כוכבו של הפמיניזם דרך עשרים שנה אחרי סוף מלחמת העולם השניה, כשהסתיימו העימותים הישירים בין ארה''ב לבין בריה''מ. נדמה היה כי המערב לא יצטרך לעמוד שוב בפני מלחמות של ממש – מלחמות קיומיות של חיילים ופצצות והרוגים ודם – וכי מעתה נותרו לנו רק מלחמות ''קרות'' ופסיכולוגיות של מנהיגים עם טלפונים אדומים ומערכי טילים בין-יבשתיים. במובן עמוק מאוד, נדמה היה שהזמנים הטובים הגיעו, שבא ''סוף ההיסטוריה''. גם בישראל, תור הזהב הפמיניסטי הגיע רק לאחר חתימת השלום עם מצרים וגירוש ערפאת מלבנון, כאשר נדמה היה שאין עוד אויבים ממשיים על גבולותינו (וודאי שלא בתוכם).

את האוייבים החיצוניים של פעם – צבאות גרמניה ויפן, קוריאה וצפון וייטנאם, מצרים וסוריה – החליף בעידן הפמיניסטי אוייב בינלאומי וחברתי חדש, יריב גלובלי עם בסיסים בכל בית ומשרד: ''הפטריארכיה''. התיאוריה הפמיניסטית גורסת כי לשם תיקון העולם, יש צורך בשבירת ההגמוניה של מעמד הגברים בעלי ההון – וגם אם היא אינה נוטה לומר זאת במפורש, ברור כי הרעיון הוא להחליף את שלטון ''הפטריארכיה'' בשלטון מטריארכלי. אין הרבה אפשרויות אחרות.

מכיוון שהצבא נתפס כאחד ממוקדי הכוח, הגאווה והיוקרה של הגברים, הפמיניזם שולח את גייסותיו אל עורף האוייב: אל תוך היחידות המובחרות ביותר והקרביות ביותר. בשבוע שעבר התבשרנו על כניסתן של שלוש בנות למערך הטיס, ועל חיילת נוספת שסיימה קורס חובלים. אבל האידיאולוגיה הדוחפת בנות לשרת ביחידות קרביות אינה אידיאולוגיה פטריוטית של הקרבה למולדת: ההליכה לשירות הקרבי היא אקט פמיניסטי מובהק ומוצהר.

יש כאן בעיה. הצבא, כידוע, הוא מוסד בעל אופי גברי. המוטיבציה שדוחפת גברים להילחם למען המולדת היא תמהיל עתיק יומין של תחושת כבוד ושליחות גברית, אחוות לוחמים וגיבוש זהות, גאווה ואמביציה. אפשר להתווכח עם המוטיבציה הזאת, אך קשה להכחיש את כוחה לייצר לוחמים וגיבורים. החיבור בינה לבין הפטריוטיזם הציוני הוא ששיגר מאות אלפי חיילים אל שדות הקטל של מלחמות ישראל, הוא שהניע אותם להתנדב ליחידות המובחרות ולמשימות המסוכנות ביותר, והוא שגרם להם לעלות על מטוסים בחו''ל כשפרצו המלחמות ולהתייצב בחזיתות, אל מול פניהם המכוערות של המוות, הפציעה והשבי.

כאמור, המוטיבציה הפמיניסטית שדוחפת בנות לשירות קרבי שונה בתכלית השינוי, ותכליתה אינה ניצחון על האוייב בשדה הקרב. ''הפמיניזם של הגל השלישי מתפלח לפמיניזם עבור הנשים הכושיות ועבור הלבנות, עבור המזרחיות ועבור האשכנזיות, עניות ועשירות וכד''', מסביר אתר יועצת הרמטכ''ל לענייני נשים. ''החשיבה הפמיניסטית הפוסט מודרנית חודרת ומתחברת למאבקים אחרים לחרות ולשוויון, חירויות של קבוצות אתניות, חירויות בהעדפות מיניות (תנועות הומולסביות), תנועות הקוראות לביטול מדינת הלאום וכד'.''

