התקשורת שוב רוחשת וגועשת: מחבלת מתאבדת שוב פוצצה פצצה תקשורתית נגד מני מזוז. עדנה ארבל היא פרקליטה שכבר אין לה מה להפסיד. כמו אריק שרון בעצם. אני אוהב אנשי ציבור שאין להם מה להפסיד. הם מסוכנים, אבל רק הם מחוללים מהפכות. לטוב, ולרע... אבל אולי בעצם גם מזוז פועל בניגוד לקודמיו, מבלי לפזול לעליון, ומבלי האינסטינקט לכשכש בזנב לקבלת ליטוף מהתקשורת, או חיבוק מראש הממשלה?

התגובה של מזוז למעשה העבריינות הסידרתי המוכר, לכפות על היועמ''ש החלטה באמצעות טרור-תקשורתי המופעל באמצעות מחבל-מדליף היא תגובה מאופקת, ממלכתית, ומכובדת ביותר.


מני מזוזחייזר האיש הזה –מזוז- בנוף השירות הציבורי.

לפעמים הוא מצליח להפיח אפילו בי תקווה שהוא איננו חלק מכנופיית העבריינים שהשתלטה על שלטון החוק ועושה בו כבתוך החצר הביזנטית שלו.

מבחינתי האישית והממש לא חשובה, מזוז יכול להחליט להגיש כתב אישום נגד שרון, או לא להגיש - זו באמת רק זכותו וסמכותו ונתון לשיקול דעתו הבלעדי.

מבחינתי, איש שכבר ראה וחווה דבר או שניים בחיים, כתב אישום כשלעצמו לא ילמד אותי כלום לא על טוהר שיקוליו של היועץ ולא על אשמתו או חפותו של שרון.


עדנה ארבלהרי את קברי-אחים של קורבנות הטרור המשפטי כולנו מכירים: שורת אנשי ציבור אשר הוגש נגדם כתב אישום חמור מאין כמותו אשר הסתיים בזיכוי מביך אשר לימד בדיעבד כי לא היה מקום לכתב האישום בכלל (או במקרים מסויימים לניפוחו מעל ומעבר לכל פרופורציה וקשר לראיות), ומנגד גם הצלחנו לראות פה ושם את מה שלרוב מסתירים מאיתנו: המצבור המדאיג של אנשי ציבור ואנשי עסקים אשר לא הוגש נגדם כתב אישום למרות שהממצאים המפלילים היו כה ברורים, כה חד-משמעיים וכה אמינים, אולם אלה השכילו לרתום את גורלם בגורל מי שתפקידם היה לחקור ולהגיש את כתבי האישום, ומרגע שהם הצליחו לעשות זאת – לא נמצא המתאבד אשר יסתכן בהגשת כתב אישום נגד עבריין בכיר המחזיק בחבל ההשתקה נגד המחליט.

אז עם כל הכבוד לכולם, לא כתב אישום ואפילו לא פסק דין מוכיחים אשמה או חפות (יש גם כמה זיכויים בבית המשפט שיש לי שאלות קשות לגבי הנסיבות שהובילו אליהם מאחורי הקלעים, כך שלא יהיה זה ראוי להטיל את כל האשמה רק על הפרקליטות, ולפחות לגבי זיכוי תמוה אחד אני סבור שהוא מהווה הנשק הסודי של ארבל דווקא, וממילא מזרחי, נגד אהרון ברק...).

אך לענייננו, הציבור הרי לא יכול להכריע אם שרון אשם או לא על סמך הדלפה של שתי אמירות אשר בודדו משיחה ארוכה, בעוד שמהציבור הוסתר –ובטח לא במקרה או בגלל חוסר בדיו- ההקשר של הדברים ובעצם תוכן השיחה כולה, האינטונציה של הדברים והרקע להם.

לעומת השורה התחתונה, כתב אישום (כן, או לא) – דווקא הנימוקים להגשה או לגניזה של התיק (התיקים, ראוי להדגיש) נגד שרון - הם שילמדו אותנו אם הבסיס של מזוז הוא ענייני, חדש ורענן, או אותו מוכר זר פסול ומכוער. ולא משנה כאמור מה תהיה ההחלטה, לכאן או לכאן.

