במאמר המופיע באתר ''הידען'' מצוטט מחקר השוואתי, ובו נאמר כי תלמידי ישראל נמצאים בשליש התחתון במבחני הבנת הנקרא מתמטיקה ומדעים בעולם.
למעמיקים בממצאי המחקר מתגלה כי הכישלון אינו נחלת כולם, ויש פערים גבוהים מאד בין אוכלוסייה מבוססת שילדיה מקבלים ציונים סבירים, לבין אוכלוסיות חלשות.

אנו חיים כיום בסביבה משתנה במהירות. העולם כולו עובר מהפכה טוטאלית בכל תחומי החיים - כלכלה, חברה, זוגיות,מידע טכנולוגיה - אין תחום שאיננו עובר שינוי מקיף. כדי להכין את ילדינו לחיים בעולם מתחדש זה נדרשת מערכת בעלת יכולת הסתגלות מירבית, המחנכת ומעניקה כלים לחיים בסביבה משתנה. כזו המעניקה לתלמידיה מיומנויות למידה וכישורים טכנולוגיים, ושליטה במידע בעולם בו קיימת ''התפוצצות מידע''. הענקת יכולת של איתור מידע, סינון ובדיקת אותנטיות, אירגון מידע, שימוש והעברה, הפיכתו לידע, ייצוגו בכלים אותנטיים לתקופה - כל זאת ועוד - הענקת כישורים חברתיים בעולם שונה, ויכולת לשרוד חברתית גם כאשר התקשורת הממוחשבת תופסת זמן פנוי רב של אותם תלמידים. שימוש נכון בסביבה המתוקשבת ויכולת הימנעות מן הסכנות שמציב העולם המודרני.

לצורך כל אלו נדרשת תפיסה פילוסופית חדשנית של החינוך ואסטרטגיה מוסכמת לביצועה. ואכן במדינות באירופה קיימות תכניות שינוי לתקופות של בין 15 ל- 20 שנה.
ומה בישראל?

ובכן, מדי כמה שנים, בהתחלף שר החינוך, משתנות הקדימויות במשרד החינוך. שינוי זה בסיסו בדרך כלל באידאולוגיה החברתית של המפלגה או התנועה אליה משתייך השר. לדוגמה, כשהגיע יוסי שריד למשרד החינוך הוכנסו לתוכנית הבגרות כתבי משוררים ערביים. אצל רובינשטיין ניתנה עדיפות למיחשוב. אצל המר ז''ל פוטרו כל המנחים למחשבים לטובת משרות לרבנים בבתי ספר דתיים. אצל השרה הנוכחית מורשת הימנון ודגל הם הכיוון.
וזה בסדר. לגיטימי, הגיוני. רק שזה כל מה שיש. זהו.
ומה אין?

אין צוות המורכב מאנשי חינוך, פילוסופים ומדענים שיגבש את תפיסת החינוך במדינת ישראל. יוסי שריד, וגם אמנון רובינשטיין, שאפו להכניס שינויים במבנה בחינות הבגרות. איש מהם לא הקים למשל צוות של אנשי חינוך שיבדוק למה צריך בכלל בחינות בגרות, והאם קיומן עולה בקנה אחד עם מטרות החינוך. אין אסטרטגיה אחת מגובשת ''חסינת שרי חינוך''. בנוסף לשינויים העולמיים נאלצים המורים במערכת החינוך להתמודד עם אינסוף לחצים ושינויים הנובעים מתחלופת השרים וקדימויותיהם, ומבעיות הכלכלה של מדינת ישראל.

כאמור במחקר נובעים חלק מן הממצאים מפערים בתוך המדינה. מה עשתה המדינה כדי לסגור פערים אלו?

למשל קיצצה בהטבות שקיבלו מורים שהסכימו לעבור לגור וללמד בערי פיתוח.
הבעייה של מערכת החינוך לדעתי אינה נקודתית (מתמטיקה, מדעים). היא גם אינה רק בעייה של כוח אדם אם כי לא ניתן להתעלם מבעייה זו. היא בראש ובראשונה בעייה של אין דרך. כמו בביטחון, כמו בכלכלה, כמו בתחומים רבים אחרים - אין דרך של חשיבה ותכנון מראש, וביצוע על פי התכנון לאחר מכן. ועד שלא תהייה הדרך, אני צופה כי המצב ילך ויחמיר.

קישור:
המאמר באתר ''הידען''

---