איך מסתדר מאבק לביטול מדינת הלאום עם האידיאולוגיה הציונית-צה''לית? תשובה: הם לא מסתדרים כלל. איך משתלבת מנטליות ''כור ההיתוך'' הצה''לית עם קיומו של פמיניזם נפרד לאשכנזיות למזרחיות? תשובה: השילוב אינו אפשרי. מה בין ההתמקדות הפמיניסטית בנושא ההטרדות המיניות לבין מנטליות ה''אחרי!'' וערך ההקרבה למען המולדת, המרכזיים כל כך בכל מאמץ צבאי אמיתי? תשובה: אין ביניהם ולא כלום.

לא זו בלבד שהפמיניזם אינו מסתדר עם ערכי לחימה וצבא – הוא אף מנוגד להם באופן קוטבי. הפמיניזם הוא אידיאולוגיה שמאלית ביסודה: הכוהנת הגדולה של הפמיניזם האמריקאי, בטי פרידן, הגיעה אל כתיבת ''המיסתורין הנשי'' דרך הסוציאליזם, והתיאוריה שלה היא הכלאה בין מלחמת המעמדות המרקסיסטית לבין מלחמת המינים. גם הנציגות הבולטות של הפמיניזם בישראל שייכות כולן לשמאל, ובדרך כלל לשמאל הקיצוני. זה לא מקרי. ארגונים פמיניסטיים, כמו ''פרופיל חדש'', הקוראים לסרבנות אידיאולוגית הם הביטוי הברור ביותר לזיקה של תנועת הנשים אל הפציפיזם, כאלטרנטיבה למיליטריזם הגברי על שלל סמליו הפאליים והכוחניים.

איך מסתדר הפציפיזם הפמיניסטי עם ההתעקשות לשלוח בנות לתפקידי לחימה? בעידן של שלום אפשר היה ''להחליק'' את הסתירה הזו איכשהו. היום כבר אי אפשר. החיילות הקרביות של היום יצרכו בסופו של דבר להילחם באוייב – או לוותר על התואר ''קרביות''. שירות בגבולות שלום בזמן מלחמה – כמו מסלול השירות של בנות הנח''ל הקרביות – הוא ההיפך מקרביוּת, ושום תעלול סמנטי לא ישנה זאת. לוחמות סחל''ב בחברון יצטרכו לצאת ממתחם ''אברהם אבינו'' – אליו נכנסו (לפי הדיווחים) אחרי שאחת מהן נפלה על משמרתה – או להפסיק לטעון שהשירות שלהן זהה לשירות הגברים ביחידה. טייסות הקרב החדשות יצטרכו לחסל מחבלים, ולשם כך ייאלצו, בעצם, לוותר על הפמיניזם שלהן. האחווה שלהן תהיה עם החיילים הגברים שמשרתים לצידן ולא עם אחיותיהן הפלשתיניות המדוכאות ע''י הכיבוש המאצ'ואיסטי הישראלי.

אי אפשר להיות טייסת קרב במלחמה ולהזדהות עם תנועה פציפיסטית. אצבע נשית המשגרת טיל ממסוק אפאצ'י לא תהפוך את הטיל לפאלי פחות ולא תרכך את פגיעתו. הדרך היחידה להישאר נאמנה לעקרונות הפמיניזם במצב כזה תהיה חתימה על מכתב הסרבנים – אבל לא לשם כך פסקו שופטי בג''צ בעד אליס מילר.

בחוגים פמיניסטיים נהוג היה פעם להתבדח כי צריך ''להודות'' לאדולף היטלר על כך שאילץ את החברה האמריקאית לשלוח נשים לעבוד מחוץ לבית (במקום הבעלים שנשלחו למלחמה), ובכך הכשיר את הקרקע לצמיחת הפמיניזם. ייתכן שבסופו של דבר נצטרך להודות גם לערפאת ולבין לאדן, על כך שאילצו את החברה שלנו לתור אחרי אידיאולוגיה חברתית חדשה, במקום הפמיניזם.

---