקויאמה עצמו. לדעותיו של פוקויאמה הייתה ההשפעה עצומה ובין השאר ניתן למצוא אותן בתפיסותיו של שמעון פרס לגבי ''שחר חדש במזרח התיכון''.

אבל ההצלחה לא נמשכה לאורך זמן. פוקויאמה הפך למושא התקפות קשות מצדדים שונים והחמורות שבהן היו דווקא של שניים ממוריו שהיכירו אותו אישית (האם הייתה כאן גם קנאה אישית מצד המורים על הצלחתו של התלמיד שהאפיל עליהם?), מורים שכל אחד מהם ייצג כיוון מחשבתי מנוגד.

אחד מהם היה האורים והתומים של הפוסט מודרניזם, ג'קוב דרידה, שאצלו למד פוקויאמה בפאריס. דרידה טען בספרו ''רוחות הרפאים של מרקס'' (1993) שפוקויאמה מבלבל לגמרי בין האידיאל של הדמוקרטיה הליברלית ובין הגשמתה בפועל, שהדמוקרטיה רחוקה מאוד מלהיות מושלמת בכל קנה מידה שהוא וכי הטיפול הפילוסופי שלו ברעיונות היסטוריים הוא, במקרה הטוב, שטחי ביותר וזכה להצלחתו רק בגלל הזמן שבו יצא עם התמוטטות ברית המועצות. דרידה ביצע דקונסטרוקציה של המושג ''קץ ההיסטוריה'' וקבע שהטענה בדבר קץ ההיסטוריה, ולכן קץ האידיאולוגיה, אינה אלא אידיאולוגיה בפני עצמה, המשרתת את הימין האמריקני. ''קץ ההיסטוריה'' של פוקויאמה, קבע דרידה, אינו אלא מעשה תרמית שנועד להציל מכליה את מפעלה הרחוק מאוד מלהיות גמור של הדמוקרטיה הליברלית.

אבל המתקפה החמורה באמת על פוקויאמה הגיעה דווקא מהחוגים שאליהם היה מקורב, החוגים האינטלקטואליים השמרניים ימניים של ארה''ב. את מקומו של הספר של פוקויאמה כ''מורה דרך לפוליטיקאים'' תפס אצלם מהר מאוד ספר אחר רחוק מאוד מהנימה האופטימית של פוקויאמה, שחיבר מורו של פוקויאמה באוניברסיטת הרוארד, סמואל הנטינגטון. ספר זה, ''התנגשות הציביליזציות'' (1996), היה גם הוא, כמו במקרה של פוקויאמה, הרחבה של מאמר אקדמאי שהופיע ב-‏1993 בכתב עת מחקרי נחשב אך לא פופולארי, וכמו במקרה של פוקויאמה גם הוא עורר תשומת לב חסרת תקדים למאמר אקדמאי (פרט לזה של פוקויאמה, כמובן) והספר הפך גם הוא לרב מכר עולמי. במאמרו ובספרו קבע הנטיגטון כי פוקויאמה טעה. התרבות הליברלית הדמוקרטית לא ניצחה ניצחון סופי וההיסטוריה לא הגיעה לקיצה. נהפוך הוא, המאבק החדש, יחסית, בין אידיאולוגיות, שאת סיומו חגג פוקויאמה, רק הוחלף במאבק מסוג קדום יותר, בין תרבויות. התרבות הדומיננטית במאבק זה היא שתקבע את צורת הממשלה בעולם ואלה אף פעם לא יהיו יציבות וקבועות, בניגוד לטענות פוקויאמה.

ספרו של הנטינגטון הפך מאז לאורים ותומים של חוגי הימין בארה''ב ובמקומות אחרים, ויש המאשימים את הנטינגטון שהוא הפך למורה הדרך של הנשיא בוש ושל בן לאדן בדרכי פעולתם.

קץ ההיסטוריה הגנטית

פוקויאמה, שמאז אמצע שנות התשעים שוב אינו כה אופנתי, מצא את עצמו שוב ושוב בדיונים בעימותים עם מורו לשעבר (חוויה שעל פי השמועה הוא אינו מוצא כמלהיבה במיוחד) וגילה שרבים כיום, ובמיוחד לאחר אירועי הטרור של ה-‏11 בספטמבר 2001, רואים את טענותיו כאופטימיות מדי ואף מיושנות. פוקויאמה מסביר שוב ושוב שמעולם לא התכוון לטעון שההיסטוריה אכן הגיעה לקיצה וכי לא הובן כראוי. עם זאת, הוא ממשיך לחבר ספרים, רובם רבי מכר, אבל טענותיו בהם שוב אינן נשמעות כה אופטימיות כמו בספרו הראשון, נהפוך הוא.

