מבוא

במחצית השנייה של שנת 2002 החלה להתגבש באירופה ובארצות-הברית התוכנית המוכרת בשם ''מפת-הדרכים¹''. לתוכנית זו שותפים: הקהילה האירופית, רוסיה, מזכ''ל האו''ם ונשיא ארצות-הברית (הקווארטט). תמיכתו של ג'ורג' בוש בתוכנית היתה מסויגת תחילה, אך הפכה שלמה יותר עם הצורך שלו לשלם מחיר פוליטי לבריטניה – השותפה העיקרית והעקבית שלו למלחמה בעיראק. התוכנית מתווה שלבים להסכם בין ישראל והפלשתינים, כשהשלב המקדים קורא לרפורמה שלטונית ברשות הפלשתינית ומאבק שלה בטרור, תמורת הכרזה ישראלית חד-משמעית על מחויבותה לכינונה של מדינה פלשתינית עצמאית בת-קיימא; השלבים הבאים של מפת-הדרכים כוללים הקמת גוף בינלאומי לפיקוח על יישום התוכנית, פינוי מאחזים שהוקמו אחרי מרץ 2001 והקפאת ההתנחלויות (כולל ריבוי טבעי), בשלב הראשון. בשלב השני עוסקת התוכנית בפינוי ההתיישבות היהודית מיש''ע, כדי ליצור רצף טריטוריאלי מרבי למדינה הפלשתינית. במקביל להתקדמות הפלשתינית בהפסקת הטרור, ייסוג צה''ל מהשטחים שתפס מאז אוקטובר 2000 ויאפשר פתיחת מוסדות פלשתיניים במזרח ירושלים. פתרון בעיית הפליטים וירושלים וסיום הסכסוך יידונו בשלב השלישי, במסגרת ועידה בינלאומית.

התוכנית נסמכת על החלטות מועצת הביטחון 242 ו- 338 שכבר התקבלו על-ידי ישראל (כזכור, הפירוש הישראלי להחלטות נתמך אמנם על-ידי ארה''ב, אך אינו עולה בקנה אחד עם הפרשנות של כל חברי מועצת הביטחון), והסכמים קודמים שהושגו על-ידי הצדדים (כולל הסכם אוסלו). אך מפת-הדרכים נסמכת לראשונה, באופן חריג וחד-צדדי, גם על החלטות הליגה הערבית המאמצות את ''היוזמה הסעודית''. יוזמה זו קוראת לנסיגה של ישראל לגבולות 67' ולזכות שיבה לפליטים הפלשתינים².

מפת-הדרכים המתינה על שולחן הקווארטט עד שהמועצה המחוקקת הפלשתינית בחרה באבו-מאזן כ''ראש ממשלה'' (כחלק מהרפורמה השלטונית הכלולה בדרישות מפת-הדרכים), ומלחמת עיראק הסתיימה. ביום כ''ג באייר תשס''ג (25 במאי 2003) קיבלה ממשלת ישראל את התוכנית.

---

כל ראשיה של מדינת ישראל היו מאוחדים בעבר בהשקפתם כי מדינה פלשתינית ממערב לירדן תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. קונצנזוס לאומי רחב שולל גם היום את ''זכות השיבה'' של הפליטים הפלשתיניים לתחומי מדינת ישראל. בעשורים האחרונים התמידה ישראל בדרישתה לפתור את הסכסוך בינה לבין אויביה במשא ומתן ישיר, ללא התערבות בינלאומית או הכנסת כוח בינלאומי לתחומיה. כל מנהיגי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, התנגדו לנסיגת ישראל לגבולות 67' – גבולות שהוגדרו גם על-ידי שר החוץ היוֹני ביותר שהיה למדינת ישראל – אבא אבן ע''ה – כ''גבולות אושוויץ³''. בתחומי יש''ע חיים היום כרבע מיליון יהודים; בשכונות ירושלים, שהוקמו באזורים שסופחו לעיר לאחר מלחמת ששת הימים, חיים כמאתיים אלף יהודים נוספים. תוכנית מפת-הדרכים קוראת איפה לטרנספר של כחצי מיליון יהודים מבתיהם, בארץ ישראל. הקווארטט המוביל את התוכנית אינו מקבל אף אחת מהסתייגויות ישראל מהתוכנית. תוכנית מפת-הדרכים מעמידה את עצם קיומה של מדינת ישראל בסכנה. ועם זאת, קיבלה ממשלת ישראל את התוכנית תוך שהיא מסתפקת בהערה אמריקאית כי הסתייגויות ישראל ודאגתה החמורה יזכו להתייחסות בבא העת.

