לנשיא יאסר ערפאת,

שלום רב –

אני כותב לך שורות אלה כדי למחות על התבטאות, שאיני יכול לעבור עליה בשתיקה.

בשבועון הפלסטיני ''ג'רוסלם טיימס'', המופיע בירושלים המזרחית, הופיע ב-‏26 במארס קטע קטן, המספר שצפית בסרט השנוי-במחלוקת של מל גיבסון, ''הפסיון של ישו''. לאחר מכן מסר יועצך ועוזרך, נביל אבו-רדיינה, הודעה שלפיה קבעת שהסרט הוא ''מרגש והיסטורי''. אבו-רדיינה הוסיף ש''הפלסטינים חשופים מדי יום לסוג הייסורים שסבל ישו במהלך צליבתו.''

לולא הופיעו הדברים בעיתון פלסטיני, הייתי מאמין שהם הומצאו על-ידי מנגנון-התעמולה של אריאל שרון. כי קשה להעלות על הדעת התבטאות המזיקה יותר לעניין הפלסטיני.

אני מוקיר מאד את נביל אבו-רדיינה. אני מעריך את נאמנותו הרבה לעניין הפלסטיני ולך אישית. הוא נשאר לצדך גם במצור המתמשך על המוקטעה, וכמוך, הוא מסכן שם את חייו מדי יום. אבל האמירה הזאת - מוטב היה שלא נאמרה.

לא ראיתי את הסרט, וגם לא אראה אותו. אני סולד מכל מראה של אכזריות, גם בסרטים, וסרט זה גדוש ומלא בסצנות אכזריות, באצטלה של העלאת סיפור הברית החדשה על הבד. מובן מאליו שיש הבדל גדול בין קריאת הדברים הכתובים ובין ראייתם על הבד, כשמעשי האכזריות משוחקים בפרטי-פרטים והדם זורם כמים.

אך לא זה העיקר.

כערבי מוסלמי, אינך חייב להיות מודע לתוצאות המחרידות שהיו לתיאור הצליבה על חיי היהודים באירופה, במשך קרוב לאלפיים שנים של רדיפות, פוגרומים, עינויי האינקוויזיציה הספרדית, גירושם המוניים, מעשי רצח המוניים ופרטיים, עד לשואה שבה ניספו שישה מיליון יהודים. כל אלה נגרמו, במישרין או בעקיפין, על-ידי התיאור הזה.

הברית החדשה מקודשת למאמיניה. אבל כמו התנ''ך שלנו, אין זה ספר היסטוריה. אמת דתית ואמת היסטורית אינן זהות. תיאורי הצליבה בארבעת ספרי-הבשורה נכתבו הרבה עשרות שנים אחרי המאורעות המתוארים בהם, וכותביהם כתבו את מה שכתבו בהשפעת הנסיבות של זמנם.

ניקח, לדוגמה, את דמותו של הנציב הרומאי, פונטיוס פילטוס. בהיסטוריה הרומאית הוא מצטייר כשליט חסר-מצפון, מושחת ואכזר. בברית החדשה הוא מצטייר כאיש הומאני, כמעט פילוסוף, שלא רצה לצלוב את ישו, אך נכנע ליהודים. בסרט של גיבסון, כפי שקראתי, הוא דמות אהודה ממש, שהיהודים המגעילים – מגעילים גם מבחינה גופנית – מכריחים אותו לפעול בניגוד למצפונו.

מדוע התיאור הזה? פשוט מאוד: בעת כתיבת הדברים כבר ניסו הנוצרים להעביר את העולם הרומאי לנצרות. היה נוח להם, על כן, להאשים בצליבה את היהודים ולטהר את הרומאים, בניגוד גמור להיגיון התקופה. היהודים היו אז עם כבוש, כמו הפלסטינים כיום, והרומאים היו הכובשים. הצליבה הייתה עונש רומאי מקובל, מין ''חיסול ממוקד'' של הימים ההם (אבל אחרי משפט).

כותבי הבשורות היו חדורים בשינאה עזה ליהודים. גם זה לא מפתיע. הם היו יהודים בעצמם, כפי שהיו ישו וכל הסובבים אותו. אבל הם השתייכו לכת של פורשים, שהמימסד היהודי בירושלים ראה בה חבורה של כופרים בעיקר. היהודים-הנוצרים נרדפו עד צוואר. וכמו כל מאבק בין אחים, גם זה החדירה בצד הנרדף שינאה יוקדת. זוהי השינאה שבאה לידי ביטוי בתיאורי הצליבה.

לפי הבשורה של מתי (פרק כ''ז): ''פילטוס שאל אותם (את ההמון היהודי שנאסף מול לשכתו): 'אם כן, מה אעשה לישוע הנקרא משיח?' אמרו כולם: 'שייצלב!' שאל: 'אבל מה רע עשה?' אך הם צעקו ביתר שאת: שייצלב!' כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באומרו: 'נקי אנוכי מדמו של זה. זהו עניינכם!' ענו ואמרו כל העם: 'דמו עלינו ועל בנינו'.''

ברור שזה אינו תיאור היסטורי. עם שלם, או המון גדול, אינו מדבר כאיש אחד. המלים ''דמו על בנינו'' הוא נוסח בלתי-סביר, שבא להצדיק נקמה בבנים ובבני-בנים. ואכן, דורות רבים של מסיתים אנטי-שמיים הסתמכו על מלים אלה כדי להצדיק את הזוועות שביצעו כלפי ''רוצחי האל''.

