בימים אלו מוגשות לממשלה המלצותיה של ועדת דברת שהוקמה על ידי שרת החינוך כדי להמליץ על שינוי במערכת החינוך.
ההמלצות שפורסמו בעיתונות הן בשפה לאקונית, ועושות רושם יותר כהדלפות חלקיות מאשר כדו''ח מסודר, ולכן לא אתייחס אליהן כעת.
מה שכן מעניין אותי מאד הוא הרכב חברי הועדה, הכוללת אנשי הייטק, כלכלנים, רבנים ומנהל בית ספר אחד...

ובכן, מי בעצם צריך לקבוע את דמותה וצורתה של מערכת החינוך?

אני גורס כי דמותה של מערכת החינוך צריכה להקבע על פי משנה פילוסופית-חינוכית סדורה. למשל, הגישה החינוכית ה''עולה'' כיום בעולם מתבססת על הקונסטרוקטיביזם, הבניית הידע. אינני בטוח כי אנשי ההייטק והכלכלנים החברים בועדה קראו אי פעם את כתביהם של ויגוצקי ופויירשטיין, הוגי הדעות שיצרו את הגישה הזו.

מערכת החינוך היא כלי בידי החברה; כלי המיועד לאפשר באופן ישיר לכל פרט בחברה את האופצייה לתרום לה, ובאופן מערכתי להפוך את החברה לטובה יותר ומצליחה יותר. מכאן נובע כי פילוסופיה חינוכית צריכה להיות גם פועל יוצא של משנה חברתית סדורה.
האם קיימת במדינת ישראל משנה חברתית? כיוון? פילוסופיה המעצבת את פני החברה והמשמשת נר לרגליהם של מנהיגיה?

מנהיגי ישראל כיום נגררים אחר השד הקרוי ''דעת הקהל''. הם משנים את הצהרותיהם ומעשיהם באופן אופורטוניסטי לחלוטין. במדינת ישראל קיימת עזרה הדדית מעוררת התפעלות כאשר הפרט מתבקש לתרום לנזקקים, אולם כמדינה איבדה ישראל את הסולידריות החברתית שלה. זאת יספר לכם כל איש מילואים, כל עובד מדינה לשעבר שעתה הוא מובטל ומאות אלפים הנאבקים על פת לחם. גם חברי הקיבוצים המופרטים מסמלים בעיני במידה רבה את אובדן הסולידריות החברתית. הם רוצים להיות כמו כולם והפעולה הראשונה היא הסרת האחריות ההדדית לרווחת הקהילה.

החינוך הוא המפתח לבנייתה מחדש של משנה חברתית. אולם לצורך כך יש לשתף ביצירת הרפורמה החינוכית את אלו שהוויית החינוך ועולם הילדים הם אורח חייהם. אני בהחלט מבין את הביקורת שיש לשרת החינוך על המערכת עליה היא מופקדת, אך הרכב הוועדה הוא בעיני שפיכת התינוק עם המים.

ומי יתן ואתבדה.

(רשימה ראשונה בסדרה)