בבסיס תוכנית מפת-הדרכים מונחים מספר עקרונות השוללים למעשה את זכותם של היהודים לשבת בכל מקום בארץ ישראל, ובכך מערערים על זכותו של עם ישראל על הארץ, מכירים בזכותו של עם אחר לבעלות על חלק מהארץ ונותנים תוקף של דרישה לגיטימית, המיועדת למשא ומתן, לתביעת ''זכות השיבה'' של הפליטים. יסודות הרסניים אחרים במפת-הדרכים הם מעורבות בינלאומית בסכסוך והכרה בלגיטימיות התביעה הערבית על ירושלים ובהפיכתה לעוד נושא במשא ומתן. למדינת ישראל אסור, לפיכך, לקבל ''עקרונית'' את התוכנית – ואפילו לא מטעמים טקטיים ומתוך תקווה כי הערבים לא יצליחו לעמוד בחלקם בתוכנית. את תוכנית מפת-הדרכים צריכה ישראל לדחות מכל וכל, ועל הסף. כל כניסה למשא ומתן על התוכנית סופה כניעה לפחות למקצת, ובדרך כלל למרבית סעיפי התוכנית. כך היה בוועידת מדריד, כך היה בקמפ- דייוויד בדיוני השלום עם מצרים, כשישראל הסכימה לפנות את כל סיני ''עד גרגר החול האחרון'', הרסה ועקרה את יישובי חבל ימית וגורשה בחרפה גם מרצועת החוף הצרה בטאבה. כך היה בהסכמי אוסלו, וכך היה בהסדרים שבאו בעקבות נסיגת צה''ל מלבנון. כניסה למשא ומתן על בסיס תוכנית מפת-הדרכים תסתיים בהכרח בקבלת רוב עקרונות התוכנית. רק דחייה מוחלטת של התוכנית על-ידי ישראל תהפוך את התוכנית לבלתי-רלוונטית, ותקבור אותה בערימת התוכניות המדיניות שניסו להביא לחורבן ישראל בחמישים וחמש השנים האחרונות.

במקביל צריכה ישראל להתחיל להציג תוכנית אלטרנטיבית. בהעדר תוכנית תקֵפה אחרת, עשויה תוכנית כזו לצוף ולעלות בזמן המשבר שיחול בעקבות כישלון מפת-הדרכים.

---

התוכנית האלטרנטיבית נשענת על העובדה כי לפלשתינים יש כבר מדינה משלהם והיא ירדן, שנוסדה לאחר שתחום ה''בית הלאומי'' שהוקצה ליהודים בארץ ישראל המנדטורית חולק לשניים, ושלושה רבעים ממנו נמסרו לערבים. כבר היום מהווים הפלשתינים בירדן כ- 75% מן התושבים. התוכנית מציגה את הצורך בפתרון אזורי לפליטים על-ידי יישובם או קליטתם בירדן או בארצות אחרות, משום שבקצב הריבוי הטבעי של הפלשתינים אין כל סיכוי לפתור את מצוקתם במסגרת שטחי יש''ע בהם הם מתגוררים עתה. כל פתרון אמיתי של הבעיה חייב לכלול גם את הפליטים היושבים כבר חמישים וחמש שנים במחנות הפליטים בלבנון ובסוריה. הגדרת ירדן כמדינה האשמית-פלשתינית תאפשר לערביי יש''ע שאינם פליטים לקבל אזרחות של ירדן, להצביע לפרלמנט בעמאן כפרלמנט המייצג של העם הפלשתיני, ותאפשר להם פיתוח זהותם הלאומית. הערבים שלא יעברו לירדן במסגרת תוכנית יישובם מחדש של הפליטים, יוכלו לנהל את ענייניהם האזרחיים במסגרת 7 קנטונים בעלי סמכויות של מִנהל עצמי ''מוניציפלי'' בלבד, ללא רציפות קרקעית, ולהם אחריות לניהול ענייניהם בתחומי המסחר, הבריאות, החינוך, התחבורה, הדת, החקלאות והתחומים המוניציפליים. ישראל תהיה ריבונית על כל השטח שממערב לירדן ותקבל אחריות בלעדית על נושאי הביטחון בכל תחומי ריבונותה. מדינת ישראל לעולם לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה חמושה נוספת במערב הירדן, עם ריבונות אווירית ועם שליטה מלאה בגבולותיה החיצוניים. מדינת ישראל גם לא תוכל להסכים לרצף טריטוריאלי פלשתיני שיבתר את מדינת ישראל למספר חלקים. לעומת זאת בירדן, כמדינה האשמית-פלשתינית, יוכלו להיות זכויות מדיניות מלאות ללא הטלת הגבּלות על חתימת חוזים, מרחב אווירי ודרישת פירוז צבאי. מדינה כזו היא מדינה עם רצף טריטוריאלי ועם יכולת קיום כלכלי עצמאי.

תוכנית זו, שעיקריה מוצגים בזה, מהווה שילוב של מספר רעיונות שכבר הוצגו בעבר: ''ירדן היא פלשתין'' (תוכניתו של אריאל שרון), ''תוכנית הקנטונים'' (תוכניתם של אביגדור ליברמן ואליעזר כהן) ותוכנית ה''טרנספר בהסכמה'' (תוכניתו של רחבעם 'גנדי' זאבי הי''ד) לפתרון בעיית הפליטים.