בין ספרים אלה בלט הספר ''עניין של אמון'' (1995. תורגם לעברית ב-‏1999), שדיבר על כך שהחברות המשגשגות והמצליחות ביותר כיום הן אלו שבין חבריהן יש אמון בסיסי חזק מאוד, כמו, למשל, בחברות הטכנולוגיות של דרום מזרח אסיה. אבל אמון זה, מזהיר פוקויאמה, כבר הולך ומתערער בארה''ב קשות. בארה''ב, שם אנשים אינם סומכים יותר זה על זה ועל הממשל, הדבר מתבטא בעלייה חדה בפשע, במשפטים ובהרס מוסדות החברה כמו המשפחה. לכך עלולות להיות השלכות הרסניות לעתיד על חוזקה של החברה האמריקנית.

לספר זה כתב פוקויאמה מעין ספר המשך בשם The Great Disruption: Human Nature and the Reconstitution of Social Order (1999, ספר שאפתני במיוחד, בו הציע שיטות שונות ליצירת ערכים שונים לשמירת המבנה החברתי ולחיזוק האמון החיוני לקיום החברה. בין השאר טען שם באופטימיות ש''ההפרעה הגדולה'' של שנות השישים והשבעים, שבה נפגעו קשות ערכים חברתיים שונים מוחלפת ב''תיקון גדול'', שיביא ערכים חברתיים חדשים במקום אלה שנהרסו. זאת מאחר שאחרי הכל, בני האדם הם ''חיות חברתיות'' והטבע החברתי שלהם תמיד יביא לתיקון הפגמים ההרסניים של החברה.

לאחר מכן עבר פוקויאמה לתחום שונה מאוד מכל מה שעסק בו עד כה (ובכך הראה רב תחומיות שהיא נדירה מאוד אצל ההוגים המודרניים) בספר ''העתיד הפוסט-אנושי שלנו: השלכות המהפכה הביוטכנולוגית'' משנת 2002. בספר זה דן בתחום המתפתח מאוד של הביו-טכנולוגיה ובו הזהיר מהשפעות השליליות האפשריות של תחום זה על עתיד האנושות. בספר זה הודה פוקויאמה : ''לא הגענו לקץ ההיסטוריה משום שאיננו רואים כלל את קץ ההתפתחויות המדעיות''.

פוקויאמה מתנגד בתוקף לכל שיבוט של בני אדם, נושא שצובר היום תאוצה מבחינת היכולות הטכנולוגיות לכך, הן מאחר שמדובר בצורה ''לא טבעית'' של רבייה, שתיצור יחסים לא טבעיים בין הורה וילד, והן משום שלטווח הארוך היא תתאפשר ''לייצר'' אנשים בהתאם לדרישות ספציפיות מאוד.

פוקויאמה משרטט בספרו עתיד קרוב (ולדעתו מצמרר) בו ניתן להכניס שיפורים גנטיים בילדים. כתוצאה מכך, מזהיר פוקויאמה, עלולה ההנדסה הגנטית להצמיח שני גזעים שונים של בני אדם, גזע המשובטים מול גזע הבלתי המשובטים. הזכויות השוות שמבטיחה החוקה האמריקאית לכל אדם ייפגעו, מאחר שהבסיס הגנטי של שתי הקבוצות הללו לא יהיה שווה. ולכך עלולות להיות השפעות איומות על הליברליות הדמוקרטית שיוצאת מנקודת ההנחה ש''כל בני האדם נוצרו שווים''.

הרגולציה בתחום חלשה מדי, הוא קובע, מול טכנולוגיות המתפתחות ללא הרף כמו שיפור גנטי, הנדסת רקמות, שיבוט תאי גזע ושיבוט בעלי חיים. הביוטכנולוגיה מאיימת לטשטש, לדעת פוקויאמה, את הקו הקיים בין טיפול במחלות ובין טיפול שנועד לשרת את היהירות האנושית והשאיפה לשלמות - מוויאגרה ועד סריקה גנטית של עוברים. כחבר במועצת נשיא ארה''ב לענייני ביואתיקה סביר להניח שלדעותיו של פוקויאמה יש השפעה רבה גם בתחום זה.

