תולדות העת החדשה, מלאות באין-ספור מלחמות וסכסוכים, כאשר הקשים והמרים ביותר, הם אלו הנובעים מהתנגשויות אתניות בין קבוצות לאומיות, גזעיות או אף תרבותיות שונות. לעתים מדובר ביחסי רוב ומיעוט, ולעתים מדובר בסכסוך בין שתי קבוצות אתניות השוות בגודלן ובכוחן.

לעויינות הנובעת מתחושת הזָּרוּת, נלוות בדרך כלל גם מחלוקות עמוקות על אדמה, ריבונות, דת, וזכרונות היסטוריים.

סכסוכים מעין אלו, שהיו 'קפואים' במשך שלושה דורות תחת מסך הברזל הקומוניסטי, התפרצו בבת-אחת באירופה, מיד עם התפרקותה של ברית-המועצות:

חבל נגורנו-קרבך שבין אזרבייג'אן לארמניה; סרבים נגד אלבנים וקרואטים נגד בוסנים וחוזר חלילה; המיעוט הטורקי בבולגריה וכן הלאה.

כאשר אין אפשרות להתפשר, או להתחלק, ולפעמים באמת אין – הדרך הטובה ביותר היא להיפרד, באמצעות חילופי או העברת אוכלוסין, מה שקרוי בלועזית בשם: טרנספר.

רבים וטובים הגיעו למסקנה הזאת, אם כי לעתים קרובות מדי בדרך הקשה.

מקובל לעתים לזהות בין טרנספר לבין גירוש המוני בימי שלום. אך אין הדברים דומים.

ישנם שלושה סוגים של טרנספר:

האם הטרנספר מוסרי?

שאלה זו נשאלת פעמים רבות - ולא תמיד בגישה קנטרנית.

אופייני לשמאל אצלנו, להצמיד את התואר ''פאשיזם'' לכל צל של טרנספר. לדוגמא, כאשר העלה שר התיירות בני אלון אתה הסיסמא ''רק הטרנספר יביא שלום'' - תבע ח''כ יוסי שריד לפטר אותו, בשל היותו של אלון ''גורם פאשיסטי בממשלה''.

ובכן, כאשר אנו באים לחפש מליץ-יושר מוסרי, שלפיו נמדוד את מצפוננו, מי לנו מתאים יותר מחבר-הלאומים, וכן ועדת פרס נובל לשלום?

מסתבר, שעל-פי הגוף הנכבד הזה, רעיון הטרנספר לא רק שלא ראוי לגינוי, להיפך: ראוי הוא לפרס נובל לשלום!

להלן קטע ממאמר שפורסם בחסות האו''ם, המתאר באהדה בלתי-מוסתרת את ההגיה והביצוע של רעיון הטרנספר בהסכמה בין יוון לטורקיה בשנות ה-‏1920. בעל הרעיון הוא פְרִידְטִיוֹף נָאנְסֵן (1861-1930), הגיאוגרף והמדינאי הנורבגי, חתן פרס נובל לשלום לשנת 1922, בזכות פועלו כמסייע למיליוני פליטים לאחר מלחמת-העולם הראשונה, בתפקידו כנציב העליון לפליטים מטעם חבר-הלאומים:

פרידטיוף נאנסן

פרידטיוף נאנסן - חיים בשירות המדע וההומניזם

מאת א. ר. כריסטופרסן Chr. A. R. Christophersen

פורסם במקור על-ידי הנציב העליון לפליטים של האו''ם ומועצת הפליטים הנורבגית, בשיתוף פעולה עם המשרד התרבותי של משרד החוץ הנורבגי, לרגל מלאות מאה להולדת נאנסן ב-‏1961.

[...]כאשר הועלה הרעיון [של חילופי האוכלוסין] לראשונה לדיון, הוא נתקל בהתנגדות מרה במקומות רבים בשתי הארצות, והתכנית גונתה בקולי-קולות במקומות אחרים כבלתי-אחראית ובלתי-מעשית, דברי ביקורת שבשום אופן לא היו חדשים לנאנסן. אך גם הפעם, כמו בימיו הצעירים, הוא לא התיר לעצמו להיעצר על-ידי ספקות, היסוסים והתנגדויות, כאשר היה בעצמו משוכנע שהוא מצא את הפתרון. תכנית החילופין היתה טבועה בחותם של פשטות ורוחב החזון, אשר היו טיפוסיים לכל מבצעיו של נאנסן, ומאמציו לשכנע הן את הממשלה היוונית והן את זו הטורקית לאמץ את התכנית הוכתרו לבסוף בהצלחה.

המאמר המקורי

בכל אופן, כאן בהחלט לא היה סוף פסוק. היה צורך לארגן את המלאכה, וכן, לא פחות מכך, לממן אותה. שתי המשימות הוטלו על נאנסן. הוא הצליח לגייס הלוואה בינלאומית של לא פחות מ-‏12 מיליון לירות שטרלינג, ועם הסכום הזה לרשותו, התאפשר לו להוציא לפועל את החילופין. זה התברר כחילוף העמים ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה: מיליון ורבע יוונים הועברו משטח טורקי לשטח יווני, בעוד שחצי מיליון טורקים נשלחו בכיוון ההפוך, ובכך איפשרו לכשני מיליון אנשים במצוקה, להתחיל חיים חדשים ולהתאחד עם אחיהם בני-ארצם.