רקע היסטורי

עַם ישראל קם והחל להתגבש בארץ ישראל לפני כשלושת אלפים ושמונה מאות שנים. במסעותיהם נדדו האבות בארץ כנען, בעיקר בנגב ובגב ההר שבמערב הירדן. עם כיבוש כנען בימי יהושע, נקבעו נחלות השבטים ונכבש גם עבר הירדן המזרחי. גבולות ממלכת ישראל בתקופת דוד ושלמה הגיעו כמעט לגבולות ההבטחה של ספר בראשית. עם חורבן בית שני ודיכוי מרד בר-כוכבא לפני כ-‏1900 שנה, הוגלה רוב העם היהודי מארץ ישראל. הארץ ראתה כובשים רבים ועברה מיד ליד: רומאים, ביזאנטים, מוסלמים, ממלוכּים, צלבנים, תורכים ואנגלים. רק מקצת מן האימפריות הפכו את ארץ ישראל לחלק מנחלתן. בתקופה זו היתה הארץ תמיד חלק מממלכה גדולה, ולא מדינה עצמאית או מושבו של עם אחד ששמר בה על זהותו הלאומית. היישוב היהודי בארץ לא פסק לגמרי בשום שלב, גם אם לעתים היה דל. בשלהי המאה ה- 19 החלה שיבת ציון בגלי עליית יהודים לארץ. היישוב בארץ באותה תקופה היה דליל וכלל מספר רבבות של יהודים, מוסלמים ונוצרים. ארץ ישראל בראשית שיבת ציון היא פינה נידחת של האימפריה העותמנית. העלייה היהודית ופיתוח הארץ שבא בעקבותיה, משכו אל הארץ גלי הגירה של ערבים מהארצות השכנות. ההתנגשות בין היהודים והערבים היתה המאפיין העיקרי של הקיום בארץ ישראל במאה האחרונה. הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה קראה להקמת ''בית לאומי'' ליהודים בארץ ישראל⁴. אחרי המלחמה העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל ממערב וממזרח לירדן, כדי לבצע בתחום זה את תוכנית הקמת הבית הלאומי ליהודים⁵. ההתנגדות הערבית האלימה, יחד עם לחצים פוליטיים בינלאומיים ומחויבות בריטית למשפחות אצולה בדואיות בימי מלחמת העולם הראשונה, הביאה את הבריטים לפרסם את הספר הלבן של צ'רצ'יל⁶, שקרע את כל עבר הירדן המזרחי מתחום הבית הלאומי היהודי. כך הוקמה ממלכת עבר הירדן. אך גם חלוקה זו של הארץ, שיועדה ליהודים בהצהרת בלפור ובהחלטת המנדט ומרביתה נמסרה אז לערבים – לא ריצתה את הדרישות הערביות, והם חוללו גלי פרעות דמים ב- 1929 ובשנים 1936-1939. כל גל ''מאורעות'' כזה הביא בעקבותיו תוכנית חלוקה נוספת של ארץ ישראל המערבית, והצעה חדשה למסירת שטחים נוספים לערבים. בכ''ט בנובמבר 1947 החליט האו''ם על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית⁷. מלחמת העצמאות פרצה למחרת החלטת עצרת האו''ם ומיד לאחר הכרזת העצמאות. בה' באייר תש''ח פלשו צבאות ערב הסדירים לישראל במגמה לכבוש אותה. במהלך מלחמת העצמאות עזבו את בתיהם כמה מאות אלפי ערבים, אם מתוך שנשמעו לקריאת מנהיגיהם לעזוב באופן זמני את אזורי הקרבות כדי לאפשר מלחמת השמד נגד היהודים באין מפריע, או שנמלטו מפחד הקרבות. מספרם המדויק של הפליטים שנוי במחלוקת ולא יתברר כנראה לאשורו לעולם. על-פי מספר חישובים אינו יכול לעלות על 420,000, לפי שבאזור זה היו, על-פי המניין הבריטי האחרון, 560,000 ערבים ולאחר המלחמה נותרו בתחומי מדינת ישראל כ- 140,000 ערבים שלא ברחו. הערכות אחרות מציינות מספרים המגיעים עד ל- 750,000 כשמוסיפים עליהם עוד מאות אלפים שנשארו בבתיהם ''אך נפגעו כתוצאה מהמלחמה'', ולפיכך נוספו על רשימות הזכאים לתמיכה מארגון הסעד והתעסוקה של האו''ם, שהוקם למענם⁸.

בתום מלחמת העצמאות שלטה מצרים ברצועת עזה ובמחנות הפליטים שבה. ממלכת עבר הירדן, שפלשה למערב הירדן, החזיקה בשטחי יהודה ושומרון (''הגדה המערבית'') ובמחנות הפליטים שבאזורים אלו. מחנות פליטים נוספים קמו בלבנון ובסוריה. רבים מקרב הפליטים, אלה שיכלו, היגרו לארצות ערביות אחרות ואף מעבר לים (''הפזורה הפלשתינית''). אלה שנותרו במחנות הפליטים חיו מכספי התמיכה של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו''ם, סירבו להשתקע באזור גם כשהוצעו להם פתרונות דיור ויישוב חלופיים על-ידי גורמים בינלאומיים שונים, והפכו לאוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שהנציחה את מצב הפליטוּת שלה בדחותה כל ניסיון ליישוב קבע. בארגון הסעד והתעסוקה של האו''ם מועסקים רבבות פלשתינים, והנצחת המצב הקיים היא אינטרס מובהק שלהם.

