מה קרה לרמטכ''ל, רב-אלוף משה (''בוגי'') יעלון?

עוד אתמול היה הנץ הקיצוני ביותר בצה''ל, ואולי במדינה כולה. לפתע פתאום הפך לכמעט יונה.

האם הייתה לו התגלות, כפי שאירע לרב שאול מתרשיש, שיצא לדמשק כדי להסית נגד הנוצרים, ובהגיעו לעיר הפך לפאולוס, חסידו של ישוע ונושא בשורתו?

עד כה הייתה בשורתו של יעלון רחוקה מתורת האהבה של המטיף היהודי מנצרת. תורתו הייתה: תן לערבים על הראש, והם ייכנעו. אם זה לא יספיק, תוריד עליהם מכה יותר חזקה. הפוך את חייו של כל פלסטיני לבלתי-נסבלים, מנע ממנו יציאה מכפרו או מעירו, יבש את מקורות הפרנסה של משפחתו, נתק אותו מאדמתו.

זה היה חישוב כמעט מתמטי: חיי הפלסטיניים יגיעו לנקודת השבירה. הם לא יוכלו להתקיים. ירימו ידיים, ירכינו ראש ויקבלו כל מה שממשלת ישראל תיאות להציע להם. הם יסגירו את לוחמיהם (''מחבלים'' בלשון הכיבוש, ''גיבורינו הלאומיים'' בלשון הנכבשים). הם יחיו במובלעות שישראל תקצה להם, או יחפשו להם חיים אנושיים בארץ אחרת.

עכשיו, פתאום, מסתייג הרמטכ''ל מדרך זו. הוא אומר לציבור שמדיניות הממשלה - שהוא עצמו היה הממליץ הראשי שלה - ''הרסנית''. במקום לחסל את הטרור, היא מייצרת טרור. צריכים לשפר את חיי הפלסטינים. לתת להם תקווה.

מה קרה?

החלק הראשון של התוכנית הצליח מעל למשוער. חיי הפלסטינים באמת הפכו לגיהינום. רובם חיים מתחת לקו העוני, רבים על סף הרעב, אחדים במצב של רעב ממש. מאות אלפי ילדים סובלים מתת-התזונה. כל כפר הפך למחנה-מעצר, מוקף מחסומים מכל העברים. התנועה היא כמעט בלתי-אפשרית. אין אפשרות להגיע למקום-העבודה, לבית-החולים, לאוניברסיטה, לבית-הספר, להוביל את התוצרת לשוק. כוחות צה''ל מסתובבים בערים ובכפרים, מפוצצים בתים, עוצרים או הורגים את הפעילים, ותוך כדי כך נהרגים נשים וילדים כדרך שיגרה. די בקולו של מנוע מטוס כדי שהאוכלוסייה כולה תעצור את נשימתה.

מבחינה זו, כל היעדים של יעלון הושגו. קשה לתאר מצב איום יותר, חוץ מעריכת טבח המוני. לפי התכנית, היו הפלסטינים צריכים להישבר מזמן.

והנה ראה זה פלא – זה לא קרה. הציבור הפלסטיני לא נשבר. האנשים הסתדרו איכשהו גם בתנאים הנוראים ביותר. העזרה ההדדית בין בני כל חמולה פעלה. הרוב העצום של הפלסטינים ממשיך לתמוך בפיגועים (''הטרור'' בלשון הכיבוש, ''ההתנגדות המזוינת'' בלשון הנכבשים). המתאבדים זוכים בהערצה כללית וממלאים את לב בני-עמם בגאווה. על כל שאהיד המפוצץ את עצמו יש מאה המבקשים ללכת בעקבותיו.

הוויכוח היחידי בקרב הפלסטינים הוא אם כדאי להמשיך בפעולות-ההתאבדות בערים הישראליות, או שמוטב להתרכז בהתקפות על צה''ל והמתנחלים בשטחים הכבושים.

נראה כי יעלון וקציניו הגיעו למסקנה שהעסק נכשל. כל לחץ נוסף על הפלסטינים יניב תוצאה הפוכה: יותר שנאה, יותר איבה. מכאן שיהיו יותר פיגועים, שיחייבו את צה''ל לגייס יותר חיילים ולהשקיע יותר משאבים, מבלי להשיג דבר.

יעלון-הנץ הופך ליעלון-הכמו-היונה. אבל גם התרופה החדשה שלו מבוססת על הנחות כוזבות: במקום ''לתת להם על הראש'' צריכים עכשיו ''לתת להם הקלות''. איזה הקלות? לאפשר לכמה אלפים להרוויח את לחמם בישראל, להניח לכמה מאות סוחרים לחצות את הקו הירוק ולקנות סחורות ישראליות (הכלכלה הישראלית זקוקה לזה). לסלק פה ושם מחסום. להשתמש פחות במקל, יותר בגזר.

גם זה מרשם לכישלון ידוע מראש. כי כמו המרשם הקודם, וכמו כל התחזיות הכושלות בדרכו הארוכה של צה''ל (זכרו את יום-הכיפורים!), הוא מבוסס על בוז תהומי לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט. אך כמו שהבין כבר ז'בוטינסקי לפני שמונים שנה: אי-אפשר לקנות את הערבים. החלפת הגיהינום המוחלט בגיהינום קצת פחות נורא לא תגרום להם להפקיר את יעדיהם הלאומיים.

גם אילו היו השטחים הכבושים הופכים לגן-עדן עלי אדמות והממשל הצבאי היה מביא 70 בתולות לכל תושב-זכר, הפלסטינים ירצו להשתחרר מהכיבוש, ירצו במדינה משלהם בכל הגדה והרצועה, ובירתה ירושלים המזרחית.

אבל ה''הקלות'' שמבטיח יעלון לא יביאו גן-עדן. הן יהיו כטיפת מים על מחבת לוהט. מה גם שהמפלצת האימתנית, הקרויה ''גדר ביטחון'', מאמללת מדי יום אלפי אנשים נוספים, שאדמתם נגזלת מהם ודרכם אל אחיהם נחסמת לצמיתות.

יעלון לא לקה בהתקפה פתאומית של הומאניות. הוא חש שהציבור חדל בהדרגה לתמוך באסטרטגיה שלו. גם הדיוטות מתחילים להבין שנחלה כישלון מחפיר. יעלון משנה כיוון, מפני שהציבור מתחיל לשנות כיוון.

אדם בעל עקרונות היה מתייצב לפני ראש-הממשלה, מניח את דרגותיו על השולחן ואומר: ''אדוני, נכשלתי. אני מתפטר. ואגב, אני מייעץ לך לעשות את אותו הדבר.''