בקרוב יתפרסם ספר חדש של פוקויאמה על הצורך לבנות מוסדות יעילים עולם השלישי כדרך יחידה להציל את הכלכלה שלהם.

האיסלאם אינו אלטרנטיבה

להלן ראיון שניהל כותב שורות אלה עם מר פוקויאמה בעת בואו לארץ. כאינטלקטואל אמיתי פוקויאמה אינו מתחמק מבחינה מחודשת של התיאוריה שלו, שזכתה לאורך השנים גם לביקורת רבה. ועדיין, אולי בגלל אופטיטמיות יתר, ולאור הנחתו שרוב בני האדם הם יצורים רציונליים לפחות כמוהו, פוקויאמה עדיין בטוח בצידקתו:

אשד: מר פוקויאמה האם אתה חושב שרעיונות ''קץ ההיסטוריה'' שלך הוכחו כמוטעים לאור אירועי ה-‏11 בספטמבר והמאבק של האיסלם הקיצוני במערב מאבק שאנחנו היינו עדים להתעצמותו רק השבוע עם הפיגוע הענק בספרד?

פוקויאמה: אינני חושב כך. אין היום מתחרה אמיתי לתרבות המערבית. אידיאולוגיות יריבות שאינן דמוקרטיות, כגון איסלם קיצוני, הן אמנם עויינות למערב הרבה יותר ממה שהקומוניזם היה אי פעם בעבר, שכן אחרי הכל גם הוא התבסס על רעיונות מערביים, אבל מאידך הן אינן זוכות להצלחה מחוץ לתחום התרבותי שלהן, בעוד תחום זה עצמו פגיע לחדירתם של רעיונות דמוקרטיים מערביים; מוסלמים רבים מאוד מעדיפים לחיות בארצות המערב ולא בארצותיהם שלהם. למרות מתקפת ה- 11 בספטמבר אנו נשארים בקץ ההיסטוריה, היות וקיימת מערכת אחת בלבד שתמשיך לחלוש על הפוליטיקה העולמית - זו של המערב הליברלי-דמוקרטי. דבר לא קיים מעבר לדמוקרטיה הליברלית, אשר לקראתו צפוי שנתפתח. אמנם נכון שצפויות התנגדויות של אלה המתנגדים לקִדמה, אך הן הזמן והן המשאבים עומדים לצדה של המודרנה המערבית. אין כאן מלחמת תרבויות אמיתית. דוגמה טובה לכך היא איראן, שנשלטת כיום בידי האיסלאם הקיצוני. לדעתי זאת וודאות מוחלטת שאיראן תיהפך בעתיד הלא רחוק למדינה דמוקרטית יותר ומוסלמית הרבה פחות. מאבק הרעיונות לטווח הארוך יותר לא יבוא מכיוון האיסלאם. התקפות הטרור של 11 בספטמבר על ארצות הברית הן הסחה רצינית, אבל בסופו של דבר מודרניזציה וגלובליזציה יוסיפו להיות העקרונות המעצבים המרכזיים של הפוליטיקה העולמית.

אשד: האם אתה חושב שהטרור אינו מהווה איום אמיתי למערב?

פוקויאמה: הטרור אכן מהווה איום חמור בטווח הקצר ממוסלמים פנאטים החמושים בנשק להשמדה המונית, אבל בשלב זה אין זה אותו סוג איום שהקומוניזם והנאציזם היוו בזמנם. כדאי לזכור שבשלושים השנים האחרונות פחות אנשים נהרגו בהתקפות טרור ברחבי העולם מאשר נהרגו בתאונות רגילות ברחבי ארה''ב. כמובן, זה יכול להשתנות בעתיד, אם ישיגו אל-קאידה ואירגונים אחרים מסוגם גישה לכלי נשק מסוכנים באמת. וזאת הבעיה הגדולה כיום למערב, לא האיום של אידיאולוגיה מתחרה, כמו שהיה הקומוניזם, אלא הנגישות של כלי נשק גרעיניים ובקטריולוגיים לקבוצות קטנות של פנאטים ולמדינות מסוכנות של העולם השלישי, שיכולים לאיים בהם באופן ממשי על המערב, גם מבלי שיוכלו להוות לו איום אידיאולוגי.

אשד: האם אתה חושב שהמערב ביצע טעויות גדולות ביחסו לעולם המוסלמי שהביאו למצב שבו אנו נמצאים כיום?