מה היתה המשמעות בעבור אותם האומללים - ניתן בקלות לדמיין. ישנן ראיות כבדות משקל המצביעות על כך שהפינוי הזה היה מרכיב בעל חשיבות מדינית גדולה ביחסים שבין שתי המדינות הנדונות, בכך שנחסכו מהן הבעיות החמורות והאיבה שמתלוות למיעוטים, ואשר כה הרעילו את האווירה בין אומות רבות אחרות.''

ואכן, בשנת 1930, עם סיום חילופי-האוכלוסין, נחתם הסכם ידידות בין שתי המדינות, שנים ספורות בלבד לאחר מלחמה עקובה מדם.

סטאלין, רוזבלט, צ'רצ'יל. ועידת יאלטה, פברואר 1945דוגמא נוספת לטרנספר בהסכמה היא ועידת פוטסדאם, שנערכה מיד עם תום מלחמת העולם השניה, ב-‏17/07/1945. ובה הוחלט:

שלוש הממשלות, בשקלן את הבעיה על כל היבטיה, הגיעו למסקנה כי קיים צורך להעביר לגרמניה את האוכלוסיה הגרמנית או חלקים ממנה, אשר נותרו בפולין, צ'כוסלובקיה והונגריה. הן סוברות שההעברה חייבת להתבצע בצורה מסודרת והומנית ''ⁱ.

12 מיליון(!) גרמנים, אשר ישבו מאות שנים על אדמתם, גורשו חזרה לגרמניה, לא תמיד ב''הומניות'', מתוך צ'כוסלובקיה, פולין, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה, וברית המועצות. פיצויים, אגב, אף אחד מהם לא קיבל.

להחלטה היו שותפים סטאלין – מנהיג ברית-המועצות; וינסטון צ'רצ'יל (ואחריו קלמנט אטלי) – ראש ממשלת בריטניה, והארי טרומן – נשיא ארצות-הברית – כך שלא ניתן לומר שמדובר היה בגחמה אכזרית של רודן.

חילופי-אוכלוסין בהסכמה בוצעו גם בין יוון לבולגריה, במסגרת חוזה ניי, מנובמבר 1919, שנחתם בחסות המעצמות המנצחות, והיווה למעשה חוזה-כניעה בולגרי. בסעיפים 45-44, למשל, נקבע שבשטחים שבולגריה מוותרת עליהם לטובת יוון, כל אזרחי בולגריה ייהפכו אוטומטית לאזרחי יוון, ומי שבכל זאת יבחר להשיב לעצמו את אזרחותו הבולגרית – יחוייב להעתיק את מקום מגוריו תוך שנים-עשר חודשים מיום השבת האזרחות. במקרה של שבויי מלחמה ואזרחים כלואים של בולגריה, אשר מחליטים שאין ברצונם לשוב למולדתם, הניסוח חריף אף יותר: ''המעצמות והמדינות הנלוות שומרות לעצמן את הזכות להשיבם למולדתם; או להעבירם לארץ נייטרלית; או להשאירם במקומם''. (סעיף 111).

התוצאה הסופית היתה ש-‏92,000 בולגרים ו-‏46,000 יוונים – עברו מצד לצד.

גורמים בינלאומיים, בנוסף לחבר הלאומים, העלו תכניות ורעיונות לביצוע טרנספר, שלא התממשו בסופו של דבר. כך למשל, דו''ח ועדת פיל, הוועדה המלכותית הבריטית, מפורסם בהצעת החלוקה מטעמו בשנת 1937, הצעה שעליה התנהל ויכוח נוקב (ומרתק) בין כל חלקי היישוב היהודי. מה שפחות ידוע הוא הסעיף הבא:

אנו סבורים כי במקרה של חלוקה, סביר פחות להניח שיתרחשו חיכוכים באזור ההררי של הגליל הצפוני, המאוכלס כולו באוכלוסיה ערבית, מאשר באזורים המישוריים, שבהם האוכלוסיה מעורבת. באזור הראשון, בכל אופן, ייתכן שלא יהיה צורך בביצוע מידה רבה יותר של העברת אדמה ואוכלוסין, ממה שניתן לבצע על בסיס התנדבותי. אך ככל הנוגע למישורים, כולל בית-שאן, וככל הנוגע לכל אותן מושבות יהודיות כפי שתיוותרנה במדינה הערבית כאשר החוזים ייכנסו לתוקף, צריך שיהיה זה חלק מההסכם, שכמוצא אחרון החילופין יהיו בכפיה. [...]אנחנו ממליצים כי, אם יוכל להיעשות הסדר להעברה, בהתנדבות או בצורה אחרת, של אדמה ואוכלוסין, הפרלמנט (הבריטי) יתבקש לאשר מענק על-מנת לענות על צרכי התכנית האמורה לעיל.¹

גם מפלגת הלייבור הבריטית כללה את רעיון הטרנספר במצעה, בשנת 1944 – ערב עלייתה לשלטון:

לבטח אין תקווה או משמעות לביטוי ''בית לאומי יהודי'', אלא אם כן מוכנים אנו לאפשר ליהודים, אם יחפצו בכך, להיכנס לארץ הזעירה הזאת במספרים שיש בהם כדי להופכם לרוב. היתה לכך הצדקה כבדת-משקל לפני המלחמה. ישנה לכך הצדקה שאין לעמוד בפניה כעת, לאחר הזוועות הבלתי-ייאמנו של התכנית הנאצית הגרמנית הקרה והמחושבת, להרוג את כל היהודים באירופה. כאן, גם כן, בפלשתינה(א''י) לבטח ישנה הצדקה, מנימוקים אנושיים וכן בכדי לקדם הסדר יציב - להעברת אוכלוסין. הבה נעודד את הערבים לצאת, בעוד היהודים נכנסים. הבה נפצה אותם בנדיבות בעבור אדמתם, הבה נסדר בקפדנות את יישובם במקום אחר ונממן אותו בנדיבות. לערבים ישנם שטחים נרחבים רבים משל עצמם[...]²

כריסטיאן לנגהבמהלך דיון במועצת חבר הלאומים, הציע חתן פרס נובל לשלום מנורבגיה, מר כריסטיאן לנגה (1869-1938), הן להרחיב את גבולות המדינה היהודית המוצעת, על-ידי הכללת הנגב, והן ביצוע טרנספר של ערביי הנגב (בעיקר בדואים), תמורת פיצויים.³

הצעתו זו נאמרה בגלוי ונכללה בפרוטוקולים הרשמיים של חבר-הלאומים. מוזר או לא, אך רעיון שאמור להיות מקובל כמזעזע וכחרפה מוסרית איומה, ועוד מפי אישיות כה נכבדה - לא עורר שום תגובות מיוחדות.

הרחבה בסקירת מצדדי הטרנספר של ערבים, כגון נשיאי ארצות-הברית רוזוולט; ראש ממשלת בריטניה; נשיא צ'כוסלובקיה וכו' – ניתן למצוא בספרו של הרב ד''ר חיים סיימונס: From Herzl to Eden

קיצור תולדות התנועה הציונית והטרנספר

אנחנו ננסה לעודד את אוכלוסיית חסרי-הפרוטה לעבור אל מעבר לגבול, על-ידי השגת תעסוקה בשבילה בארצות המעבר, בעודנו מונעים ממנה כל תעסוקה בארצנו שלנו.ⁱⁱ

ראשי התנועה הציונית – ומדובר דווקא באבות תנועת העבודה – תמכו בטרנספר בהתלהבות. ניתן למלא כרכים שלמים בנושא זה, אך כאן יהיה די במס' דוגמאות מייצגות:

אשר לשאלת העברת האוכלוסין הערבים. אני רוצה לדחות את ההשוואה עם גרמניה. מה שגרמניה עושה ליהודים זוהי ממשלה שלוקחת אנשים וזורקת אותם החוצה, אינה דואגת מה יהיה להם, אינה מרשה להם לקחת את הונם איתם – העברה כזו לא תיתכן. עניין ההעברה כאן הוא פשוט מאוד: [...]זה לא מוכרח להיות הסכם עם כל ערבי וערבי, אבל צריך להיות הסכם עם ממשלה אחרת[...] גם כשזה יהיה בכפיה, זה יהיה מתוך פיצויים בעד הנכסים שהם משאירים פה ומתוך דאגה למצבם במקום החדש.⁴

דוד בן-גוריוןאם יתכן להעביר ערבים מכפר אחד לשני בתוך תחומי המנדט הבריטי – קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי. אנו לא היינו יכולים להסכים להעברה – גם אם היא מוצעת ומוצאת לפועל על ידי אנגלים - אילו הייתה ההעברה כרוכה בנישול, כלומר בהריסת הקיום הכלכלי של האנשים המועברים. אבל גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מכסימלית אי אפשר להתנגד להעברה, המבטיחה למועברים גם תנאים חומריים מספיקים וגם ביטחון לאומי מכסימלי, כפי שמחייבת ההעברה המוצעת על ידי הוועדה. בשביל הערבים שנתיישבו במדינה ערבית יהא בהעברה זו משום סיפוק מלא ושלם של מאווייהם הלאומיים, ואם ההעברה תבטיח להם גם תנאי-חיים חומריים לא גרועים מאלה שהיו להם במקומם הישן – ורק בתנאי זו תיתכן ההעברה – הרי גם מבחינה אישית וכלכלית אין לראות בהעברה כל פגיעה במצבם ובזכויותיהם.⁵

ברל כצנלסוןעניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי: טוב שכן רחוק מאוייב קרוב. הם לא יפסידו על-ידי העברתם, ואנחנו ודאי לא. בחשבון אחרון – הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות, ובימי הפורענות התחזקתי בהכרתי, כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים. אלא שלא עלה על דעתי, כי ההעברה אל מחוץ לארץ-ישראל פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי עתידים לעבור לסוריה ולעיראק.⁶

ברל כצנלסון נהג להתנצח עם אנשי השומר הצעיר, שגינו אותו ואת ראשי מפא''י על רקע דבריהם בזכות הטרנספר. אולם, מסתבר שרעיון הטרנספר חדר גם אל שורות השומר הצעיר. מספר החוקר יוסי אמיתי:

במועצת הקיבוץ הארצי בנהריה (דצמבר 1948) ציין הסופר דוד כנעני, כי ''סוציאליסט אינו יכול לדגול באי-החזרת הפליטים הערבים. ארץ-ישראל היא ביתם כשם שהיא ביתנו, ולשנינו יש ממש אותן הזכויות עצמן''[...] אולם מיד הסמיך לכך הירהור של ספק: ''לא שוכנעתי מההנמקה שהחזרת הפליטים[...] תפיג את המתיחות הלאומית, ושלום ושלווה ישררו בארץ''. והוא המשיך והסתמך על דוגמת ברית-המועצות ''אשר לא סמכה על החינוך הקומוניסטי שנתנה במשך דור לגרמנים על הוולגה, ועם פרוץ המלחמה העבירה 800 אלף גרמנים הרחק מעבר לחזית.'' כן הזכיר את פינוי הגרמנים מחבל הסודטים משלזיה, וחילופי אוכלוסין בין מדינות הדמוקרטיה העממית במגמה של הומוגניות דמוגראפית. מסקנתו: ''לא הייתי מתנגד לחילוף [אוכלוסין] גם אצלנו, אילו באה על כך הסכמת שני הצדדים''[...]⁷

למרבה ההפתעה (או שמא: כצפוי...), הובעה תמיכה בטרספר (בשנת 1973), גם על-ידי מנהיג מרכזי במפלגת העבודה, מי שהתפרסם לאחר שנים בתמיכתו הנחרצת בתהליך אוסלו:

בעיית הפליטים היא אחת הבעיות המרכזיות בסכסוך הערבי-ישראלי. אך בעיות כאלה כבר נפתרו בעולם המודרני. ניקח למשל את המצב אחרי מלחמת העולם השניה. בעיות מסוג זה נפתרו על ידי הזזת אוכלוסיה במקום זה או אחר. בריה''מ הביאה לשינויי גבול באירופה המזרחית, שגרמה להזזת אוכלוסיה בהיקף של שלושים מיליון איש. אחת הדוגמאות לכך הוא פתרון חבל הסודטים, כאשר פינו שלושה מיליון גרמנים משם... וודאי שאין צורך להשתמש בכוח כפי שעשתה בריה''מ, אך ניתן, לדעתי להביא להזזת אוכלוסיה על בסיס אחר מאשר שימוש בכוח.⁸

רחבעם זאביאך כיום שונה המצב בזירה הפוליטית. החל מ-‏1988, מאז ייסודה של תנועת 'מולדת', בראשות אלוף (מיל') רחבעם זאבי (גנדי) ז''ל (1926-2001), עשו אנשי מפלגת העבודה כל מאמץ על-מנת להרחיק עצמם מכל קשר לרעיון זה, והוקיעו את גנדי כגזען ופאשיסט, המהווה סכנה לדמוקרטיה ובושה למוסר האנושי. במיוחד זעמו הם, כאשר טען גנדי בתוקף שהוא איננו אלא ביטוי אותנטי של רוח תנועת העבודה (כפי שהוצג לעיל). על כן, מפתיע פי כמה למצוא דווקא בביטאון שמאלי מובהק כ''דבר'' של ההסתדרות הכללית, את המאמר הבא מטעם עיתונאי ופובליציסט ותיק, אחד מוותיקי מפא''י וממקורבי בן-גוריון:

אין ברצועת עזה מקום לכל הפליטים היושבים בה. נחוץ להוציא משם פליטים, כדי לפתור את בעיותיהם האנושיות[...] מוקדם לקבוע כיום מהו הפתרון והיכן יישבו את הפליטים. ברור רק שהכרח ליישבם[...] מספרים, שהערבים לומדים בשקידה את תולדות הציונות ומנסים לחקות את מה שאנו עשינו במצבים קשים שהיו לנו בשפע. ראוי להם ללמוד גם את ויכוחיה של הציונות עם תנועות אחרות ברחוב היהודי, למשל התנועה הטריטוריאליסטית. יתכן שהפתרון לבעיה הוא יצירת מעין ''פלסטין חדשה'' במקום כלשהו, בטריטוריה ערבית או אחרת.⁹

כך בראלי. לא פחות מעניינת היא הקריאה בספרו של פרופ' משה ברור, אולי גדול הגיאוגרפים שקמו לישראל. לכל אורך ספרו – ''גבולות ישראל'' – ניכר במחבר שהוא סולד מכל מיני מנהיגים שמתווים גבולות מדיניים על סמך שאיפות לאומניות או פוליטיות, ורומז שהוא-הוא הגיאוגרף האובייקטיבי האולטימטיבי – שהינו נקי ומשוחרר ממיני שיקולים זרים – וכל מעייניו נתונים כולם לקביעה גיאוגרפית-הגיונית, רציונלית-אובייקטיבית – של הגבולות המדיניים הרצויים. אי לכך ובהתאם לזאת, ועל רקע נימת הדברים, מפתיע למדי להיווכח כיצד אדם שקול זה, מומחה קפדן ונטול שגיונות 'פאשיסטיים' ר''ל, כותב את הדברים הבאים:

[...]אפשר, במסגרת הסכם שלום וכינון גבולות מדיניים מתוקנים להעביר את רובה הגדול של אוכלוסיית הרצועה לאתרים שיוכנו ויותאמו לצרכיהם ביהודה ובשומרון. [...]העברות אוכלוסין היו בכמה וכמה מקרים, חלק מהסכמים והסדרי גבולות בינלאומיים. [...]יש להניח שהתוויית גבולות קבע בין ישראל לשאר שכנותיה תחייב גם הכללת הסדרים מאופי זה. ייתכן שללא העברות אוכלוסין יהיו בגבולות העתיד, שיעניקו לישראל הסכמי שלום, נקודות תורפה שראוי למנוע, מלכתחילה, את היווצרותן. רצועת עזה, עם הריכוז הגדול של אוכלוסיה לא-יהודית החסרה בסיס קיום כלכלי, עשויה להיות החמורה והקרובה ביותר לפורענות שבין שטחי תורפה אלה.ⁱⁱⁱ

מנהיג ערבי מציע לבצע טרנספר בערבים

אין מדובר בטעות בכותרת. בעיצומה של מלחמת העצמאות, הביע ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, רצון 'להיפטר' מנתיניו היהודים. אך על-מנת להימנע מלהישמע בוטה מדי לאוזניים מערביות, ניסח זאת (כמה אירוני) כטרנספר – באופן שיתקבל כ'מוסרי' על-ידי המערב. לבריטים הוא הציג זאת כתכנית של טרנספר הדדי. מספר ד''ר יעקב מירון, במאמרו: Why Jews Fled the Arab Countries (מדוע נמלטו היהודים ממדינות ערב):

באוזני דיפלומט אמריקני, הזכיר נורי סעיד את הרעיון שלו בדבר ''חילופין התנדבותיים על בסיס שיוויוני של יהודים עיראקים תמורת ערבים פלשתינאים''.¹⁰

פעילותם האנטי-ישראלית של הערבים באו''ם, כוללת האשמות מכל סוג ומין, אך בעיקר עלילות על השמדה וגירוש של ערבים פלשתינים מסכנים ומדוכאים. עם זאת, כאשר העניין נוגע לטובתם-מצפונם הרגיש נאלם לפתע דום: בשנים 1991-1990, לאחר שהפלשתינים תמכו חד-משמעית בסדאם חוסיין, גורשו מאות אלפים מהם, מכל רחבי חצי-האי ערב. על סוגיית ''זכויות האדם'' של המגורשים האומללים, היטיב לענות שגריר כוויית בארצות-הברית, סעוד נאצר אל-דאבח:

אם יש איום על ביטחוננו, זכותנו כמדינה ריבונית לסלק את כל מי שאינו רצוי לנו. אם אתם בארצות-הברית דואגים כל כך לזכויות האדם של מאות אלפי פלשתינים בכוויית, נשמח להעביר אותם אליכם, בדרך האוויר, בחינם. תוכלו להעניק להם אזרחות אמריקנית.¹¹

האם הטרנספר מעשי?

לאחר שתם הזעזוע הראשוני, והשומע משתכנע שאכן רעיון הטרנספר הוא מוסרי, מיד נשלף קו ההגנה השני: ''נכון – אבל זה לא מעשי''.

החשש מפני 'חוסר המעשיות' של הטרנספר, מתחלק לשני חלקים:



אבא אבןלגבי עניין הסכמת הערבים, ענה פעם על שאלה דומה אבא אבן, מבכירי המדינאים של ישראל:

שאלה: הערבים לא יקבלו אפילו את תכנית השלום המתונה ביותר שישראל מסוגלת להגיש

תשובה: ''ייתכן כי הגדרה זו היא מדוייקת מבחינה עובדתית, אך אין היא קולעת לשום מטרה. מתכנית באזל עד ליוזמת וייצמן במלחמת העולם הראשונה. מתכנית בילטמור ועד להצעת החלוקה של ישראל בפני ועדת או''ם ב 1947. מעולם לא נהגה הציונות לראות היענות ערבית כתנאי ליוזמה יהודית. פרי ההתקדמות הציונית בא תמיד לרגל יוזמות שלא נראו תכליתיות מראש^iv.''

ובכל זאת – אשוב לסוגיה זו מאוחר יותר, בהרחבה.

הסכמת העולם – איננה רלבנטית, שכן כל עוד לא יסכימו הערבים – לא נוכל להגשים זאת בעקיפין, באמצעות העולם. ואם יסכימו הערבים – האם העולם יסרב?

אך רק על-מנת לסבר את האוזן, אביא מס' דוגמאות לטרנספרים המוניים שהתרחשו בשנים האחרונות תחת עינו הפקוחה של העולם, ואיש איננו שומע על ''בעיית פליטים'':

• גירוש/הברחה של מאות אלפי טורקים וגרמנים(!) על-ידי בולגריה, בשנים 1990-1989.
• גירוש/בריחה של מיליון ו-‏200 אלף סרבים מקרואטיה, במהלך המלחמה האחרונה ביניהן.
• גירוש של 300 אלף ערבים-פלשתינאים מכוויית, לאחר מלחמת המפרץ השניה.

זאת, בנוסף לחילופי-האוכלוסין שהתרחשו בפועל בין הודו לפקיסטן: לאחר מלחמת הודו-פקיסטן ב-‏1947, ברחו מיליוני מוסלמים מהודו לפקיסטן המוסלמית, ומיליוני הינדים מפקיסטן להודו ההינדית – סך הכל כ-‏15 מיליון!

וכמובן, לא לשכוח: חילופי האוכלוסין היהודים-ערביים שבוצעו לאחר מלחמת השיחרור.

