''הימנים כאן הם מקיצוני הטרנספריסטים'' – דברי אלוהים חיים מפיו של רמי נוידרפר, מהמפוכחים שבינינו (''מפוכח'' זה תואר שהוא נטל לעצמו, על המישקל של ''יהללוך זרים, וָלא - פיך''...)

מאחר ולפי עדותו של בעל הדבר עצמו המפוכחים הם מיעוט בלבד, כדאי וראוי להקדיש מעט זמן לנושא ''מי הוא ומה הוא 'טרנספריסט' '' על מנת לסבר את אוזניו של רובו של הציבור שהוא בחזקת ''עמך'', ציבור שלא נתגלגלה לידיו הזכות להיות מפוכח.

לאורך כל ההיסטוריה בני ישראל היו לומדים בחדר ובישיבה ''דע מה שתשיב...''. באופן דומה, פרק מרכזי במערכת האינדוקטרינציה של השמאל הנאור עוסק בשאלה ''דע איך לכנות...''. יש אוצר מלים (Glossary) שלם שפותח במיוחד למטרה הזו. אינני יודע אם זה מופיע בצורה של חוברת, אותה כל אחד נושא בכיסו, כמו ''הספרון האדום'' המפורסם שהכיל את אמרותיו של היו''ר מאו בתקופת מהפיכת התרבות בסין, או שמחזיקים את זה בבית וכל ערב לפני השינה לומדים ומשננים את הפרק היומי. גם לא ברור אם זה נעשה באופן אישי או במסגרת של קבוצות עבודה. השורה התחתונה היא שבכל דיון וויכוח עם מי שהוא השייך לצד השמאלי של הקשת הפוליטית, ללא כל קשר ענייני למה שאתה אומר, הם תמיד מוכנים עם ''כינויו של יום'', כינוי הנשלף ברגע שמסתתמות להם כל הטענות האחרות. זה מתחיל מכינויים תמימים כמו ''ימני'' או ''חרדי'' ודרך ''מסית'' זה ממשיך ל''פאשיסט'' או ''גזען''. כשהם באמת מרגישים בטוחים בצדקת טענותיהם זה מגיע גם ל''נאצי''. ויש עוד ועוד, כולל כל צירוף אפשרי שניתן להרכיב בעזרתם. בדרך כלל, המשתמש בכינויים האלה אפילו לא יודע את המשמעות המדוייקת שלהם. אבל זה לא נחוץ. מספיקה לו העובדה שלכינוי יש קונוטציה שלילית – וגם את זה הוא יודע רק מפני שככה אמרו לו. הדבקת כינויים היא שיטת הוויכוח הטובה ביותר – אתה תמיד יוצא כשידך על העליונה (לפחות בעיני עצמך). יש להם בלכסיקון הזה גם פרק המכיל כינויים בעלי קונוטציה חיובית, אותם הם שומרים לעצמם - תמצא שם תוארים כמו ''איש מוסר'', ''מגן זכויות האזרח'', ''מגן אנושי'', ''פעיל שלום'', ''איש רוח'', ''הוגה'', ''מפוכח'', ''שפוי'' ועוד כהנה וכהנה, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו.

בכותל המזרח של אוצר מילות ההשמצה שמור מקום כבוד לתואר ''טרנספריסט''.

כדי שלא תהיינה אי הבנות, אין לי כל כוונה להיכנס כאן לדיון ערכי אם הטרנספר הוא טוב או רע, אם הוא מוסרי או בלתי מוסרי, או אם הוא בר ביצוע או לא. המאמר שאריה כתב לא מזמן על הנושא כיסה אותו בצורה יסודית ולא הותיר הרבה קצוות פתוחים.

הנושא אותו ברצוני לבחון כאן לעומק היא השאלה מי באמת דוגל בטרנספר. מי הוא, שבמעשיו או ביוזמותיו, עושה בפועל למען הטרנספר. כמו בתחומים אחרים הקשורים ליחסים בין ישראל והערבים, אל מול עינינו מתפתח מיתוס שקרי נוסף, מיתוס המתבטא במשפט הפתיחה למעלה, אותו הבאתי מפיו של רמי, מיתוס המהווה כיסוי למעשיו של המיעוט המפוכח.

אין כל מחלוקת על כך שבין הפוליטיקאים המשוייכים לצד הימני של הקשת הפוליטית ישנם רבים הרואים בטרנספר את הדרך הנכונה ליישוב הסיכסוך. אבל האם הם באמת ''קיצוני הטרנספריסטים''? ואם כבר עוסקים בנושא – האם הם היחידים שמצדדים בפיתרון כזה? כל ''מבשרי השלום'' למיניהם שצצים אצלנו חדשות לבקרים כמו פטריות אחרי גשם, באמת עוטים טלית שכולה תכלת? מה הם מציעים בדיוק? האם הם באמת חשבו עד הסוף על כל ההשלכות המעשיות של מה שמשתמע מיוזמות השלום שלהם, ובמיוחד מהגישה ה''עקרונית'' שלהם לפיתרון הבעיה?