בהגשת כתב אישום, מזוז אינו מייצג את דעתו האישית, לא את נטייתו הפוליטית לימין או לשמאל (אם ניתן בכלל להגדיר את שרון עצמו כעת, ימין או שמאל...), וגם לא את חיבתו או סלידתו משרון ובניו. מזוז גם אינו מייצג את דעתם של נציגי השטן מחד, או של שליחי מלאכי השרת המצויים (שניהם!) בפרקליטות ובמערכת המשפט כולה.

כתב אישום נפתח במילים ''מדינת ישראל נגד...''

על כן כתב אישום צריך להפסיק לייצג אינטרסים פוליטיים וכלכליים של בעלי השליטה על בעלי הסמכות להגשת כתבי אישום, וצריך להתחיל לייצג את האינטרס הציבורי הרחב.

האינטרס הציבורי איננו זה של אוהדי אריק שרון או דרכו הפוליטית. וגם איננו של אוייביו. האינטרס הציבורי איננו של רצונו הפוליטי של הרוב הדמוקרטי, אלא של האיזון הראוי בין ערכים (מה הוא ''איזון'' מה הוא ''ראוי'' ומה הם אותם ''ערכים'' – זה כבר נושא שרשעים עושים בו מניפולציה, וצדיקים מנסים לשווא להכריע בזה אבל לא נושא הדיון הזה).

גם הציבור שאינו שולט ברזי הפילוסופים מודע כבר לעובדה שדמוקרטיה זה שלטון מרושע של המון בור המיוצג בידי מנהיג שהצליח להתל בהמון יותר מהמניפולטור מהצד שכנגד. זה מה יש ועם זה חיבים לנצח, עד שתקום שיטה חדשה על יתרונותיה וחסרונותיה.

ולכן, מדינת ישראל לא צריכה לשאוף להיות דמוקרטית. היא צריכה לשאוף להיות מדינה ערכית. שבה הערכים שולטים גם על שלטון וממילא אפילו על רוח ההמון הזמנית, שממילא מובל באף על ידי תקשורת מגמתית ומהפנטת (ובל נשכח שגם לתקשורת עומדת הגנה נאה, אחרי שהוברר שעל פיברוק סנסציות בפרשת אבישי רביב לא היו אחראים עיתונאים דווקא).

כלומר: אותם ערכים הם מעל כל שלטון, כולל שלטון החוק. לא בית המשפט, לא הפרקליטות, ולא הפוליטיקאים מוסמכים ורשאים לכרסם בערכים מקודשים; זכותו של כל אזרח להפר כל פסק דין, החלטה, פקודה וחוק העומדים בסתירה לאותם ערכים. כל זה ברור וידוע עוד מלקחי הדמוקרטיה הגרמנית המפוארת ביותר בעולם (ואת הלקחים של הדמוקרטיה האמריקאית המפוארת ילמדו כנראה גם כן רק בעוד חמישים שנה).


אריאל שרוןאך לענייננו – רק טובת הציבור כולו היא אשר חייבת להכריע אם יש להגיש כתב אישום נגד שרון או לא. וטובת הציבור מורכבת משיקולים כוללים ומצטברים, שהראשון שבהם הוא: האם על סמך חומר הראיות הקיים, הרשעתו של ראש הממשלה המכהן היא מובטחת מעל לכל ספק סביר, או שהסיכוי לזיכוי גם הוא סביר ? (ואז ממילא קיימת חובה משפטית לזכות אותו)

כי אם בשלב שלאחר חקירה של המשטרה בלבד (ללא סניגור) הראיות אינן מעל לכל ספק סביר, אז בטח ובטח תוך כדי משפט שבו גם לסניגור ולא רק למשטרה ניתנת ההזדמנות לחקור את העדים ולהעמידם על טעותם, לעמת אותם עם ממצאים סותרים ולהצביע על הסברים מתבקשים אחרים - תסתבר חפותו עוד יותר.

לשלוח ראש ממשלה הביתה וחיסול רצונו הפוליטי של העם (אם כי עניין זה כשלעצמו בספק כרגע בנוגע לשרון, אך לא רלוונטי) אינו יכול להיות מבוסס על ''סיכוי כלשהו'' להרשעה. עם כל התיעוב שקיים, או לא, אצל כל אחד מאיתנו נגד שרון, בניו, האדוארד-סרוסים והאלפרד-אקירובים שלו, על היותו ימני לגישתם של שמאלנים או משת''פ של ביילין ומפעיליו לגישתם של ימניים.