במחנות הפליטים בכל רחבי המזרח התיכון נולדו כל ארגוני הטרור הנלחמים בישראל זה חמישים שנה. מערכת החינוך הפלשתינית במחנות הפליטים מטפחת כבר שלושה דורות את חלום השיבה לפלשתין והשמדת ישראל על תושביה היהודים. מחנות פליטים אלה הם התשתית האמיתית של הטרור. הם מאגר בלתי נדלה של כוח-אדם לארגוני הרצח המתחרים זה בזה במטבע היחיד העובר לסוחר לכל הפלשתינים: מי מצליח להרוג יותר יהודים, לבצע פיגועים כואבים יותר. הארגון לשחרור פלשתין (אש''פ) הוקם⁹ בשנת 1964 (!) – שלוש שנים לפני שחרור שטחי סיני ויש''ע בידי ישראל. האמנה של הארגון קוראת לחיסול ישראל כמדינה יהודית. המפות הרשמיות של הארגון כוללות רק מדינה אחת – ''פלשתין'' – המשתרעת מהירדן ועד לים התיכון. כל מי שטוען שמטרתם של הערבים היא ''סיום הכיבוש'' (מ- 1967), מתעלם מן העובדות ומן המציאות. כל מי שמציע ''פתרון'' לסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון בלי לפתור את בעיית הפליטים – מציע רק פתרון חלקי או זמני ומתעלם מכוח מניע עיקרי להמשך המלחמה.

על מעמדם המדיני והמשפטי של שטחי יש''ע

לגבולות ''הקו הירוק'' אין כל מעמד של גבול בינלאומי. גבולות אלה נקבעו כקווי הפסקת האש של 1949. הם יכלו להפך לגבולות בינלאומיים מוּכרים לוּ התקיימו בהם שני תנאים: א. המדינות הגובלות בשני צדי הקו היו מוּכרות מבחינת המשפט הבינלאומי כבעלות הזכות על השטח שבתחומן, ב. היה נחתם הסכם בין המדינות לקביעת הגבול הזה. מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון (''הגדה המערבית'' על-פי הגירסה הירדנית) הוגדר רק כשטח כבוש בידי ממלכת ירדן. בדומה לכך, שטח רצועת עזה היה שטח כבוש בידי מצרים. והראיה: לשתי המדינות הללו אין כל תביעת בעלות על השטח. בהסכמי השלום עם מצרים, עמדה מצרים על זכותה לקבל ''כל גרגר חול'' של אדמה מצרית, אך לא העלתה כל תביעת בעלות על רצועת עזה. ממלכת ירדן העניקה לכל הפלשתינים שגרו בתחומה אזרחות ירדנית¹⁰, ואף שגילתה עניין רב בשטחי יהודה ושומרון ובמשך תקופה מסוימת ראתה עצמה כמייצגת את העניין הפלשתיני – התנערה מהזיקה שלה לשטחים אלה, ובהסכמי השלום עם ישראל אין תביעת בעלות על השטח. ישראל היתה מקור הסמכות היחיד בשטח זה עד להסכמי אוסלו, והיא הֶאצילה מסמכותה זו לרשות הפלשתינית בשטחי A ו-B. עד לשחרור הארץ בידי ישראל במלחמת ששת הימים לא הועלו כל תביעות פלשתיניות להקמת מדינה עצמאית כלפי ירדן או מצרים. בדומה לפלשתינים שחיו בלבנון או בסוריה ראו עצמם הפלשתינים כתושבי ירדן ומצרים, ולא ניהלו כל מאבק מדיני או צבאי לשחרור ''אדמתם הכבושה'' בידי מדינות אלו.

גבולות מדיניים נקבעים בהסכם בין מדינות. ברוב המקרים ההיסטוריים גבולות כאלה נקבעו כתוצאה ממלחמות או בעקבותיהן. החלטת האו''ם מכ''ט בנובמבר 1947 ניסתה להתוות גבול חלוקה בארץ ישראל, אך הצעה זו נדחתה על-ידי הערבים שפלשו לארץ והכריזו מלחמת השמד על המדינה שזה עתה נולדה. גם קווי הפסקת האש של תום מלחמת העצמאות לא היו מקובלים על מדינות ערב, ומלחמת ששת הימים היתה תוצאה של הזרמת צבא מצרי לסיני וסגירת מצרי טיראן, הפגזת ירושלים המערבית והפגזות הרס מרמת-הגולן על יישובי עמק החולה. לפיכך, הקו שנקבע בתום המלחמה האחרונה יש לו מעמד מחייב, כל עוד לא נקבע גבול בינלאומי אחר בהסכם בין מדינות. שום ויתור של ישראל על שטח משטחים אלה אינו נעשה מתוקף ''חוק בינלאומי'' כלשהו, וישראל אינה מפירה שום חוק כזה אם היא שומרת שטחים אלה כולם בשליטתה.¹¹

הפתרון: שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן

מאה ועשרים שנים נמשכת המלחמה על שיבת ציון. מראשית ימי הציונות נלחמים בנו הערבים. כל מי שטוען כי הפלשתינים נלחמים ב''כיבוש'' שהחל בשחרור ארץ ישראל במלחמת ששת הימים, אינו מכיר את ההיסטוריה או מסלף אותה לצרכיו. מה לא ניסתה הציונות לעשות כדי לסיים את המלחמה? ארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל על-פי כל זכות וצדק היסטורי: על-פי ההבטחה של אלוהי ישראל לעם ישראל¹², על-פי הזכות ההיסטורית; על-פי מה שעם ישראל יצר בארצו והעניק לעולם כולו.