השבועות האחרונים התברכו בגל של ''יוזמות שלום'' - האוויר ממש רוטט ממשק כנפי השלום. כמעט שלא עבר יום בו לא ניחתה עלינו ''בשורה'' חדשה. ממש כמו שמסופר בתנ''ך איך הבשורות הרעות מגיעות אל איוב בזו אחר זו - ''עוד זה מדבר, וזה בא ויאמר''. עיתונאים, פוליטיקאים שנכשלו וכאלה שבדרך, סופרים ואנשי רוח, אלופים ורמטכ''לים במיל, ראשי שב''כ בדימוס ומנכ''לי משרדים ממשלתיים לשעבר. כל אלה, כלם ביחד וכל אחד לחוד - מיעוט שבמיעוט, אבל מפוכח - נטלו על עצמם את המשימה של העלאת עם ישראל על ''דרך הישר'', הדרך ממנה הוא סטה אחרי פרוץ מלחמת אוסלו. הפעם, כך אומרים לנו כל אלכימאי השלום האלה, הפעם זה יהיה שונה. הפעם, הם מסבירים, גילינו את ''אבן החכמים'' – אותו אמצעי מסתורי ההופך את העקוב למישור ואת המלחמה לשלום.

כשמגרדים קצת מעל לשטח כדי לבדוק את ה''בפנוכו'' של כל היוזמות האלה, מגלים שלמרות כל ההבדלים והדקויות ישנם מרכיבים משותפים החוזרים על עצמם בכל ההצעות. בראש ובראשונה, מה שמשותף לכל היזמים האלה ולתומכיהם היא החרדה ל''אופי היהודי של מדינת ישראל''.

ה''אופי היהודי של מדינת ישראל'' – מי שהוא מוכן להסביר לי מה זה בדיוק?

אדם שעבורו היהדות החרדית או כל מי שחובש כיפה הוא בבחינת ''כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות, מתוך מרתפי התבהמות וסאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף...'' (עמוס עוז במאמרו ''בשם החיים והשלום'')
למה כוונתו ב''אופי היהודי של מדינת ישראל''? על מה הוא מדבר?

אדם שמנציח את המיתוס המתועב של עלילת הדם

את חג חרותנו יום המצות הזה
בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים
נחוג בהתכוונות ובמצותנו
דם נערים פלסטיניים

קטע משירו של המשורר יצחק לאור, ''המנון לגוש''

למה כוונתו ב''אופי היהודי של מדינת ישראל''? על מה הוא מדבר?

אלו רק שתי דוגמאות, אבל יקצר המצע מלמנות את האישים מבין כל מלאכי השלום האלה, שהביטוי ''אופיה היהודי של מדינת ישראל'', כשהוא נשמע מפיהם, אינו יכול שלא לעורר הרבה סימני שאלה.

גם אם נתעלם לצורך הדיון משונאי ישראל מהסוג שבא לידי ביטוי בדוגמאות לעיל, הרי כל אותם שרוממות ה''אופי היהודי של מדינת ישראל'' בגרונם, מדברים באותה נשימה גם על מדינת ישראל כ''מדינת כל אזרחיה''. זה לא הולך ביחד. זו צורת חשיבה ההולמת את העולם הדימיוני בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, עולם בו פותחה הטכניקה של ''כפל חשיבה'' (Double think) – היכולת לחשוב דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת בלא לחוש בסתירה. זו בדיוק צורת החשיבה שהשמאל הנאור הישראלי אימץ לעצמו.

נעזוב לרגע את הסתירה שישנה כאן, ונניח לצורך הדיון שאנשים אלה אכן מתכוונים למה שהם אומרים, שהם באמת חפצים שתהיה מדינה שבה ליהודים תהיה אורה ושמחה. איך הם מתכוונים לממש את זה?

''ישראל כמדינה של יהודים עם גבולות תואמי קווי 1967, ומדינה פלשתינאית שתהיה מפורזת'' מסביר לנו עמי איילון, ראש השב''כ לשעבר, במאמר בו הוא מבקר בחריפות את ''יוזמת ג'נבה'' של ביילין וחבורתו, ומסביר מדוע המרקחת החילופית שהוא הכין ביחד עם סרי נוסייבה עדיפה.

נעזוב את השאלה של הפרוז והפיקוח על הפרוז והאם אפשר להאמין לפלשתינאים שבאמת הם יעמדו בדרישה – כל אלה הם נושאים לדיון בפני עצמו. נתרכז כאן על השאלה למה הכוונה בביטוי ''ישראל כמדינה של יהודים''.