הציבור כבר למד להבדיל בין רצוי למצוי. כל הציבור רוצה שבבית המשפט העליון ישבו שופטים שלא אוהבים שוחד ולא מטים משפט לטובת חברים ונגד אוייבי החברים. וגם בפרקליטות. כמו שגם כל הציבור רוצה לראות בראשות הממשלה, בלשכת כל שר, ובכל כנסת ישראל ובכל המנגנון הציבורי והחברות הממשלתיות אנשים ישרי דרך, הפועלים אך ורק לטובת הציבור, שונאי שוחד, ואשר לעולם לא יעשו מעשה שאיננו רק לטובת הציבור כולו לעומת טובת ציבור מקורב, או יחידים מקורבים עוד יותר שלא לדבר על חשבון הבנק של הילדים והאישה...

זה הרצוי.

המצוי, למרבה הצער, רחוק מאוד מהרצוי. זה אנחנו כבר יודעים. לא רק בישראל – גם באמריקה, בריטניה ומדינות טובות וחשובות אחרות. בכל מקום רק פנטזיונרים שואפים להפריד בין הון לשלטון, כשהם לא מבינים ששלטון זה בעצם הון והון זה בעצם שלטון, ולא רק בישראל ולא רק במדינות העולם השלישי.

אותו מצוי ימשיך להיות רחוק מהרצוי, למרבה הצער, כי מי שקובע את המצוי לפי השיטה הדמוקרטית, זה אותו לא-רצוי עצמו. כי הוא הרי מקבל ההחלטות המצוי בפרקליטות, בבתי המשפט, בהנהגת המדינה, בתקשורת, ובשירות הציבורי כולו. הוא שולט בדעת הקהל ו... לאחרונה מסתבר שאפילו זה לא צריך: לאחרונה מתרבים הטרוניות בארה''ב שאותו שליט אפילו שולט בתוכנת המחשב הסופרת את קולות הבוחרים...(פרשת דייבולד, שמנסים די להסתיר מהציבור באמריקה).

אכן ההכללה חוטאת למקרים מפוארים: פה ושם קמו כל מיני מורדים (טרוריסטים מקומיים), אשר הצליחו לכפות את הרצוי על המצוי: מרתין לותר קינג, צ'ה גוארה, נלסון מנדלה, מונטסקייה רוסו ולוק, מחוללי המרד ברומניה, מחוללי המרד הארגנטינה (כולל השופטים שמרדו), מרד בר כוכבא, ועוד דוגמאות לרוב, אשר הכי אקטואלי שבהם ל רק הפסח, הוא מרד העבדים ממצריים אשר ברחו באישון לילה לא לפני הצלחת החיסול הממוקד (שהנחית מי שהנחית מכת-בכורות) שבאה אחרי הצלחת הלוחמה האלקטרונית (מכת חושך) והלוחמה הבילוגית והכימית.

אבל הציבור הרחב מורכב מאנשים טובים, פשוטים, המבקשים בסך הכל לחזור הביתה בשלום היום והמחשבה על המחר פשוט גדולה על יכולותיהם. הם מסוגלים להשלים עם השיעבוד ומוצאים –איש איש והדרכים החלקלקות להסתדר איתה ולעקוף את השיטה.

לכן גם רוב הציבור שותק, וזה בריא. רוב הציבור אפילו סיגל לעצמו תרופת-פלא להמונים; הוא לומד לעצום עיניים ואוזניים ואף (''מה שלא יודעים לא כואב'') והוא מחנך את עצמו להאמין בזיוף: הוא מהפנט עצמו להאמין כי המיסים שגוזרים עליו הם כאילו באמת כדי לשפר את איכות חייו שלו ולא כדי להעשיר את קופת מנהלי הקופה הציבורית. הוא מהפנט עצמו להאמין כי מה שכתוב בעיתון זה עובדות ולא מניפולציות עיסקיות ופוליטיות. הוא מהפנט עצמו להאמין שהמלחמות אליהן הוא שולח את ילדיו למות הם לטובת קידום בטחון העם ולא דווקא להרעה במצבו. הוא מהפנט עצמו להאמין שמה שכתוב בפסקי דין זה ערכים ולא בסך הכל אינטרסים. הוא מהפנט את עצמו להאמין שהפתק שהוא שם בקלפי נספר בהגינות גם על ידי תוכנת המחשב המסכמת את התוצאות והוא אפילו מצפה שהפוליטיקאי יקיים במהלך כהונתו את מה שהבטיח לו לפני הבחירות...