אף אחד לא התרגש יתר-על-המידה, והעולם לא התמוטט. אינני מקיש מאירועים אלו למציאות של כאן ועכשיו; דוגמאות אלו באו רק להבהיר שטרנספר הוא תופעה נפוצה בעולם, גם בימינו.

כשבאים לבחון האם רעיון הטרנספר של ערבים מיש''ע הוא מעשי, ראשית יש לבחון, האם הרעיונות האחרים מעשיים יותר? כי מה תועלת יש בשפע רעיונות – אם אינם ניתנים לביצוע?

האם הטרנספר מעשי יותר ממדינה ערבית בינינו לבין ירדן? או מעשי פחות מתכנית ההפרדה?

הוכח, לצערי העמוק לאחר דם רב שנשפך – שרעיון חלוקת הארץ איננו מעשי, והדיבורים על הפרדה אינם אלא כוסות רוח למת.

עם זאת, ראוי לחשוב על העניין מנקודת מבט נוספת: מה אם, למשל, רעיון מסויים הוא מעשי, אך גם מסוכן, או קטלני? ייתכן, שעל הנייר, נסיגה חד-צדדית היא אפשרית לביצוע. לכאורה אין בעיה להבריח את צה''ל כולו לקריה. אבל כאן הרי אנחנו מגיעים לאבסורד: גם לוותר לחלוטין על ריבונותנו ולהזמין את אסד למשרד ראש הממשלה בירושלים – גם זה 'מעשי'. ומדוע לא?

אלא שזה קטלני – ולכן עדיף לחיות עם מחלה על-פני 'תרופה' שתהרוג את החולה.

לרעיון הטרנספר בהסכמה, יש ערך עקיף, רב חשיבות, שאין לזלזל בו, והוא: איזון במערכת ההשקפות והרעיונות. רעיון מעניין זה, נמצא בספרו של דוד קמה: ''הסכסוך, למה ועד מתי''.

דוד קמה מסביר, שמצבנו העגום בזירה הבינלאומית (והיום עד כדי כך שדיפלומט צרפתי בכיר מכנה את ישראל ''מדינה מחורבנת'' מבלי להתבייש) נובע מכשל שהוא חוסר איזון במערכת ההשקפות והרעיונות:

[היהודים] מנסים להוכיח ''אובייקטיביות'', משתדלים ''להתרומם'' מעל המאבק ''כדי לראות שני צדי המטבע'', ומגלים ''התחשבות'' ככול שהדבר ניתן להם, ביריב הערבי ובזכויותיו. הם משתוקקים לשכנע את כל מי שמוכן להאזין להם ולהוכיח לו, שהסכסוך נכפה עליהם[...] כי כל כוונותיהם היו טהורות, ורצונם רק טוב וכו' וכו' וכו'[...] הטוען, שהערבים משתוקקים להשמיד את עמו ואת מדינתו, לא יטען באותה נשימה, כי ''הצדק מצוי אצל שני הצדדים''. נוסח כזה מעורר אי-אמון מיידי באשר לכנותם וצדקתם של הדברים[...] לכן, אם הערבים טוענים: ''כל הצדק עמנו'', והיהודים משיבים: ''לאו דווקא, הצדק מצוי עם שני הצדדים'', סימן הוא אכן שרוב הצדק עם הערבים^v.

כתרופה לכשל הזה, מציע דוד קמה מס' הצעות, אשר נועדו לגרום לאיזון פסיכולוגי-נפשי, ולשיווי-משקל תדמיתי, דברים החשובים לא פחות ממספר הטנקים:

• אם הערבים לא מכירים בישראל ודורשים לזרוק את היהודים לים או חזרה לגלות – ישראל צריכה לא להכיר באף מדינה ערבית מלבד סעודיה, ולדרוש את התפזרות הערבים חזרה למולדתם – חצי-האי ערב.
• אם הערבים דורשים דריסת-רגל בירושלים מפני שהיא קדושה לאיסלאם – ישראל צריכה לדרוש דריסת-רגל במקומות הקדושים ליהדות (הר-נבו, הר-סיני, בית כנסת בדמשק).
• אם הערבים דורשים ''לממש את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתינאי'', ישראל צריכה לדרוש קודם כל את ''מימוש זכות ההגדרה העצמית'' של הכורדים, הקופטים, הדרוזים והכושים בסודאן.

וכן הלאה: אבסורד מול אבסורד: הערבים יוותרו על ירושלים? נוותר אנו על הר-נבו...

על אותו העיקרון, כמשקל-נגד לבכיינות על ''22% מפלשתין שנותרה לכבשת הרש הפלשתינאי'', צריכים אנו להתקומם בזעם על 75% מהבית הלאומי היהודי שהובטח לנו כחוק ונגזל באכזריות.

ואז, כמשקל-נגד לתביעה ל''זכות השיבה'', ראוי להציע את רעיון העברת ערביי יש''ע אל המרחבים הריקים של סוריה, ירדן, סיני וערב-הסעודית, בהסכמה, תוך כדי בניית בתים חדשים, בפיתוח ישראלי ובמימון ערבי ובינלאומי. להציע זאת באו''ם, באיחוד האירופי, בקרב דיפלומטים ומעצבי מדיניות בכל העולם ובכל הזדמנות. ברצינות, בשיקול דעת, עם תכניות מפורטות ומבלי למצמץ.

