אפשר לשקר תוך כדי אמירת האמת. פרשת אלטלנה היא דוגמא מובהקת.

האלטלנה הייתה אוניית נשק ומעפילים של האצ''ל. ממשלת צרפת, אמונה על נעיצת סיכות עדינות בצד ממשלת בריטניה, סיפקה לאצ''ל את הנשק עוד בטרם עזבו אחרוני הכוחות הבריטיים את אדמת פלסטינה-א''י. ב-‏11 ביוני החלה האוניה בהפלגה לכיוון חופי ישראל; ב-‏15 ביוני אישרה הממשלה הזמנית, בראשות בן גוריון, את פריקת האוניה בחוף כפר ויתקין; בינתיים, ניפח בן גוריון את בקשתו של בגין להעדפת אנשי אצ''ל (שהתגייסו זה לא מכבר לצה''ל) לכדי מרד, ובישיבת הממשלה ב-‏20 ביוני (באותו הזמן כבר החלה פריקת הנשק בכפר ויתקין), אמר שהברירה היא בין התפטרות ובין לקיחת הספינה בכוח.

ההתעקשות על מסירת הנשק כולו, ללא סייגים (נשק שכאמור הושג על ידי האצ''ל) מראה שבן גוריון, שפחות משנה לפני כן הורה על פתיחת הסזון השני, '''הקטן'' אך הברוטלי לא פחות מקודמו, ניצל את המצב ואת ההפוגה הזמנית בקרבות כדי להיפטר מיריב פוליטי או, לפחות, להשפילו. לא תהיה זו הפעם הראשונה או האחרונה שבה ינקוט במשבר צבאי כדי לקדם מטרה פוליטית.

כוחות צה''ל הגיעו לכפר ויתקין, והגישו לבגין אולטימטום שהשורה האחרונה והמשפילה בו קבעה כי ''ניתנת לך ארכה של 10 רגעים למתן תשובה''. הרוחות התלהטו, ובגין איבד את השליטה באנשיו, שנרדפו שנים על ידי ההגנה והפלמ''ח, ומהם היו שעונו והוסגרו לבריטים. אנשי האצ''ל פתחו באש לעבר כוחות צה''ל, בחפותם על נסיגת בגין והספינה. בגין קיווה להגיע לתל אביב ולפתוח במשא ומתן עם הממשלה. ששה אנשי אצ''ל נהרגו בכפר ויתקין; שני חיילי צה''ל נהרגו גם הם.

אלטלנה הפליגה אל חוף תל אביב, עלתה שם על שרטון, וכאן הגיע רגע השפל של הפרשה כולה: מאות חיילי צה''ל, אנשי אצ''ל לשעבר, נטשו את עמדותיהם והגיעו לתל אביב. נערך נסיון לכבוש את מטה הפלמ''ח שעל החוף; המצב הדרדר במהירות. בן גוריון הורה להפגיז את הספינה; פגז טיווח רביעי פגע והיא החלה לטבוע. בגין נאם והורה לאנשיו לנצור אש; אין ספק שבכך מנע הדרדרות חמורה יותר, אם כי פעל במאוחר. מפקד כוחות צה''ל בחוף היה סא''ל יצחק רבין. עשרה אנשי אצ''ל ואיש פלמ''ח נהרגו.

פרשת אלטלנה נדונה בפוליטיקה הישראלית שוב ושוב. בן גוריון השתמש בה בנאומיו, כשרצה להסיט את הדיון מהצעות אי-האמון הבנויות לתלפיות של בגין; היסטוריונים ראו בה את הדוגמא המובהקת לאטאטיזם, ה''ממלכתיות'' של בן גוריון; ואנשי אצ''ל לשעבר ראה בה, במידה לא מעטה של צדק, תרגיל פוליטי שנועד להבאיש את ריחם כמורדים.

המוקד בפרשת אלטלנה היה החלטתו של בן גוריון להפגיז את הספינה. הוא קרא לתותח ההוא ''התותח הקדוש''. בגין תיעב, ובצדק, את הכינוי. הוא הזכיר מי ניסה פעם אחר פעם להפעיל כוח כדי לסיים ויכוח פוליטי. אנשי בן גוריון ענו שמי שפרש מן הציבור וניהל אלימות בלתי מורשית, איננו יכול לבוא בתלונות. הויכוח הזה הוא לגיטימי.

מה שאיננו לגיטימי היא הצורה שבה נוהל הויכוח לאחר 1992. לפתע, יצחק רבין – דמות שולית בסיפור עד כה – הפך לדמות המרכזית. רבין הפך ל''מי שירה על יהודים כבר באלטלנה.'' אין עוד בן גוריון, אין ויכוחים, אין התמרדות, אין מורכבות – יש רק מסר אחד ושקרי, ''רבין ירה על אלטלנה''.

והוא שקרי מכמה סיבות. ראשית, הוא שקרי מפני שהוא לא מציין את העובדה שכוחותיו של רבין נמצאו בקרב עם אנשי אצ''ל, קרב שבו נהרג אחד מאנשיו. שנית, הוא שקרי משום העובדה – הטריוויאלית – שרבין לא ירה פיזית על הספינה, אלא העביר את הפקודה לירות עליה לצוות התותח; ושלישית, וחשוב מכל, הוא שקרי משום שרבין פעל על פי הוראות המטה הכללי, שפעל על פי הוראת ראש הממשלה. כלומר, הוא לא יזם את הירי; הוא ביצע פקודה, ובהתחשב במצב – פקודה סבירה בהחלט.

עלילת הדם הזו הושמעה גם קודם לרצח רבין, אבל ביתר שאת לאחר רציחתו על ידי איש ימין דתי. היה צורך לאזן את הזוועה, לומר שהמעשה בעצם לא היה שלילי כל כך, ועל כן הטיעון ''רבין ירה על אלטלנה'' התאים לימין כמו כפפה ליד.

וכמו כמעט רוב טיעוני הימין, יסודו בשקר ובהונאה, ובטכניקה הגבלסית של חזרה על שקר עד שהוא נדמה כאמת. לפני כן חזרו על השקר ''רבין שיכור'', חזרו על השקר לפיו התמוטטותו טרם מלחמת ששת הימים נבעה משיכרות, והמציאו את השקר לפיו ''הוא נתן לפלסטינאים רובים'', כאשר ממשלת ישראל לא העבירה לידי הפלסטינאים ולו אקדח קפצונים. כל אלה הצליחו: אנשים מאמינים בדברים שהם רוצים להאמין בהם.

לשם הצלחתה של עלילת דם, יש צורך בבורות. אני מקווה שהמאמר הקצר הזה הפנה קצת אור לעבר מה שתועמלני הימין רוצים שישאר בחשיכה.