ובקיצור: מי שלא לא רצוי הוא השליט המצוי, על שלטון החוק כמו גם על סדר היום הציבורי בכללו, ועל הציבור להחליט אם לעשות מעשה לביעור הלא-רצוי (וזה מאוד לא מומלץ לבטחון האישי) או לשתוק ולהסתדר עם הלא-רצוי בדרך לא דרך אך תוך הישרדות (כמו הלגיטימציה שבע''פ במדינות מסויימות לחמוק מתשלומי מס, לחמוק משירות צבאי, לחמוק ממיצוי הדין עם ''עבריינים בכאילו'' שהם עבריינים רק משום שהם מתנגדים לשלטון החוק הלא רצוי כו שעשו חסידי אומות העולם לפליטים ונמלטים יהודיים לדוגמא – וכיוצא באלה).

כך גם ארבל, שרון ומזוז. אולי מזוז הוא מריונטה של מישהו. עוד מאותו ''הדבר'' (הנה התבטאתי יפה...). ואולי הוא לא. עוד מוקדם להגיד.

אם יגיש כתב אישום או לא יגיש, זה עדיין לא אומר שום דבר על יושרו ומקצועיותו ועצמאותו של מזוז (אם כי נוכח איומי המאפייה עליו, צריך להיות אמיץ במיוחד כדי להעיז לא להגיש כתב אישום נגד שרון).

אני למדתי כמו כלכם, שכתב אישום נגד איש ציבור, יותר משהוא מלמד על רשעותו של הנאשם ועל קיומם של ראיות לכאורה בתיק, מלמד הוא על נטייתו הפוליטית והכלכלית של החתום על כתב האישום.

אך אולי מזוז הוא האיש, הנושא עימו בשורה רעננה, והפעם נראה לא רק סתם כתב אישום שיסתיים בזיכוי או המנעות מהגשת כתב אישום שמקפלת בתוכה שחיתות נוראית - אלא נרגיש כולנו כי מי שיושב שם על הכיסא של היועץ המשפטי לממשלה, מייצג את הערכים שאנחנו רוצים לחיות לפיהם.

וזה כולל את הערך של נקיון כפיים לעובדי ציבור ומשפחותיהם אבל גם התובנה שהכל יחסי וחייבים להיות מציאותיים. גם את הערך של האשמת הרשע, אך עוד יותר את הערך החשוב פי כמה: זהירות מהכתמת הזכאי.

אולי מזוז הוא זה שיחזיר לנו את הכבוד לכלל המשפטי הקדוש ביותר: אם יש ספק – אז אין ספק: אסור להגיש כתב אישום ולקבל את הספק הזה בצורת זיכוי אחרי שנים וכשכבר מאחר מידי להחזיר את הגלגל אחורה ולהשיב את ראש הממשלה למקומו.

ואם המסקנה המתבקשת היחידה ממכלול הראיות שצברה חקירת המשטרה היא שראש הממשלה אשם מעל לכל ספק, אז גם כאן אין ספק: הגיש, ועוד איך!

אם ההחלטה (להגיש או שלא להגיש) תהיה גם מנומקת כדבעי, אז מתנגדי שרון יוכלו לעתור רק אם יהיה ראוי לבג''צ להתפטרותו של שרון, וממילא גם הציבור יוכל להכריע אם דינו של שרון להתפטר כי הראיות אכן לא מותירות ספק גם בעיני האדם הסביר, או שהוא יכול להמשך בכהונתו ולהתייחס לכתב האישום כעוד תרגיל פוליטי מקובל, המוכר לנו מפרשות כגון קהלני, רול, יעקב נאמן ורבים וטובים אחרים.

כשלעצמי, אני כבר מבולבל. בכל פעם שהתקשורת מצליחה לשכנע אותי שאריק שרון אשם במה שהתחולל שם בפרשיות, באה עדנה ארבל ומרסקת לי את התיאוריה היפה עם חלקיקי ראיות שיותר משהן מוכיחות לי מה יש, הן מלמדות בעיקר מה בעצם אין...