ומדוע לא? אם אפשר להסתובב בעולם ולתבוע מימוש דרישה אבסורדית כמו זכות השיבה – מדוע שלא יהיה זה אפשרי והגיוני לתבוע טרנספר?

אנו נתפלא כיצד תשתפר גם הרגשתנו וגם תדמיתנו.

זכות השיבה והטרנספר

כביכול – מדובר בשתי סוגיות נפרדות, אך לא היא.

הבה נניח, רק לשם הדיון – שהערבים מתנגדים להעברת ערביי יש''ע לירדן/סוריה מטעמים ''מוסריים'', של התנגדות לעקירה וגירוש.

נניח.

אם כן, מה הבעיה ביישוב הפליטים במקומות מגוריהם בסוריה, בלבנון ובירדן? האם צריך לעקור לשם כך אנשים? בדיוק להיפך: לשם כך צריך לנטוע סוף-סוף את חסרי הבית המסכנים בבתים נוחים וחדשים, שייבנו מטר ליד האוהל הדולף. כאן לא מדובר, ולו לכאורה, בפשע, אלא במצווה.

אז מדוע מסרבים הערבים לכך עד היום? בוודאי לא עקב מחסור בכסף.

הם סבורים, שכל עוד ישנו זיק של תקווה להציף את ישראל במיליוני ערבים ובכך להביא להתמוססות היישות הציונית – אין ליישב ולו מחנה פליטים אחד – גם אם יציעו להם את כל הכסף שבעולם.

ברגע שייעלם הזיק הזה – הערבים יניחו את הנשק הזה, ואז לא יזדקקו אף להשקיע דבר וחצי דבר: די בכך שיעניקו אזרחות לפליטים ויפסיקו להחזיק אותם בכוח ובאיומים במחנות.

אז, כאשר תיעקר סופית התקווה להשמדת ישראל – לא יהיה צורך אף בהעברה מאורגנת של אוכלוסיה ערבית - די בכך שמצרים תפתח בפני תושבי עזה את חצי-האי סיני להתיישבות.

אז, – יזרמו מאות אלפים מערביי עזה לסיני מרצונם החופשי.

המילכוד

כאן אני מגיע למילכוד כפול – אך מדומה, והוא: טרנספר ליהודים.

אם 'מולדת' דוגלת בפינוי ערבים – מדוע שתתנגד לפינוי יהודים?
ואם השמאל דוגל בפינוי יהודים – מדוע שיזדעזע מטרנספר לערבים?

ובכן, מדובר כאן בשני עולמות שונים לחלוטין.

גירוש יהודים מארץ-ישראל, אחרי אלפיים שנות-גלות – הרי זה אבסורד גמור. יהודים גורשו במהלך ההיסטוריה מאנגליה, מגרמניה, מספרד, ובעיקר: גם מארץ-ישראל, על-ידי הבבלים והרומאים. זו תהיה אירוניה מרה מלענה – אם המדינה היהודית תגרש יהודים מיהודה. אף מחבר של סרטי-אימה לא היה מצליח להמציא תסריט מחריד שכזה.

בעבר נהגנו לכנות זאת ''תחום המושב''. אפילו סופר מאנשי 'שלום-עכשיו', אהרן מגד, אשר תומך בהקמת מדינה ערבית ביש''ע - מיטיב להגדיר זאת באופן החד והחלק: ''יודען-ריין^vi''.

לא פחות חמור מבחינה מוסרית הוא היפוך היוצרות הנובע מהצעה זו: לא היהודים הם התוקפן – אלא הקורבן, ולכן פינויים רק ידרדר את המצב. לא היהודים הם הבעיה – ולכן גירושם איננו פתרון. גירוש יהודים מארץ-ישראל יהיה פשע כפול: גם פרס לתוקפן וגם הענשת הקורבן פעמיים: גם קיבלת מכות – וגם גורשת מהעיר.

בסכסוך בין שני צדדים, ודאי וודאי במזרח התיכון, ישנו הצד המתנפל, שוב ושוב – וישנו הצד הבולם, המתגונן. לכן, כאשר ניגשים לפתור את הבעיה – צריך לוודא את מי מרחיקים: אם מרחיקים את הצד המתגונן – לא רק שלא פותרים את הסכסוך – אלא אף מחריפים אותו. ניתן להמשיל זאת לרעיון גאוני למניעת עבירות מין: ''אין בחורות – אין אנסים''...

הערבים, שלאורך המאה העשרים, וכן בשלוש השנים האחרונות, הפגינו רמה גבוהה במיוחד של אכזריות, רואים בעצם הקמת ישראל - תוקפנות. לפני מלחמת ששת הימים, הרבה לפני שהוקמה ולו התנחלות אחת – נהגו הערבים לכנות את קיומה של ישראל ''קולוניאליזם/אימפריאליזם'' וכן 'תוקפנות כנגד האומה הערבית'''. גם היום, כל יישובי ישראל היהודיים, מהירדן לים – נקראים בפי התקשורת הערבית ביש''ע ''התנחלויות'', ו''קולוניות^vii''.

לפיכך, עקירת התנחלויות, חלילה, על-ידי ישראל – תהווה את מעשה ההכרה הרשמי והוודאי מצד ישראל, שאכן היא עצמה – תוקפנות.

אז מה לעשות בינתיים?