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על-פי המשפט הבינלאומי ועל-פי משפט המלחמה. מכל הזכויות הללו היה מוכן עם ישראל להתפרק, לחלוק את הארץ עם הערבים, ובלבד שיניחו לנו לחיות אפילו במקצת מארץ ישראל. מכל הזכויות הללו היו גם עמי העולם מוכנים לנשל אותנו, וניתחו את הארץ לנתחים מנתחים שונים. את ארץ ישראל המנדטורית של הצהרת בלפור גזרו בספר הלבן של צ'רצ'יל לשניים, ואת החלק הגדול שבעֵבר הירדן המזרחי נתנו לבדואי בן המדבר ויצרו את ''ממלכת ירדן''. את ארץ ישראל המערבית ניסו שוב ושוב לחַלק בתוכניות שונות. גם את תוכנית החלוקה שבה תמך חבר הלאומים בכ''ט בנובמבר 1947 לא קיבלו הערבים, משום שרצו הכל. בכל הניסיונות של עם ישראל לחיות עם ערביי הארץ: כ''בית לאומי'' בלא מדינה ממש, כמדינה מחולקת שעיר בירתה שסועה, כמדינה דמוקרטית המעניקה זכויות אזרח ושוויון זכויות מלא בלי שוויון חובות מלא לאזרחיה הערבים – שום פתרון לא עמד בפני השאיפות הערביות להשמיד את הישות היהודית הציונית בישראל. שום עוצמה לא הרתיעה את הערבים מפני ניסיונות חוזרים להכחיד אותנו, לגרש אותנו מכאן.

גם ניסיון ההתאבדות הלאומי שהיינו עדים לו בעשור האחרון ושכונה הסכם אוסלו – לא ריצה אותם. גם לא הוויתור על יהודה ושומרון וחבל עזה ומחצית ירושלים – ומוכיחה זאת המלחמה הנוכחית. כל הניסיונות לחלק את ארץ ישראל המערבית בינינו לבין הערבים הסתיימו במלחמה ובאסון. שפיכות דמים הנמשכת חמישים וחמש שנים. הגיעה העת לפתרון אחר.

אין כל היגיון גיאופוליטי בחלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. אין כל היגיון דמוגרפי. אין היגיון או היתכנות כלכלית. לא ייתכנו שתי מדינות עצמאיות, בלתי-תלויות, בעלות יכולת להגן על עצמן, בעלות יכולת פיתוח וריבוניות, ממערב לירדן. גם אילו היו אלו שתי מדינות אירופיות ידידותיות זו לזו, לא ניתן היה לכלוא בתא-שטח כזה שתי מדינות עצמאיות וריבוניות. אין שום סיכוי שתוכנית כזו תצליח, לאחר חינוך לשנאה ורצח הנמשך עשרות שנים. כשמערכת החינוך הפלשתינית מגדלת דורות של מחבלים רוצחים מתאבדים, מלמדת אותם את מפת פלשתין שישראל אינה קיימת בה. אין יכולת לקיים זו לצד זו, מעורבוֹת זו בזו, שתי מדינות עם פערים אדירים ברמת-חיים וזכויות. אין יכולת לערוב לביטחונה של ישראל אם יהיה צבא זר ממערב לירדן.

''ממלכת ירדן'' שלידתה בחטא – קריעת עֵבר הירדן המזרחי מהבית הלאומי היהודי – הפכה בשישים השנים האחרונות למדינה פלשתינית למעשה. כשבעים וחמישה אחוזים מתושביה הם פלשתינים, כאמור. חלקם עדיין יושבים במחנות פליטים בהם שוכנו מרצון או מאונס לאחר מלחמת העצמאות; חלקם התאזרחו והשתקעו בכל רחבי הממלכה הריקה, התבססו ''ופתרו את בעיית הפליטים'' שלהם ממש כפי שעשו מיליוני פליטים בכל העולם, ממש כפי שעשו מאות אלפי הפליטים היהודים שנמלטו ממדינות ערב. ירדן היא פלשתין למעשה, על-פי הדמוגרפיה שלה, ו''ירדן היא חלק מפלשתין'' על-פי תפישתם של הפלשתינים שרצו להשתלט עליה ונכשלו, והם דוחים את הניסיון הבא עד להקמת מדינה פלשתינית נוספת ממערב לירדן. ירדן היא פלשתין, כי בה קיים הסיכוי האמיתי היחיד לפתור את בעיית הפליטים הערבים על-ידי יישובם במזרח ארץ ישראל. ירדן עדיין איננה פלשתין, משום ששליטי ירדן הנוכחיים אינם רוצים בכך ומשום שהמיעוט הבדואי שונא את הפלשתינים יותר ממה שאיזשהו יהודי בארץ ישראל עוין את הערבים.

באמת זו ובפתרון זה החזיקו גם יגאל אלון וגם אריאל שרון. אלון הפסיק להטיף לפתרון זה בגלל ההתנגדות החריפה של המלך חוסיין ומתוך ''הברית ההיסטורית'' איתו. סיבה נוספת להתנגדות לתוכנית היתה ההערכה כי ממלכת ירדן ידידותית מהווה חיץ אסטרטגי חשוב בין ישראל ועיראק. עיראק כמרכיב דומיננטי בחזית המזרחית המאיימת על ישראל אינה קיימת עוד. ואם התוכנית ''ירדן היא פלשתין'' תסתמן כפתרון הריאלי היחיד שיכול לתת לפלשתינים מדינה ולהבטיח גם את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית שניתן להגן על גבולותיה – ניתן להתגבר על מכשול ההתנגדות של בית המלוכה ההאשמי השולט בירדן.