פוקויאמה: לדעתי, ב-‏50 השנים האחרונות לא נעשו הרבה טעויות גדולות, האסונות הגדולים באמת היו אופייניים יותר דווקא למחצית הראשונה של המאה ה-‏20, אבל לא השניה.לדעתי זה הרבה יותר משתלם לבדוק מה נעשה כהלכה ב-‏50 השנים האחרונות מאשר את הטעויות. המלחמה הקרה, למשל, נגמרה בלי אף ירייה מלבד ברומניה. ולדעתי, את 1989 יזכרו כמו את שנת 1789 ואת 1918.

שני הצדדים של ה-‏11 בספטמבר

אשד: האם אתה חושב שמדיניותו של ממשל בוש במאבקו בטרור הייתה נכונה?

פוקויאמה: אני חושב שזאת הייתה מדיניות שגויה מאוד, אם כי יותר בביצועה המעשי מאשר בעיקרון שעמד מאחוריה. ואני בהחלט מבין את המדינות האירופיות והתנגדותן למדיניות זאת. אירופה טוענת, ובצדק, שלא יתכן שמעצמת על כמו ארה''ב תהיה תוקפנית כל כך, שכן זה פוגע קשות באמינותה. הלגיטימיות של ארה''ב נפגעה כתוצאה מנכונותה לרוץ מהר כל כך למלחמה ובחוסר העניין שלה לתמוך במוסדות בינלאומיים ונכונותה לעקוף או להתעלם מהאו''ם כשזה סירב לתמוך בה. המדינות האירופיות אינן סומכות על יכולתה של ארה''ב להפעיל את כוח השיפוט שלה כהלכה ב''מלחמת מגן'' כנגד הטרור. העובדה שממשל בוש לא מצא את כלי הנשק שהוא טען שיש בידי עיראק פגעה קשות באמינות של ארה''ב ואינה מגדילה את האמונה הגלובלית שאפשר לסמוך בעניינים אלה על שיפוטה של וושינגטון.
כל זה אינו אומר שעל ארה''ב להימנע מלהפעיל כוח ומנהיגות וגם לפעול ללא תמיכה בינלאומית רחבה. אבל זה אומר שעליה להיות זהירה יותר בהפעלת הכוח ועלינו להיות זהירים מאוד שלא לנכר ידידים ובעלי ברית פוטנציאליים בהפעלתו, לדבר ביתר רכות ולהסתיר ביתר קפדנות את הברזל שמתחת למדיניות. עלינו להקדיש הרבה יותר זמן למוסדות בינלאומיים ולשכנועם לתמוך בנו ובפעולותינו.

אשד: מה דעתך על היחסים כיום בין ארה''ב ואירופה?

פוקויאמה: אני חושב שמאז התשעה בספטמבר 2001 יש נתק ברור שרק גדל והולך בין ארה''ב ואירופה וזה מצער מאוד. חלק מהבעיה היא התייחסויות שונות לחוק הבינלאומי. האירופים טוענים שהם מנסים לבסס סדר עולמי חדש שמבוסס על החוק הבינלאומי והם פשוט מזועזעים מהמדיניות של ממשל בוש של מלחמה בלתי פוסקת בכל מקום כנגד הטרוריסטים וכל מדינה שתומכת בהם
צריך להבין שהיה הבדל גדול בהתייחסויות של האמריקנים והאירופים לאירוע של ה-‏11 בספטמבר, עבור האמריקנים היה זה אירוע קטסטרופלי, שהוא רק הפתיחה לאירועים נוספים, ושהעולם נהפך ביסודו מקום מסוכן יותר מאז 11 בספטמבר. האירופים, שהיו רגילים יותר לאירועי טרור שונים, לא ראו בו משהו כל כך יוצא דופן. לדעתם, מתקפות 11 בספטמבר היו אירוע יחיד מסוגו, שבו שיחק לאוסאמה בן לאדן המזל והוא הצליח להלום בגדול. אבל הסבירות שאל-קאעידה ישיג הצלחות דומות בעתיד קטנה, לדעתם, לנוכח רמת הכוננות הגבוהה ואמצעי ההגנה והמנע שאומצו מאז. הם נוטים להאמין שטרוריסטים מוסלמים אינם מציבים איום כולל למערב, אלא מתמקדים בארצות הברית בגלל המדיניות האמריקאית במזרח התיכון ובאזור המפרץ (הערת הכותב: דומה שגישה זאת משתנה מאז שאמר זאת פוקויאמה לאור האירועים בספרד.א.א.).
איזה מבין שתי הגישות היא הנכונה לא ידוע בשלב זה. אין ספק שהקרע האמריקאי-אירופי שצץ ב-‏2002 אינו סתם בעיה זמנית, המשקפת את סגנונו של ממשל בוש או את המצב בעולם בעקבות 11 בספטמבר; הוא משקף חילוקי דעות מהותיים בנוגע למיקומה של הלגיטימציה הדמוקרטית בתוככי ציוויליזציה מערבית רחבה יותר.
הבעיה היא שהאירופים מעדיפים לראות בארה''ב את מקור אי היציבות העיקרי בעולם ובכך הם שוגים שגיאה חמורה וגם מסכנים את עצמם. הם מעדיפים להסתמך על האו''ם, אבל זהו ארגון לא יעיל ובעל רמת לגיטימיות נמוכה. אבל נכון הוא שבתחומים מסוימים יש לארגון זה לגיטימיות שחסרה לארה''ב ולכן עליה להשתמש בשירותיו, למשל בעיראק. אבל יש לי ספק רב אם אפשר יהיה אי פעם לערוך רפורמות יעילות בארגון הזה ולהפוך אותו למוסד שיהיה מסוגל להתמודד עם האתגרים העולמיים שצצו מאז ה-‏11 בספטמבר. מדינות שיתקלו בסכנות חמורות לביטחונן יאלצו לסמוך על עצמן ולא על האו''ם.

