ראש-ממשלה מנהל מלחמה. הרוב העצום של הציבור מתנגד למלחמה. רוב הציבור בוחר בראש-הממשלה.

מצב אבסורדי זה היה בספרד. הוא מזכיר מאוד את המצב בישראל. אך הדמיון הסתיים.

הציבור הספרדי זרק את ראש-ממשלתו החוצה. הציבור הישראלי ממשיך לתמוך בראש-ממשלתו.

הספרדים חושבים, לתומם, שאם ראש-ממשלה עושה את ההפך ממה שרוצה רוב הציבור, צריכים להעיף אותו. הם חושבים שזוהי דמוקרטיה. בישראל, להבדיל, דבר כזה פשוט לא עולה על הדעת. וזה לא ההבדל היחידי.

מה שעזר לספרדים להגיע למסקנה זו היה, כמובן, הפיגוע הגדול במדריד. התגובה הספרדית הייתה שונה מאוד מהתגובה הישראלית המקובלת.

אחרי הפיגוע, הספרדים שאלו את עצמם: מדוע הם עשו זאת? מה גורם לטרור הרצחני כלפינו? והם הגיעו לתשובה ההגיונית: מדיניות ראש-הממשלה הביאה עלינו את הצרה הזאת. מסקנה: בואו ניקח לנו ראש-ממשלה אחר.

בישראל, שאלה כזאת כלל אינה יכולה להישאל. מה הביא עלינו את הטרור? איזה מין שאלה היא זאת? הסיבה לטרור היא האופי הרצחני של ''המחבלים''. הטרור הוא גזרה מן השמיים. זה בכלל-בכלל לא קשור במה שעושה ראש-הממשלה שלנו.

כאשר אצלנו יש פיגוע, ההיגיון מתאדה. במקום לשאול שאלות ולחשוב, צועקים ''מוות לערבים!'' תובעים נקמה נוטפת-דם ומתלכדים מסביב לראש-הממשלה.

ועוד הבדל: הספרדים גם התרגזו. ראש-הממשלה שיקר להם. הוא ניצל את הפיגוע לצורכי בחירות. כאשר ראש-הממשלה כבר ידע שאת הפיגוע ביצעו קנאים מוסלמיים, הוא קבע פומבית שהמחתרת הבאסקית היא שחוללה את הזוועה. כך קיווה לזכות בקולות הספרדים, המתנגדים להקמת מדינה באסקית עצמאית. אבל הספרדים הבינו שזהו שקר, וזה לא מצא חן בעיניהם. ראש-הממשלה משקר לנו? יאללה, החוצה.

בישראל, כאשר ראש-הממשלה משקר, הציבור מושך בכתפיו. מה, ראש-הממשלה שוב משקר? אז מה? הרי הוא תמיד משקר! אין ממה להתרגש.

אפשר רק לקנא בספרדים. אחרי מלחמת-אזרחים נוראה, אחרי עשרות שנים של דיקטטורה דורסנית, למרות פילוגים פנימיים ופיגועים רבים, איזו תגובה בריאה! איזה חוסן דמוקרטי!

(ומחשבה צדדית: לפני 500 וכמה שנים, הספרדים גירשו מארצם חצי מיליון יהודים. כמעט כל צאצאי ה''ספרדים'' האלה באו בדורות האחרונים לישראל. רובם הגדול תומך עכשיו באריאל שרון. מדוע הם מגיבים בצורה כל-כך שונה מהספרדים עצמם?)

יש עוד הבדל קטן בין ספרד וישראל, והוא, כנראה, הקובע.

בשנה שעברה ביקרתי בספרד. כמה ימים לפני כן זכתה שם מפלגתו של ראש-הממשלה בניצחון מרשים בבחירות המקומיות. מפלגת האופוזיציה הסוציאליסטית הייתה על הפנים. הכל דיברו עליה בזלזול, חסידיה דיברו עליה בכאב. מפלגה הרוסה. ממש עיי חורבות. יתכן שאין לה תקומה.

ואז זרקה המפלגה הסוציאליסטית את הנהגתה הקשישה ובחרה במנהיג נמרץ ורענן. והאיש הזה, עם הרבה מזל, עלה עכשיו לשלטון.

כאשר נמאס לספרדים בראש-הממשלה שלהם, הם ידעו שיש אלטרנטיבה סבירה. אפשר להעיף את מפלגת-השלטון מפני שישנה מפלגה חלופית. כך נוצר המהפך.

בישראל תנאים אלה אינם קיימים. גם מפלגת האופוזיציה הראשית שלנו, מפלגת העבודה, היא על הפנים. גם היא הרוסה, ממש עיי חורבות. אבל אין בה שום סימן של התאוששות. להפך.

בראשה עומד אדם פאתטי, המוכן למכור את נפשו לשטן כדי לזכות במעמד של שר בממשלת-שרון. מנהיגיה הישנים – כולם כישלונות עם תעודות – מתקוטטים ביניהם על הכיסאות ששרון יעניק להם כאשר יואיל בטובו להזמינם לממשלה.

זהו אחד מסימני-ההיכר של המציאות הישראלית: לפי כל הסקרים, חלק גדול מהציבור מואס במלחמה, במעגל-הדמים של פיגועים וחיסולים, בהתנחלויות ובמתנחלים. הציבור רוצה בפתרון ומוכן לשלם את המחיר הדרוש – סוף הכיבוש, מדינה פלסטינית, פירוק ההתנחלויות, פשרה סבירה בירושלים, חזרה לקרבת הקו הירוק. הם רוצים בהעברת המשאבים הלאומיים מהכיבוש והמלחמה לצמיחה, לחינוך ולרווחה.

אז איך מתבטא הרצון הזה במערכת הפוליטית? הוא פשוט אינו מתבטא. אין כוח פוליטי רציני המסוגל להציג מנהיגות לאומית אלטרנטיבית לליכוד.

בספרד זה היה מצב ארעי, שבא על תיקונו הטבעי. בישראל זה הפך למצב של קבע.

לכן אפשר רק לקנא בספרדים. אבל אפשר גם ללמוד מהם. הכדור הפוליטי הוא עגול. הוא יכול להתהפך לפתע. מה שנראה ביום מסוים כבלתי-אפשרי, יכול להיות אפשרי כעבור זמן קצר - אם יש רצון ואנשים טובים, שיתרגמו את הרצון הזה לניצחון.

אני מקווה שזה יקרה גם אצלנו. נכון, לפני כן עומדים בתור טוני בלייר וג'ורג' בוש. צריך לקרות להם מה שקרה לחברם הספרדי, ואני מקווה שזה אכן יקרה. אחר-כך, עם הרבה אומץ והרבה מזל, זה יקרה לאדם הרביעי בחבורה – אריאל שרון, גם הוא איש-דמים וכזבן.

ובינתיים נגיד לידידינו בקצה השני של הים התיכון: כל הכבוד, אמיגוס!