האם התוכנית – ליישב בירדן את הפליטים ולהפוך את ירדן לפלשתין גם להלכה – היא תוכנית מעשית? האם היא ניתנת לביצוע מבחינה כלכלית? האם יש די מים בירדן לכל הפלשתינים? האם ניתן לגייס תמיכה בינלאומית בתוכנית כזו? ואיך ניתן להתגבר על סירוב אפשרי של הפליטים לעזוב את מחנות הפליטים ולוותר על חלום השיבה ליפו, לירושלים, לחיפה ולצפת?

שטחה של ירדן (90,000 קמ''ר) גדול פי 13 משטחי יש''ע, ופי 4.3 משטח מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק. מי שמציע להגביל את ''המדינה הפלשתינית'' לגבולות שטחי A ו- B על-פי שלבי-הביניים של תוכנית אוסלו הכושלת, משטה בעצמו ובציבור. האוכלוסייה הערבית מצטיינת בשיעורי ריבוי הגבוהים ביותר בעולם. גם שיעורי הריבוי הטבעי במדינה ערבית כמצרים נבלמו, גם הגידול הטבעי של מדינה מוסלמית אדוקה וקיצונית כאיראן נעצר בזכות פעולה נמרצת של השלטונות המוסלמיים. ואילו האוכלוסייה הפלשתינית ''מתפוצצת'', כמדיניות דמוגרפית מכוונת של מנהיגיה ורועיה הרוחניים, במגמה לנצח את הישות הציונית בעזרת הרחם של האם הפלשתינית. מי שמציע לכלוא אוכלוסייה שמתפתחת בקצב כזה בחלק ממערב הירדן, גוזר דין מוות על ישראל. לעולם ינסו הפלשתינים להגר לתוך מדינת ישראל ולהשתלט עליה מבפנים, בהעדר כיוון התפתחות אלטרנטיבי לדמוגרפיה שלהם.

מצבם הכלכלי הנוכחי של הפליטים הפלשתינים הוא בכי רע. ההכנסה הממוצעת לנפש אצלם היא מהנמוכות בעולם. אם יש כוונה לשפר מצב זה יהיה צורך בהשקעות של עשרות מיליארדי דולרים ממקורות חוץ. השקעות כאלו, אם ינותבו לירדן, יכולות להפוך גם אותה למדינה שיכולה לכלכל ברווחה את כל אוכלוסיית הפליטים הערבים. השקעות כאלו יכולות להיות גם מנוף לצירוף קהילה בינלאומית רחבה לתמיכה בתוכנית, כיוון שלאורך זמן יש להשקעות כאלו סיכוי להניב פירות, בעוד שכל השקעה בשיקום הפליטים במקומות מושבם הנוכחיים משולה להשקעת הון בסיכון גבוה ביותר, שיֵרד שוב לטמיון במלחמה הבאה.

ירדן היא ארץ צחיחה. כבר היום היא נזקקת לתוספת מים מישראל כדי להשקות את תושביה ואת הגידולים החקלאיים בבקעת הירדן. תוכנית שתִרצה ליישב כשני מיליון פליטים פלשתיניים בירדן תצטרך לפתור את בעיית המים באזור. פתרון כזה יכול להיות מושג באמצעות מתקני התפלה גרעיניים או קונוונציונליים הנשענים על אנרגיה ממאגרי הגז הטבעי בחוף הים התיכון. מִתקן התפלה גדול יכול להיות ממוקם גם בבקעת הירדן עצמה, כשהוא מקבל אנרגיה מתחנה הידרואלקטרית המבוססת על הפרשי גובה בין הים התיכון וים המלח (תעלת הימים). תעלה כזו תספק מי ים להתפלה ותזין גם את ים המלח ההולך ומתייבש. עלות הקמת מפעלים כאלו היא גבוהה, אך נמוכה יחסית אפילו למשאבים שהיתה ארצות-הברית מוכנה להשקיע בתורכיה תמורת זכות מעבר בשטחה במלחמה עם עיראק (כעשרים מיליארד דולר). לפיכך, בעיית התשתית המרכזית העשויה למנוע יישוב פליטים פלשתיניים במרחבי ירדן היא פתירה ואטרקטיבית.

שתי ההתנגדויות העיקריות לתוכנית צפויות לבא מצד ירדן ומצד הפלשתינים עצמם. האם ניתן להתגבר על התנגדויות אלו?
ירדן תהפוך לפלשתין במוקדם או במאוחר. במוקדם – אם נשכיל לנווט שינוי כזה לצרכינו. במאוחר – אם תשלים ישראל עם הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן. השלב הבא של הפלשתינים יהיה השתלטות על ממלכת ירדן ויצירת פלשתין גדולה כשלב נוסף בדרכם לחיסול ישראל, ויצירת פלשתין על פני כל מפת ארץ ישראל המנדטורית. גם בית המלוכה ההאשמי חושש מכוונתם זו של הפלשתינים. הם הוכיחו את שאיפתם זו בקיץ 1969. נחרצותו של המלך חוסיין במלחמתו בפלשתינים והתערבותה של מדינת ישראל לטובתו בחסימת הסורים, הצילו אז את בית המלוכה ההאשמי ומנעו הקמת מדינה פלשתינית בירדן. היתה זו אחת הטעויות ההיסטוריות החמורות ביותר שעשתה ישראל בכל תולדותיה כמדינה. לו היתה לפלשתינים מדינה כבר לפני שלושים שנה, לא היה לטיעונם בדבר ''עם בלא ארץ'' על מה לסמוך, וקל היה הרבה יותר לקהילה הבינלאומית לקבל את הפתרון של שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן. גם בית המלוכה ההאשמי יודע לפיכך היטב כי הוא חי על זמן שָׁאול, ואם תוקם מדינה פלשתינית ממערב לירדן היא תהפוך לבסיס עיקרי בניסיון להביא את הרוב הפלשתיני בירדן להשתלטות על המדינה. הסיכוי היחיד להישרדותו של בית המלוכה ההאשמי בירדן הוא לקבל את תוכנית הפיכת הממלכה למדינה האשמית-פלשתינית בתמיכה בינלאומית, ועם תקציבי פיתוח אדירים להתפלת מים ותיעוש מתקדם. רק ערבות ישראלית מתמשכת ליציבות המשטר בירדן על-ידי מניעת הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ממערב לירדן – מדינה שתמיד תאיים על ירדן – רק ערבות כזאת, שותפוּת באינטרסים לצמצם את כוחו של האויב המשותף – רק היא תבטיח לאורך ימים את המשטר ההאשמי ותוכל להביא לתמיכתה של ירדן במהלך.