אמנם, אדולף היטלר לא היה קנאי נוצרי. להיפך, כמה ממקורביו ביקשו להשיב את גרמניה לאמונות פגניות. אבל גם היטלר ומבצעי השואה למדו את הברית החדשה בבית-הספר, ואין לדעת עד כמה נטמע תיאור הצליבה בתת-הכרתם. הדבר גם איפשר לפונדמנטליסטים פשוטים לקבל את השואה או להשתתף בה.

אינני בא, חלילה, להטיל אשמה קולקטיבית על העולם הנוצרי לדורותיו. רבים מגדולי ההומניסטים בכל הדורות היו נוצרים, וביניהם נוצרים אדוקים. לא רק מחוללי השואה היו נוצרים, אלא גם חסידי אומות העולם, בני עמים שונים. בארצות רבות קלטו המינזרים יהודים נרדפים והצילו את חייהם.

ישו הטיף לאהבה, והברית החדשה מתארת אותו כאדם אהוד מאין כמוהו, צדיק, סובלני ורחמן. נורא שדווקא בשם האיש הזה בוצעו מעשי-אכזריות כה רבים במהלך ההיסטוריה..

אתה, אדוני הנשיא, כערבי וכמוסלמי, גאה בכך שבמשך אלף שנים ויותר היה העולם המוסלמי דוגמה של סובלנות, הן כלפי היהודים, הן כלפי הנוצרים. העולם המוסלמי לא ידע מעולם גירושים ופוגרומים מן הסוג שהיה תופעת-קבע בעולם הנוצרי, שלא להזכיר כלל את השואה.

ברית-הדמים בין המוסלמים והיהודים עוברת כחוט השני בהיסטוריה. אחד הפרקים השחורים ביותר בתולדות הארץ הזאת, האהובה כל כך על שנינו, הוא סיפור מסעי-הצלב. כבר בדרכם לארץ ביצעו הצלבנים רצח-עם ביהודי גרמניה. כאשר פרצו את חומות ירושלים, הם הרגו את כל תושבי העיר, נשים וגברים, זקנים ותינוקות. אחד מהם סיפר בגאווה שהדם הגיע להם עד הברכיים. זה היה דמם של מוסלמים ויהודים, שנשחטו ביחד ושתפילותיהם האחרונות התערבבו בדרך לשמיים.

אחרי שהצלבנים כבשו את ירושלים, עדיין החזיקה חיפה מעמד. רוב תושביה היו יהודים, שלחמו לצד חיל-המצב המצרי. המוסלמים סיפקו ליהודים נשק, ולפי תיאורו של היסטוריון נוצרי, אלה לחמו בחירוף-נפש. כאשר נפלה העיר, שחטו הצלבנים את היהודים והמוסלמים שנותרו בעיר, עד האחרון שבהם.

כעבור ארבע מאות שנים, כאשר הנוצרים סיימו את כיבוש ספרד מידי המוסלמים, הם גירשו את היהודים והמוסלמים ביחד. אחרי ''תור הזהב'', הסימביוזה התרבותית המופלאה של מוסלמים ויהודים, התחלקו מאות אלפי המגורשים, בני שתי הדתות, גם בסבלותיהם. כמעט כל היהודים המגורשים נקלטו ברצון בארצות מוסלמיות ובארצות שבשליטה מוסלמית.

אל נא ניתן למאבק המר הנוכחי בין שני עמינו, על כל גילוייו האכזריים, להשכיח מלבנו את ההיסטוריה הארוכה שקדמה לו, כי היא הבסיס לעתידנו המשותף.

הייסורים העוברים עכשיו על העם הפלסטיני, ושאנחנו, כישראלים וכיהודים, מתנגדים להם בכל ליבנו ובכל מעשינו, אינם קשורים למה שקרה – או לא קרה – בירושלים לפני 1973 שנים.

אם יש בכלל קשר, הרי הוא דווקא הפוך. לולא האנטישמיות הנוצרית המודרנית, לא הייתה התנועה הציונית נולדת כלל. כפי שהזכרתי לא פעם: מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, קבע שהקמת מדינה יהודית היא הדרך היחידה להצלת יהודי אירופה. האנטישמיות היא שדחפה – וממשיכה לדחוף – את היהודים לארץ-ישראל.

לולא האנטישמים, היה החזון הציוני נשאר בגדר חזון ערטילאי. החל בפוגרום בקישינב, דרך השואה, ועד האנטישמיות ברוסיה שדחפה באחרונה מיליון עולים לישראל – האנטישמיות הייתה ונשארה האויב המסוכן ביותר לעם הפלסטיני. יש הרבה אמת בדברי הפלסטינים הטוענים שהם ''הקורבנות של הקורבנות''.

נוסף על כל הנימוקים המוסריים, גם זהו נימוק נגד אמירה העלולה להתפרש על-ידי האנטישמים כדברי עידוד.

בבוא השלום, נשב בירושלים ביחד, יהודים, נוצרים ומוסלמים. אני יודע שאתה חולם על זה, וכך גם אני. אני מקווה ששנינו נזכה לראות זאת בעינינו.

---