מה זה? האם זו מדינה שחיים בה רק יהודים? האם זו מדינה שבה יש מקום גם למיעוט לא יהודי? ואם כן – מה גדלו של המיעוט הזה? הרי לא צריך להיות מפוכח כדי להבין שגם מיעוט של 20 או 30 אחוזים יכול לעשות הרבה צרות (זה ללא קשר לעובדת עוינותו של המיעוט הזה והתנגדותו לעצם קיומה של מדינת ישראל, שהם נושא לדיון בפני עצמו). ואם תותר נוכחותו של מיעוט כזה ב''מדינה של היהודים'' איך מבטיחים שהוא לא יהפוך לרוב ביום מן הימים? הרי כפי שמציג זאת דויד קמחי, מנכ''ל משרד החוץ בעבר, במאמר על אותה יוזמה של איילון, אותה הוא מגדיר כ''פתרון ציוני אמיתי'':

''אנחנו נעים במהירות של רכבת אקספרס לקראת מצב של מדינה דו לאומית בו אנו, היהודים, נהיה מיעוט. אם לא נצא מן השטחים, האלטרנטיבה היחידה תהיה טרנספר של האוכלוסיה הערבית, בחירה שאיננה באה בחשבון משיקולים פוליטיים ומוסריים כאחד. לא מדובר במה שהוא שעשוי לקרות בעתיד הרחוק, מדובר בוודאות הממתינה לנו מעבר לפינה הקרובה.''

אבל כל ההבדל בין התחזית השחורה של דויד קמחי לגבי הצפוי למדינת ישראל אם היא תתעקש על המשך המצב הנוכחי לבין מה שיקרה אם היא תאמץ את פתרון הקסם של עמי איילון ותחזור למצב של מיני מדינה בין הקו הירוק והים, מתבטא בהחלפה של רכבת האקספרס ברכבת מאסף. בסוף הדרך עדיין מגיעים לאותה תחנה. זה לא יקרה בעוד חמש או שש שנים אלא בעוד חמש עשרה שנים. אבל פסק הזמן הזה איננו כל כך משמעותי כי, כפי שכבר ציינתי לעיל, הערבים בכלל לא צריכים להפוך לרוב. גם מיעוט עויין של שליש או אפילו רבע יוכל להפוך את חיי היישוב היהודי לבלתי נסבלים במיוחד לאור העובדה שלא תחסר לו תמיכה מהמדינות השכנות. השאלה עליה האדונים הנכבדים האלה, קמחי ואיילון, נמנעו ממתן תשובה, היא איך עוצרים את הרכבת? דויד קמחי, באותו מאמר, מסביר שאם מדינת ישראל תאמץ את יוזמת איילון או לחילופין, את יוזמת ג'נבה של ביילין, ''תהיה לנו מדינה יהודית עם רוב ברור יהודי, ולא מדינת אפארטהייד מימית בה ייגזר עלינו לשלוט בעם זר לנצח''.
שוב, הוא לא ''נכנס לפרטים'' איך זה יתבצע. הוא גם מתעלם לחלוטין מהעובדה שלפחות כשמדובר ביוזמת ג'נבה של ביילין, העירפול בנושא זכות השיבה מעמיד סימן שאלה גדול על ה''רוב הברור היהודי'' אותו הוא חוזה למיני מדינה היהודית. דווקא העירפול הזה הוא נקודה מרכזית בביקורתו של עמי איילון על יוזמת ג'נבה.

אולי מישהו מבין המיעוט המפוכח יכול להעלות רעיון מקורי בתחום הזה. לי, שאינני מתיימר להיות מפוכח, נראה שהדרך היחידה לעצור את הרכבת היא בדיוק מה שדויד קמחי מגדיר במאמרו כ''בחירה שאיננה באה בחשבון משיקולים פוליטיים ומוסריים כאחד''.

למי שהוא מפוכח יש כנראה קושי אמיתי להתעמת עם האמת. כל מי שדוגל ברעיון של ''שתי מדינות לשני עמים'' מפני שהוא חרד ל''אופי היהודי של מדינת ישראל'' הוא במודע או שלא במודע טרנספריסט. הוא אולי לא ''טרנספריסט קיצוני'' (כהנא וודאי היה יותר קיצוני), אבל הוא בהחלט טרנספריסט למהדרין – ''טרנספריסט מועד'' הוא אולי ביטוי יותר הולם. לכל אלה הרואים את עצמם כשייכים למיעוט המפוכח אני מציע לשתות מה שהוא. אולי בהשפעת האלכוהול, ללא המפוכחות המפריעה, ייקל עליכם לראות את המציאות ללא כחל ושרק.

רמי – שווה לנסות...

לסיום דברי אינני יכול שלא להביע את התרשמותי מאספקט נוסף שמאפיין את כל הפעילות השלומית הזאת (אופס, כמעט שיצא לי ''שלומיאלית''...). ההתייחסות של כל החבורה הזאת לעם ישראל איננה מסתפקת יותר בגישה של ''ירצו יאכלו – לא ירצו לא יאכלו'' (כמו בבדיחה על הקפה והצפורים מתקופת הצנע), הם הלכו צעד נוסף ואימצו את הגישה הדמוקרטית של ביילין: ''יאכלו גם אם לא ירצו''.