האם ניתן להביא לתמיכה פלשתינית במהלך? בשנות השבעים גרס יאסר ערפאת כי ירדן היא פלשתין ושינה את דרישתו וטיעוניו בלחצה של הליגה הערבית. היום משוכנעים הפלשתינים כי אל להם לבצע שום מהלך לכיוון השתלטות על ירדן לפני שזכו במדינה עצמאית על חשבון ישראל ממערב לירדן. חסימה מוחלטת של האפשרות הזאת עשויה לתעל מחדש את הלחץ להשגת מדינה עצמאית לכיוון ירדן, כפי שהיה בסוף שנות השישים. אך אין ספק: הסיכוי כי הפלשתינים יצטרפו מרצונם לתהליך זה הוא קלוש ביותר. יישוב הפליטים בירדן נוגד את מה שהם מבינים כסיכוי היחיד שלהם לממש את זכות השיבה לישראל. אם ''זכות'' כזו תיחסם לחלוטין בפניהם, יש סיכוי כי גם תושבי מחנות הפליטים לא ימצאו עוד כל טעם בהמשך ישיבתם במחנות, אם אין היא עשויה להביא להם את פירות השיבה המקוּוים. תמיכה בינלאומית רחבה במהלך יישוב הפליטים בירדן, מגוּבה בהשקעות גדולות להתפלת מים, דיור ויצירת מקומות עבודה, עשויה להיות אטרקטיבית לרבים מהם כפרטים, גם אם הנהגתם תוביל קו קיצוני ונוקשה. סילוק הנהגות כאלו בכוח יוכל לאפשר גם את פתרון בעיית הפליטים.

אותם ערבים המתגוררים ביש''ע ואשר אינם מוגדרים ''פליטים'' על-פי רשימות הפליטים של ארגון הסעד והתעסוקה של האו''ם, ואשר יבחרו להישאר במקומותיהם, יקבלו בהליך רב-שנתי ומוסכם אזרחות האשמית-פלשתינית. הם יצביעו לפרלמנט בעמאן, ויזכו לנהל את ענייניהם החברתיים, המוניציפליים, תחומי המסחר, החקלאות, התחבורה, החינוך והדת ב- 7 קנטונים, ללא רציפות טריטוריאלית ביניהם (2 בחבל עזה, ג'נין, שכם, רמאללה, קנטון נוצרי בבית-לחם, וקנטון בהר-חברון). לתושבים באזורים אלה יהיה בישראל מעמד של ''תושב'' (ללא אזרחות ישראלית), בלא זכות להעתקת מקום מגוריהם לאזורים אחרים מחוץ לקנטונים בהם הם מתגוררים (מניעת ''הסתננות''). בהסכם השלום יובהר כי אין להם, ממש כמו ל''ערביי ישראל'', זכות להתאגדות מדינית-לאומית כישות נפרדת. לערביי יש''ע תהיה אחריות מוגבלת לשיטור באזוריהם, ללא סמכות במעברים בינלאומיים בים, באוויר או ביבשה, וללא סמכות להתקשר בהסכמים או אמנות בינלאומיות. לישראל תהיה אחריות צבאית מלאה בכל ארץ ישראל המערבית, שליטה מלאה בתחום האווירי, הימי והאלקטרומגנטי, והיא מקור הסמכות המשפטית גם לאזורים המיושבים בערבים. ישראל היא הריבון הבלעדי ממערב לירדן.

תמיכה בינלאומית

את תמיכת ארצות-הברית ניתן לגייס לתוכנית כזו ביתר קלות מאשר את תמיכת מדינות אירופה. כבר עתה יש רוב של סנטורים בשני בתי הקונגרס, המתנים הסכמה להקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן במילוי תנאים קיצוניים ומגבלות חמורות, ההופכים את התוכנית לבלתי-מעשית. הפיכתם של האמריקאים בכל מקום בעולם למטרה לטרור המוסלמי מציבה אותם בעמדה שאינה מוכנה להתפשר עם כל צורה של טרור, ודומה שההתנגדות היחידה לתוכנית בארה''ב תהיה במחלקת המדינה האמריקאית, זו התומכת היום במפת-הדרכים.