סכנת המדינות הכושלות

אשד: עסקת רבות בספריך בנושא האמון בחברה ותרומתו המכרעת ליציבות ולהתפתחות של הכלכלה. האם אתה חושב שהאמון כיום בארה''ב כלפי הממשל וכלפי החברה הולך ומתערער?

פוקויאמה: הסקרים מראים שכן. הייתה עליה קלה בראשית שנות התשעים ולאחר מכך ירידה נמשכת וזה מרשם לאסון. לדעתי אחד הגורמים לכך הוא הזיכרון הקצר וחוסר המודעות האמריקנית לעבר, לאבותיה ולכללים מחייבים וזה מביא להתפשטות הפשע ולהרס משפחות. מצד שני, היתרון של נאיביות היסטוריות וחוסר זיכרון הוא הסובלנות שמוצגת בידי החברה האמריקנית בהשוואה לחברות עם זיכרון ארוך יותר, שכתוצאה מכך הן סובלניות הרבה פחות למיעוטים. הדבר בהחלט מחזק את הפוטנציאל לקונפליקטים אתניים.

אשד: מר פוקויאמה בקרוב יצא לאור ספר חדש שלך במה בדיוק הוא יעסוק?

פוקויאמה: הספר State-Building: Governance and World Order in the 21st Century יעסוק בשאלה מדוע המדינות של העולם השלישי אינן מצליחות לצאת ברובן מהבעיות הקשות שלהן ולדעתי בדרך כלל זה בגלל מוסדות שאינן מתאימים כלל לטיפול בבעיות. יש להבין ש''קץ ההיסטוריה'' אינו תהליך אוטומאטי על מנת להגיע לכך יש צורך במנהל וממשל יעילים. יש לבנות במדינות העולם השלישי מוסדות מתפקדים היטב, כדי שאלה יצליחו לצאת ממצבם הקשה. אינני יכול לאמר שיש לי פתרונות קסם לכך אבל אני שואל כל מיני שאלות בנושא. יש לכך חשיבות עליונה מאחר שמדינות ''כושלות'' יהיו אחד האיומים הגדולים ביותר על היציבות והסדר העולמי של המאה ה-‏21 ולא מן הנמנע שבמקרים מסוימים הקהילייה הבינלאומית תיאלץ להתערב במדינות כאלה על מנת להביא לשיפור מצבן ומצב אזרחיהן.

אשד: מה אתה מעריך עומד להתרחש בעתיד?

פוקויאמה: אני מעריך שארה''ב אינה עומדת להתמוטט בעתיד הקרוב כמעצמת על דומיננטית בעולם, אם כי בהחלט יכול להיות שהציבור האמריקני יהסס הרבה יותר לתמוך בהתערבויות במקומות אחרים כתוצאה ממלחמת עיראק, וגם אין זה סביר שמתחרים שווים יופיעו מאירופה או מאסיה בעשור הקרוב. איומי הביטחון הגדולים לא יגיעו ממעצמות כמו סין אלא, כאמור, ממדינות כושלות ומארגוני טרור בעלי עוצמה טכנולוגית. ארה''ב תשחק תפקיד מרכזי בסדר העולמי החדש ויצירתו והפוליטיקה העולמית תתמקד בשאלה כיצד הכוחות האחרים יגיבו להגמוניה הגלובלית הזאת.