הרי דוגמא למי שלא רק מדבר – אלא גם עושה:

עשרות סטודנטים ומשפחות ערביות, אזרחיות ישראל ופלסטיניות עזבו בחודשיים האחרונים מרצונם את ישראל, בעקבות פעילות סודית של אנשי ימין, בעידוד תנועת ''מולדת''.

הפעילים הישראלים מאתרים מקומות עבודה ודירות לערבים בחוץ לארץ, וגם משיגים מילגות לסטודנטים באוניברסיטאות הזרות. פעילי הימין מפרסמים מודעות בעיתונים ערביים ובעלוני מידע באוניברסיטאות, בעוד אלה שנענים למודעה, לא יודעים כלל כי מאחוריהן עומדים מניעים אידיאולוגיים.¹²

אך כל עוד חיים ערבים בינינו, עלינו למצוא, עד כמה שניתן, דרך לחיות יחד, מה שנקרא בלועזית ''מודוס-ויונדי''.
ובינתיים, עלינו להוציא אל הפועל את הצורה הראשונה של הטרנספר, והיא: טרנספר מרצון.

המשמעות היא למעשה עידוד הגירה: מניעת עבודת ערביי יש''ע בישראל; עזרה ביצירת קשר בין המהגר הערבי הפוטנציאלי לבין יעדו, אם זה בסיוע בקבלת ויזה, מילגת לימודים ושאר דרכים, וכן, סיוע כספי ישיר.

עידוד הגירה מרצון זהו תהליך ארוך ומתמשך, שלא מתחיל ולא מסתיים ביום אחד. במקביל, כמובן, להמשיך לעודד עליה לישראל, לצמצם ירידה, והעיקר – לבנות את עתידנו: עוד דונם, עוד עז, עוד בית ועוד עולה, חינוך, עליה, ביטחון, התיישבות – דרך הציונות הקלאסית שרק היא הביאה אותנו עד הלום.

ולא לשכוח: להמשיך ולהטיף ללא הרף וללא מורא, למימוש הפתרון הטוב, המוסרי, היסודי והאמיתי ביותר לסיכסוך היהודי ערבי, שהוא:טרנספר בהסכמה לערביי יש''ע.

---

להרחבה: שיחה של כתב העת ''סביבות'' עם רחבעם (גנדי) זאבי

1. דו''ח ועדת פיל, פרק 10, מתוך סעיפים 43, 44. מובא ב: Herzl to Eden - A Historical survey of proposals to Transfer Arabs From Palestine 1895 - 1947 By Chaim Simons, p. 231.
2. ''ההסדר שלאחר המלחמה'', דו''ח לוועידה השנתית של הלייבור, מתוך סיימונס, שם, עמ' 306.
3. 21/09/1937, העיתון הרשמי של חבר הלאומים, תוספת מיוחדת מס' 175, מתוך: סיימונס, עמ' 267.
4. משה שרת, 21/12/1937, מתוך סיימונס, שם, עמ' 94.
5. דוד בן-גוריון, ציריך, 29 ביולי – 7 באוגוסט 1937, מתוך סיימונס, שם, עמ' 248.
6. ברל כצנלסון, במהלך אותו הדיון, שם, עמ' 248.
7. יוסי אמיתי, ''אחוות עמים במבחן'', עמ' 60. בולטת במיוחד ההסתמכות של כנעני דווקא על גירושים אכזריים שנעשו על-ידי המשטר הסובייטי.
8. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בעת ''שיח רמטכ''לים'', פברואר 1973.
9. מאיר בראלי, חבר מערכת ''דבר'', פורסם ב''דבר'', 08/11/1991.
10. נאמר ב-‏08/05/1949, מתוך מברק מהשגרירות האמריקנית בבגדאד לוושינגטון הבירה, 9 במאי 1949. סעיד חזר על תכניתו לחילופי האוכלוסין פעמים נוספות, מאמרו של מירון פורסם ב:The Middle East Quarterly, September 1995.
11. בשיחה לציון שנה לפלישה העיראקית לכוויית, 1991. מתוך כתבה של מייקל קרמר בשבועון ''טיים''. פורסם בחוברת מטעם תנועת 'מולדת': ''רק הטרנספר יביא שלום'', 13/03/2002.
12. גלי צה''ל, מבזק חדשות (מאת חיליק וייצמן), 26/09/2001, שעה: 9:27.

1. פנחס גיל – ''40 שנה לפתרון בעיית המיעוט הגרמני במזרח-אירופה'', ''האומה'' – חורף תשמ''ז, מס' 85
2. בנימין זאב הרצל, יומן אישי, 12/06/1895
3. משה ברור, ''גבולות ישראל'', עמ' 215
4. ''מגוון'', גיליון נובמבר 1975, עמ' 4
5. ''הסכסוך – למה ועד מתי?'' הוצאת שקמונה, עמ' 164
6. ''ידיעות אחרונות'', 24/10/1993
7. ''המתנחלים של הצפון ירדו למקלטים מפחד הקטיושות של חיזבאללה''. אל-חייאת אל-ג'דידה, 02/09/1999. המונח ''התנחלות'' כאן, זהה למונח שמתאר את עופרה ובית-אל, והוא אופייני לתקשורת הרשמית ברש''פ. תורגם על-ידי המרכז למעקב אחר תקשורת פלסטינית בהנהלת איתמר מרכוס.

---