לעומתם, האירופים, באופן מסורתי, הם תומכים נלהבים של העמדה הערבית, עובדה הנובעת מתערובת של מניעים: סיבות כלכליות (תלות בנפט הערבי); מניעים פוליטיים-בינלאומיים (הרצון למצֵב לעצמם עמדה עצמאית ושונה מזו של ארה''ב כדי להפוך לכוח עולמי – תהליך שבא לידי ביטוי מובהק ערב המלחמה בעיראק, כאשר צרפת, גרמניה ורוסיה התנגדו בחריפות למדיניות ארה''ב ובריטניה). בשנים האחרונות נוספה למשוואה זו גם השפעת מיעוטים מוסלמיים ההולכים וגדלים בחלק ממדינות אירופה. אי אפשר לנתק מהֶקשר זה גם עמדה אנטישמית רגשית, הפועלת בתת-מודע, או במודע המוסתר היטב במסווה דיפלומטי על-פי מיטב הנימוס האירופי. כך יעדיפו מדינות אירופה כמעט תמיד את העמדה הערבית, משום שעמדה זו משתלמת להם ומשתלבת עם שנאת ישראל מסורתית באירופה.

שינוי עמדה כזה יכול להתרחש אם ישתנו חוקי המשחק של משק הנפט העולמי או אם תוכניות אחרות – כדוגמת מפת-הדרכים – יגיעו למבוי סתום ואירופה לא תוכל להיחשב כתורמת תרומה ממשית לקידום השאיפות הערביות. תוכניות מפת-הדרכים המוצגות בפני הקהילה הבינלאומית ובפני הצדדים במזרח התיכון, דורשות מישראל ויתורים מפליגים ואינן מציעות לה שום יתרונות ממשיים. התוכניות הללו מפקידות את ביטחונה ואת שלומה של ישראל בטווח הקצר בידי הפלשתינים, אשר לא יילחמו בטרור למעננו ואפילו ייזמו ויפעילו אותו; או בידי כוח בינלאומי שיבוא לפקח ולערוב לביצוע התוכנית, וימנע מישראל אפשרות מעשית של מלחמה בטרור. תוכניות אלו כוללות בתוכן את היסודות המאיימים על עצם קיומה של ישראל בטווח הבינוני והארוך, ומשמיטות את הבסיס המוסרי לקיומה של המדינה. תוכניות אלו זוכות לתמיכה ערבית, תמיכה אירופית ותמיכת מחלקת המדינה האמריקאית. גם ההתנגדות הקיימת היום בארה''ב לחלקים מהותיים בתוכנית, כמו הקמת מדינה פלשתינית – גם התנגדות זו לא תאריך ימים אם ישראל עצמה תקבל את התוכנית. אין לצפות מאיש בעולם להיאבק למען האינטרסים של ישראל, אם ישראל עצמה אינה עושה זאת.

---

לפיכך, הסיכוי היחיד להתנעת תהליך של הסכמה בינלאומית רחבה בתוכנית כזו הוא התנגדות תקיפה לתוכנית מפת-הדרכים והפיכת התוכנית לבלתי-ישימה. אי אפשר גם לקבל את התוכנית על-תנאי – כפי שעושה היום ראש ממשלת ישראל. אם תשלים ישראל עם הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן, לא יהיה שום גורם בעולם שיילחם על פתרון אחר. הפתרון המבוסס על ויתור ישראלי על התנאים המבטיחים את קיומה נראה כרגע למדינות אירופה ולאו''ם כפתרון הקל ביותר להשגה. זרם חשמלי יעבור במוליך שהתנגדותו היא הנמוכה ביותר – לחץ פוליטי יופעל תמיד על מי שהתנגדותו חלשה יותר. ישראל נתפשת כיום כגורם שניתן ללחוץ עליו בקלות רבה, וסיכויי הלחץ להביא לכניעתה הם הגדולים ביותר.
המפתח לבלימת הניסיונות להקים מדינה פלשתינית ממערב לירדן והצגת תוכנית אלטרנטיבית לשלום – נמצא בידי ישראל.

---

1. The Quartet (Eu., Russia, UN and USA) ministerial statement, Sep.17, 2002.
2. The Beirut Declaration, March 28, 2002, Royal Embassy of Saudi Arabia, Information Office, Washington D.C.
3. ריאיון עם שר החוץ, אבא אבן, דֶר שפיגל, גרמניה, 27 בינואר 1969.
4. ''הצהרת בלפור'', מכתב שר החוץ של בריטניה הלורד בלפור אל הלורד רוטשילד מ- 2 בנובמבר 1917.
5. Article 25 of the Palestine Mandate (Approved by the Council on September 16th, 1922).
6. ''הספר הלבן של צ'רצ'יל'' מתוך פרסומי הפרוטוקולים של ממשלת הממלכה הבריטית, 1921.
7. UN general assembly resolution 181 (Partition Plan) Nov.29 1947.
8. שמואל כץ, אדמת מריבה, הוצאת קרני, ת''א 1972, עמ' 33-35.
9. הצהרת הקמת אש''ף בשנת 1964: Fatah and the Popular Front for the Liberation of Palestine: Dr. Ely Karmon (Nov.25, 2002)
10. Jordanian Nationality Law, Official Gazette No. 1171, article 3 (3) of law No.6 1954, Feb.16 1954, p. 105.
11. Y. Z. Blum, ''The Missing Reversioner: Reflections on the Status of Judea and Samaria,'' 3 (1968) I.L.R., p. 279.
12. בראשית ''לך לך'' ט''ז 1-18.