אשד: אז ההיסטוריה אחרי הכל לא הגיעה לקיצה?

פוקויאמה: בעיקרון אני חושב שהמשטר הדמוקרטי הליברלי הוכיח את עצמו כמשטר הטוב ביותר לא רק בגלל השגשוג הכלכלי שלו אלא מאחר שרק בו יכולים אנשים לקבל סיפוק רגשי אמיתי ולהרגיש שהם נמצאים בחברה שבה יש סיפוק אמיתי של צורכיהם ורצונותיהם.

לאחר הרצאתו של פוקויאמה באולם מלא מפה לפה בדמויות בולטות כמו הפוליטיקאית עינת וילף, דנו בדבריו ראשי הממשלות לשעבר בנימין נתניהו ושמעון פרס, שכל אחד מהם הושפע מאוד מספרו של פוקויאמה בדרכו שלו. שניהם דנו בעיקר במחבלים המתאבדים כמבחן לתזה של פוקויאמה. פרס אמר כי מאחורי התופעה עומדים ''אנשים שחוששים שהמודרניות תהרוס את דרך החיים המסורתית'', ואמר שחדירת הדמוקרטיה למדינות ערב אפשרית רק בתנאים של חירות ורווחה כלכלית. ''כלכלה מודרנית תוביל אותם לדמוקרטיה''. נתניהו אמר, כי התזה של פוקויאמה היתה ב-‏1989 מרשם לעידן חדש בתולדות האנושות, יותר מאשר תיאור מצב קיים.

נתניהו אמר כי קנאי האיסלאם יצרו ''שטיפת מוח טוטליטרית'' העולה אף על זו של הקומוניזם, בכך שהיא מקדשת את כל האמצעים. לדבריו, ''עלינו לשנות את התרבויות שבהן הם מגדלים את הפנאטים הללו, אבל זה קשה. עלינו להיות משוכנעים בדברים של פוקויאמה. השאלה היא הרצון לעשות את מה שנחוץ כדי להגן על עצמנו''.נתניהו הוסיף ואמר כי ישראל והמערב נמצאים היום בסכנה חמורה מידי האיסלאם הקיצוני שהיא מעל ומעבר למה שמתאר פוקויאמה האופטימי מדי.

דומה שאכן פוקויאמה, עם כל זהירותו, הוא אופטימי מדי בגלל הנחתו שרוב האנשים הם אחרי הכל יצורים רציונליים כמוהו עצמו. דומה ש''קץ ההיסטוריה '' שלו מבטאת יותר מכל דבר אחר את משאלות הלב של הוגה הומניסטי רציונלי. דומה שההיסטוריה לימדה אותנו משהו הוא שאין לצפות מרציונליות מבני האדם וכתוצאה מכך קץ ההיסטוריה יכול להיות רחוק מאוד, או לחילופין לבוא עלינו מהר מאוד הרבה יותר מהר ממה שמצפה פוקיויאמה עם חורבן המין האנושי בהתקף של אי רציונליות.

קישורים:

פוקויאמה בישראל: המאבק בטרור אינו מאבק בין תרבויות אמנון לורד על פרנסיס פוקויאמה: קץ התאוריה עודד בלבן: ''קץ ההיסטוריה'' כמניפסט פוליטי של ממשל-בוש האתר של פוקויאמה פוקויאמה באתר IRC פרנסיס פוקויאמה: משהו השתבש בקץ ההיסטוריה פוקויאמה על אמון: Social Capital and Civil Society אביבה משמרי: פוקויאמה על מהפכת הביו טכנולוגיה עדות של פוקויאמה על נושא השיבוטים פוקויאמה על ביו טכנולוגיה ויכוח בין פוקויאמה וגרגורי סטוק על הביו טכנולוגיה פוקויאמה על ההתנגדות למדיניות ארה''ב ערך באנציקלופדיה על פוקויאמה לויד ספנסר: ביקורת על פוקויאמה דרור פימנטל: כך הופכים פילוסופיה למוצר צריכה מקושקש (דרידה נגד פוקויאמה) הפסיכוהיסטוריה המטורפת של העולם