כשקראתי בעיון את ''יוזמת ז'נבה'' שהופצה במימון האיחוד האירופי לתיבות הדואר של אזרחי ישראל לא יכולתי שלא לחשוב על אותם היושבים במדור התחתון בספינה, וכיוון שאין הם רוצים להגיע למחוז חפצה של הספינה הם קודחים חור בתחתיתה.

ביילין והטרמפיסטים שלו ניסחו יחד עם שליחיו של ערפאת, קבוצת עסקני טרור מליגה ד', מסמך שהוא בגידה בעקרונות הציונות, והתקפלות מארץ ישראל, חלוקת ירושלים וויתור על הר הבית. מי שסבר שמול המסמך הזה יקום אריאל שרון ויציג חלופה ציונית, לאומית, יהודית, ערכית וריאלית – התבדה. שרון ממשיך במסעו להקמת מדינה פלשתינאית בלבה של ארץ ישראל ומשגר בלון ניסוי חדש לבחון את הלך הרוח בציבור היהודי, למדוד את עוצמת ההתנגדות. בפרק הקודם חזינו בהצגה ''חזונו של בוש''. הפרק הנוכחי ייקרא: ''מפת דרכים חד צדדית''. בפרק זה מבקש שרון להמשיך ולמלא את חלקנו בהסכם, אך לא אם הצד הערבי יוכיח את כוונותיו להילחם בטרור אלא להפך, אם ישוב ויתברר כי אין עם מי לדבר. חף מכל גינוני ההיתממות של ביילין, נטול כל יומרות בנוסח מצגות השווא של ''פיוס היסטורי'' מבית מדרשם של דויד גרוסמן ועמוס עוז, חותר שרון לפנות יישובים ''מבודדים'' ולמסור שטחי ארץ ישראל לאלה שאי אפשר אפילו לדבר איתם. ומדוע? כדי ''להקל על ישראל בחיי היום יום שלה מבלי לסכן את בטחונה''.

ביום שהתפרסמו בישראל הידיעות על תכניתו זו של שרון ניצבתי בחלון שבו עמד היטלר והתבונן על פראג שהושלכה לרגליו במעשה הבגידה של צרפת ובריטניה במינכן.

למחרת שידר ערוץ ''דיסקברי'' סרט תיעודי על היטלר: ''הסחיטה''. על המהלכים המדיניים שבין עלייתו של היטלר לשלטון, דרך ה''אנשלוס'' של אוסטריה, הדרישות לסיפוח חבל הסודטים (''כי יושבים בו 3 מיליון גרמנים תחת כיבוש''), הכניעה במינכן וכיבוש צ'כיה כולה. וכל זה – ללא ירייה אחת. בשיטת הסאלאמי.

כל שוחרי השלום של אירופה קדחו חורים בספינות המלחמה של מדינותיהם. צ'מברלין מאנגליה ודלדיה מצרפת היו מאוחדים בעיוורונם, בחולשתם וברצונם לרצות את בוחריהם ''שוחרי השלום והתקווה''. ואם צ'מברלין באווילותו המדינית לא הבחין כלל בכוונותיו האמיתיות של היטלר, ובחיוך אידיוטי הבטיח עם נחיתתו בלונדון כי ''הביא לאירופה שלום ופיוס לארבעים דור'', ידע כנראה מנהיג צרפת דלדיה מה משמעות כניעתו, ועדי ראיה מספרים כי כשחלף ברחובות פריז , בין ההמונים המריעים בשמחה על ''השלום'' מלמל לעצמו :''...השוטים...''. בין כך ובין כך בחרו השניים בטכניקת הקברניטים שהבחינו לפתע כי תחתית ספינתם מנוקבת והספינה מתמלאת מים ומחשבת לטבוע: הם התחילו להשליך מה שנתפס בעיניהם כמטען מיותר: תחילה את חבל הסודטים, אחר כך את צ'כיה כולה, בהמשך אמנם יכריזו מלחמה כשיפלוש היטלר לפולין, אך לא ינקפו אצבע להצילה.

אי אפשר להציל את ספינת ישראל שיוזמת ז'נבה קודחת חורים בקרקעיתה על ידי השלכת ''יישובים מבודדים'' לערבים. אי אפשר לעצור את הערבים הרוצים את כל ארץ ישראל על ידי ויתור על חבלי מולדת לטובתם. זה לא עצר את היטלר. זה לא יעצור את ערפאת או את יורשיו.

מי שיפנה יישובים כדי לרצות את אויבי ישראל בנימוק ש''זה יקל עלינו'' יציב עצמו לנצח בשורה היסטורית אחת עם צ'מברלין ועם דלדיה, או עם יורשו המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ובוגד מלחמת העולם השנייה. והדורות הבאים, אם נזכה להם, יעמדו טבולי דם ומעלי עשן ויתמהו: מי הרשה לקברניטים שלא ללמוד מההיסטוריה? מי הרשה להם להפוך אותנו שוב למגש הכסף שעליו מוגשת מדינת ישראל, והפעם לערפאת?